אדם מזור

אדם מזור

אדם מזור, 2007
לידה	4 בינואר 1936 הרפובליקה הפולנית השנייה קרקוב, הרפובליקה הפולנית השנייה
פטירה	28 ביוני 2022 (בגיל 86) ישראל תל אביב-יפו, ישראל
מקום לימודים	הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל
פרסים והוקרה	פרס ישראל (2013) פרס רכטר (1988)

אדם מזוֹר (4 בינואר 1936 – 28 ביוני 2022) היה אדריכל ומתכנן ערים ישראלי, פרופסור חבר במסלול הנלווה^[1] בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון וחתן פרס ישראל בתחום האדריכלות והעיצוב לשנת ה'תשע"ג (2013)^[2].

נולד בקרקוב שבפולין, בן לרבקה (אירנה) ויהושע מזור. לאחר סיום שרותו הצבאי בחיל המודיעין, למד בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, בה סיים את לימודיו בהצטיינות בשנת 1960.

בשנים הראשונות של עבודתו המקצועית (1960–1963) הועסק במשרדו של נחום זולוטוב בתל אביב, ומ-1964 כאדריכל עצמאי בשותפות עם ידידו מספסל הלימודים, עוזי רוזן. שותפות זו נקטעה עם נפילתו של עוזי רוזן במלחמת ששת הימים.

במקביל (1963–1964) למד לתואר שני בטכניון. במסגרת זו התוודע לראשית יישומם של מודלים מתמטיים ממוחשבים לפתרונן של בעיות מורכבות בתחומים מקצועיים שונים, ולפיתוחן של שיטות הבוחנות את השפעתם של מעשי אדם ופעולות "פיתוח" שונות על הסביבה הטבעית. מערכת הגומלין בין התכנון הפיסי לתחום מדעי החברה והסביבה, והאפשרות של יישום מודלים מתמטיים ממוחשבים לביטוי מערכת גומלין זו, הפכו לנושא המרכזי של פעילותו המחקרית והמקצועית.

פעילות זו בוצעה במסגרת המכון הישראלי למחקר ולמידע אורבני אשר הקים יחד עם שותפיו פרופ' חיים בן שחר וצבי כסה. בתקופה זו (1964–1975) פיתח מזור סדרה של מודלים מתמטיים ליישום בבעיות תכנון מורכבות. מודלים אלו, שניצבו בחזית הפעלת המודלים המתמטיים והמחשוב בתחום התכנון בעולם יושמו בהצלחה על ידי מזור וצוותו בעשרות פרויקטים תכנוניים, בעיקר באירופה המערבית. בין מודלים אלו:

• מודל ה"URBANIX" (1968) המיישם שיטות של אופטימיזציה באמצעותן ניתן לקשור משתנים פיזיים, כלכליים, חברתיים תחבורתיים וסביבתיים לפתרון משולב של מערכות מרחביות מורכבות במימד הזמן, תוך השאת פונקציות מטרה שונות. מודל זה יושם בין השאר ברוטרדם, אוטרכט ונינן בהולנד; המבורג, דורטמונד, דיסלדורף וטרויסדורף בגרמניה; בתכנון הערים החדשות: אירוין בסקוטלנד וסינס בפורטוגל.
• יישום שיטות "לא מטריות" בתכנון עירוני ואזורי, המתגברות על קשיים של אי-מטריות, אי-רציפות ואי-מונוטוניות בניתוחי שונות. באמצעות כלים אלה ניתן להגדיר "שונות" ו"דמיון" גם לפרופילי תכונות בהם השיטות הסטטיסטיות המטריות נכשלות. שיטות אלו יושמו בניתוח אזורי של חבל הרוהר בגרמניה, במטרופולין רוטרדם ובפרויקטים אזוריים ומטרופוליניים בישראל.
• מודל "ECOLATRIX" המיישם שיטות של "ניתוח פעילויות" למערכים אזוריים וסביבתיים תוך הרחבת מושג ה"פעילויות" גם לתחום החברתי, לזיקות בין אזורים (כתחבורה), לחלופות טכנולוגיות ולתוצרי לואי סביבתיים. מודל זה יושם בהצלחה בצפון הולנד ובישראל.

