|
אדולף שטקר
אדולף שְׁטֶקֶר (גרמנית: Adolf Stoecker; 11 בדצמבר 1835 – 2 בפברואר 1909) היה כומר לותרני ואנטישמי קיצוני בחצר קיסר גרמניה. חייושטקר נולד בהלברשטאדט, פרובינציית סקסוניה בממלכת פרוסיה. אביו של שטקר היה נפח שהמיר את מקצועו לשומר כלא. למרות עוניו, הלך שטקר ללמוד באוניברסיטה, דבר שהיה בלתי רגיל לאיש ממעמד הפועלים במאה ה-19. באוניברסיטת הלברשטט שטקר למד תאולוגיה, שם הפך להיות כומר לותרני נמרץ וחרוץ, שכתב רבות על נושאים חברתיים ופוליטיים שונים. אישיותו הכריזמטית של שטקר הפכה אותו לאיש הדת הלותרני האהוב והמכובד ביותר בגרמניה[1]. כסטודנט, שטקר כבר היה ידוע כ"לותר השני", שכן כתביו ונאומיו המגנים על האמונה הלותרנית נחשבו למצטיינים[1]. לאחר הסמכתו לכמורה, שטקר הצטרף לצבא הפרוסי ככומר צבאי. שטקר חדר לתודעה הלאומית הגרמנית לאחר כאשר פרסם דרשה אחרי המצור על מץ ב-1870, שם טען כי ניצחונותיה של פרוסיה על צרפת הם מעשה האלוהים, ובשנת 1874 מינה אותו הקיסר וילהלם הראשון, לכומר החצר הקיסרית בברלין. פעילותו הפוליטית בגרמניהשטקר ייסד ב-1878 את המפלגה הנוצרית-סוציאלית (אנ'), ותבע כמה רפורמות חברתיות כמו מס הכנסה וצמצום שעות העבודה. שטקר היה עוין לאיגודים, ותמך במבנה החברתי הקיים שבו היו היונקרים היסוד הדומיננטי בחברה הפרוסית. שטקר לא היה יונקר בעצמו, אבל תמיד הייתה לו הערצה עמוקה ביותר ליונקרים[1]. מטרת המפלגה הנוצרית-סוציאליסטית הייתה להעביר את מעמד הפועלים אל האמונה השמרנית הנוצרית, שבה אנשים רגילים היו לומדים לקבל את העובדה שאלוהים יצר חברה מסודרת עם יונקרים למעלה, ולקרוא תיגר על חברה שכזו פירושו הוא לקרוא תיגר על אלוהים. הדגש העיקרי של מפלגתו היה להביא את מעמד הפועלים לנאמנות ל"כס המלוכה ולמזבח". שטקר טען שסבלם של הפועלים נבע מתפיסת עולם מטריאליסטית ואתאיסטית, שקרעה את מעמד הפועלים מהערצתם הנכונה לאלוהים ולסדר החברתי שיצר, סדר שבו היונקרים למעלה ואילו הם למטה. מסר זה נדחה על ידי רוב העובדים הגרמניים, שדחו אותו כאינו נוגעים לענייניהם העיקריים[2]. מעמד הפועלים הגרמני, ככלל, רצה רמה גבוהה יותר של חיים ודמוקרטיה, ולא שיגידו להם שחובתם כנוצרים הוא לקבל את מעמדם הנמוך בחברה. שטקר לעומת זאת האמין כי הפועלים אינם צריכים להילחם על שכר גבוה יותר או על תנאי עבודה טובים יותר באמצעות שביתות, אלא שהם צריכים לבקש במורך לב "מאת כס המלוכה והמזבח" לשפר את תנאי עבודתם ושכרם. מסר זה יחד עם זה הקודם, הגבילו מאוד את כוחו של שטקר בקרב מעמד הפועלים הגרמני[1]. יחסו ליהודיםכבר בשנת 1875 החל שטקר לתקוף את היהודים במונחים גזעניים בדרשותיו[3]. כלותרני, התרשם מספרו של מרטין לותר "על היהודים ושקריהם", וכל ימי חייו סבר שהיות האדם נוצרי טוב מחייבת שנאת יהודים[1]. החל משנת 1879, החל לטפול את כל בעיותיה של גרמניה על המיעוט היהודי. בדרשתו בברלין: "תביעותינו מן היהדות המודרנית", שמסר ב-19 בספטמבר 1879, כדבריו של ההיסטוריון האמריקני ריצ'רד לוי "העמיד את האנטישמיות בגרמניה על המפה". מעמדו כאחד הכמרים האהובים והמכובדים ביותר בכנסייה הלותרנית בגרמניה - הפכה את השנאה ליהודים לדבר מכובד באופן שלא היה כמוהו מעולם[2]. בנאומו אמר כי היהודים צריכים "לכבד את הגרמנים", ואמר:
