במהלך שנות ה-70 הוציאה שלושה קובצי שירה שלא זכו כמעט לתגובה ביקורתית ולהכרה. חדירתה למרכז השירה העברית החלה רק בשנת 1986, כאשר פרסם חוקר הספרות, המתרגם והעורך דוד ויינפלד, שהיה עורך סדרת השירה בהוצאת "כתר", את קובץ שיריה "יומן מטע".
למחייתה, לימדה משעול ספרות בתיכון האזורי "באר טוביה".
בשנות ה-90 זכתה משעול לפופולריות הולכת וגוברת גם בקרב מבקרים וגם אצל קוראים מן השורה, ובשנת 1995 אף זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. כן זכתה בפרס הראשון על שם יהודה עמיחי, ובפרס עיריית חולון.
בשנת 2002 שיתפה פעולה עם האמנית הפלסטית איריס איריסיה קובליו בספר "מחברת החלומות", ששילב שירים קצרים ועבודות פלסטיות הנוגעות בנושא החלום.
אחדים משיריה של משעול הולחנו, בעיקר על ידי קורין אלאל, שבאלבומה "פשוט כל כך" משנת 2008 כלולים חמישה שירים שכתבה משעול. אלאל גם הלחינה את שירה של משעול "נשימה" לזמרת רוני אלטר. שיר נוסף של משעול שזכה ללחן הוא "הצריף", שהלחינה ושרה יהודית רביץ.
ב-2018 הועבר ארכיונה האישי של משעול לספרייה הלאומית בירושלים, ובו כתבי היד שלה, טיוטות, תצלומים, יומנים אישיים, יומני חלום ומכתבים שקיבלה מאנשי רוח ומבקרים.[2]
מתגוררת בכפר מרדכי עם בעלה גיורא העוסק בחקלאות.
בתה היא הזמרת-יוצרת מאיה משעול, ובנה אורי משעול הוא יזם בתחום ההיי-טק והחינוך, מתרגם ספרים מאנגלית לעברית ומוזיקאי.
ב-2014 קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב, ”על היותה אחת המשוררות הבולטות והאהובות בישראל; על תרומתה האדירה להעשרת התרבות הישראלית; ועל הסיפורת הכנה פרי עטה, המתארת את המצב האנושי ואת החיים תוך שהיא מטביעה בקורא חותם רגשי בל יימחה”.[4]
ב-2016 קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע. בנימוקי הוועדה להענקת התואר נכתב כי ”כתיבתה מצטיינת באיזון נדיר בין דיוק פואטי מילולי וצורני לבין נגישות לקורא באמצעות תערובת של שפה מדוברת, סלנג והמצאות מילוליות מקוריות. לעיתים נסוכים באירוניה או בהומור, אלו שירים אישיים מאוד אך בה-בעת מכילים תובנות אנושיות נרחבות.”[5]
ב-2019 הוכרזה כזוכת פרס זביגנייב הרברט לשירה (אנ'), הישראלית היחידה שזכתה בפרס בינלאומי זה, שמטרתו "הכרה בהישגים ספרותיים יוצאי דופן בזירה העולמית האינטלקטואלית והאומנותית"[7]
בשנת 2021 הוכרזה כמשוררת הבית של המכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית בירושלים
בשנת 2003 הוציאה משעול אוסף משיריה עד כה, הכולל מסה מקיפה מאת חוקר הספרות דן מירון. במאמר, שכותרתו "הסיבילה הקומית", ניתח מירון את עולמה השירי של משעול החל מספריה הראשונים, וקבע בין השאר כי ”אגי משעול היא משוררת שעומדת עתה במלוא כוחה, בצהרי היום השירי הגדול שלה... אגי משעול שייכת, ללא ספק, לשושלת המשוררות העבריות הגדולות - רחל בלובשטיין, יוכבד בת-מרים, לאה גולדברג, דליה רביקוביץ ויונה וולך”. עם זאת, במעמדה המרכזי של משעול בשירה העברית הטילו ספק מספר מבקרים, בהם יצחק לאור וגבריאל מוקד, המגדיר אותה כ"משוררת מן השורה השנייה".
קובי נסים, "חיתוך דיבור כפול", על המשמר, 9 באוגוסט 1991, עמ' 21. על: אגי משעול, יונת פקסמיליה: שירים (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1991).
נוית בראל, "מה מוביל את השיר כולו", על הספר "ביקור בית" מאת אגי משעול. עתון 77, גיליון 343 (דצמבר 2009), עמ' 8–9.
אגי משעול, "הרוח שבין החתלתול למלאך", בתוך רות קרטון-בלום (עורכת), מאין נחלתי את שירי - סופרים ומשוררים מדברים על מקורות השראה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002, עמ' 49–62
רוז'ה פלנצבוים גבר, להתגעגע לקיוטו: פנטזיית הזהב בשירתם של יצחק לאור ואגי משעול, רסלינג, 2016
אגי משעול, לא היו נפגעים, באנתולוגיה "תמונה קבוצתית" (ספרות ישראלית במאה ה-21), עמ' 337–338, הוצאת כרמל, 2017.
ערן ויזל, '"בנאות דשא": תהלים כג ושה"ש ה בעולמה השירי של אגי משעול', in Haim Goldfuss et al (eds.), “Isaac went out... to the field” (Genesis 24:63): Studies in Archaeology and Ancient Cultures in Honor of Isaac Gilead, Oxford: Archaeopress, pp. 374–390