נאום זה עורר תשומת לב רבה בקרב הציבור ובקרב התקשורת, שכן ההנחה הייתה ששטקר דיבר בשם הקיסר וילהלם הראשון כאשר הוא הטיל את צרותיה של גרמניה על "ההון היהודי" וה"עיתונות היהודית". שטקר התלונן במיוחד על כך ש-45 אלף יהודים שחיו בברלין היו "מספר גדול מדי", על כך שגרמניה מכניסה לתוכה מהגרים יהודים רבים מדי מרוסיה ומרומניה, וטען שעדיף שמהגרים יהודים מהאימפריה הרוסית ומרומניה "יטבעו בים הפתוח" מאשר שישתקעו בגרמניה[1]. ב-17 באוקטובר 1879 התלונן חבר הנאמנים של הקהילה היהודית בברלין בפני משרד הפנים הגרמני על כך שיש להשתיק את שטקר מפני שנאומי השנאה שלו מסיתים את האלימות נגד יהודים. ואולם, משרד הפנים הגרמני סירב לבקשה זו[1]. שטקר היה שונא ישראל נוצרי הרבה יותר מאשר אנטישמי, אף על פי שחסידיו לא תמיד היו עקביים בכך. הקו המודרני במחשבתו התבלט בכך שהתנגד לא ליהודים האורתודוקסים בגרמניה, אלא דווקא לליברלים המחולנים שסימלו בעיניו את חליי העידן המודרני האנטי-נוצרי ואת התמוססות ההבחנות הדתיות בין יהודים לנוצרים; עלייתו של המודרניזם הייתה, כמובן, האיום האמיתי בו נלחם במודע ושלא במודע. שטקר גילה אהדה לאורתודוקסים, והקפיד לציין שהם עם הברית הישנה אף כי שגו כשדחו את ישו; בכמה מדרשותיו, טרח להבהיר שהוא אינו מגנה את "היהודים הצנועים והישרים" אלא רק את הליברלים המתעשרים והמתבוללים: ”אל לזעם הנוצרי להיות מופנה כלפי שומרי המצוות, אלא אך נגד היהודים חסרי הדת, שמאוחדים יחד עם הנוצרים שנטשו את אמונתם בשנאה נגד הצלב, הכתר ומזבח הכנסייה.” מבחינת שטקר, הסוגיה הייתה דתית לגמרי והוא נעדר יסודות גזעיים של ממש, בניגוד לאנטישמים אחרים כמו היינריך פון טרייצ'קה שהחלו לעלות[4]. קריאה לאלימות כלפי היהודיםאף על פי ששטקר לא קרא לאלימות כלפי היהודים במפורש, רמז בדרשותיו שאלימות כלפי היהודים תתאפשר, אם לא יתחילו "להביע כבוד" לגרמנים, שלטענתו אינם עושים זאת[2]. שטקר בנאומיו היה קורא הצהרות שונות שהוצאו מהקשרם מתוך עיתונים סוציאל-דמוקרטים, אמירות כגון: "רבותי, זאת הייתה משאלה לרצח!", או כגון: "זאת היה בקשה לרצח המוני!"[3], בהתכוונותו כמובן ליהודים. בעוד שהקהל השתלהב, שטקר היה מציג את עמדתו כרגילה: "אל תחשוב שאני מציג את כל זה מתוך שנאה, אני לא שונא אף אחד!". ההיסטוריון האמריקאי ג'פרי טלמן ציין שזה "אירוני מאוד", בהתייחס לכך ששטקר הכניס את תומכיו למצב של זעם[3]. אף על פי ששטקר היה מונע אך ורק על ידי "אהבה נוצרית", הוא תמיד האשים אנטישמית את היהודים. באחד מנאומיו אמר:
בכל פעם ששטקר הצהיר כי הוא מדבר מתוך "אהבה נוצרית מלאה", הוא היה מאזן זאת על ידי התקפה מילולית אלימה כלפי היהודים. ב-1879 קרא ליהודים "טפילים" ו"עלוקות", וגם: "מרכיב זר בדמנו". אלפי אנשים השתתפו בדרשותיו, בהן טען: "אם ברצוננו להחלים, אם ברצוננו לדבוק בחוזקה באופי הלאומי הגרמני שלנו, עלינו להיפטר מטיפת הרעל היהודי שבדמנו". בעורמה רבה הוא הפציר ביהודים לגלות "קצת יותר סובלנות" כלפי הנוצרים וכן גם "קצת יותר שוויון".[5] שטקר לטענתו קבע כי המאבק בין הגרמנים לבין היהודים הוא אחד - "גזע נגד גזע", שכן היהודים הם "אומה בפני עצמה", ללא שום דבר משותף עם הגרמנים, אלא קשורים לקהילות יהודיות אחרות ברחבי העולם כ"מסה אחת של מנצלים"[6]. בנוגע לפתרון המדויק לשאלה היהודית, שטקר היה מעורפל ולא נתן תשובה ברורה דיה. ואולם, באחת מחוברותיו הוא כתב: ”הסתירה העתיקה שבין הארים לבין השמים יכולה להסתיים אך ורק על-ידי השמדת אחד מהם”[7]. ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||