על פיתוח מודלים מתמטיים לתכנון ערים ויישומם בעבודות התכנון זכה מזור ב"פרס קדמן לתכנון ערים" (1968).

הניסיון בפיתוח כלים ומודלים ממוחשבים בבינוי ערים, הצלחת יישומם בסדרה ארוכה של פרויקטים בינלאומיים, שיתופי הפעולה עם אנשי מקצוע ומשרדים מהמובילים בשוק העולמי והחשיפה לתהליכי פיתוח בקנה מידה מטרופוליני ועירוני בעולם המפותח, הביאו לביצוען של עבודות תכנון רחבות היקף, ראשונות מסוגן בישראל^{[דרוש מקור]}. עבודות אלו בוצעו על ידי צוותי תכנון רב-תחומיים בראשותו של מזור (1973–1988) ביניהן:

• תוכנית אב מטרופולינית לערי גוש דן (1973–1979) – תוכנית האב הראשונה בישראל למרחב מטרופוליני משותף הכולל את העיר תל אביב והערים שמסביבה. התוכנית נועדה לממש מטרות מטרופוליניות כמיצוי יתרונות לגודל; עידוד יתרונות מיקום והתמחות ו"הפנמה" של השפעות חיצוניות.
• תוכנית אב לעיר תל אביב-יפו (1979–1987), המגדירה את אסטרטגית הפיתוח של העיר המרכזית במטרופולין גוש דן: חיזוקה כמרכז מטרופוליני כלכלי ותרבותי, סגירת הפער בין הדרום והצפון, והעלאת הרווחה החברתית והסביבתית של העיר, כבסיס להחייאת העיר למגורים ומשיכת אוכלוסייה חזקה וצעירה לתחומה.
• תוכנית לשיקום "לב העיר" בתל אביב (1978–1981) המיישמת את עקרונות תוכנית האב לעיר תל אביב-יפו להחייאת רובעיה המרכזיים המתדרדרים, שיקום התשתית החברתית וההנדסית ושימור הערכים הארכיטקטוניים של הסגנונות הבינלאומיים והנוף העירוני. תוכנית זו הביאה למהפך בכיוון ההגירה לתחומי תל אביב לראשונה מזה כעשרים שנה, תוך משיכת אוכלוסייה חזקה, וצעירה לרובעיה המרכזיים של העיר והחייאתם.

על התוכנית לשיקום "לב העיר" זכה מזור ב"פרס רכטר לאדריכלות" (1988).

בשנת 1986 הצטרף אלי פירשט למשרדו של אדם מזור ומאז פועל המשרד כשותפות – "אדם מזור – אלי פירשט אדריכלים ומתכנני ערים". במסגרת זו בוצעו פרויקטים רבים רחבי היקף בתחום התכנון המטרופוליני (ירושלים 1994 וחיפה והצפון 1999) האזורי (תכנון הנגב בשלום, 1994) תוכניות מתאר ואב עירוניות (כרמיאל, קריית גת, בני ברק, רמת השרון, ראשון לציון, רחובות), פיתוח עירוני רחב היקף (אזור התע"ש ברמת השרון, הרצליה והוד השרון, אזור דרום גלילות ברמת השרון ותל אביב; אזור דרום חולון, וצפון עכו) ומרכזים ומבנים רבים^[3].

בשנת 1987 הצטרף אדם מזור לסגל הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון. שבה לימד כפרופסור תכן ארכיטקטוני, עיצוב עירוני ותכנון ערים ואזורים. במקביל, מקיים אדם מזור קשרים אקדמיים, כאורח באוניברסיטאות אירופאיות ואמריקאיות, כעומד בראש סמינרים וסדנאות בינלאומיות, כנשיא ארגון המתכננים הבינלאומי SCUPAD) 1992 - 1996) וכחבר ויו"ר צוותי הערכה ושיפוט בינלאומיים ולאומיים.

בשנת 1989 מונה מזור על ידי שר הפנים, בהמלצת לשכת המהנדסים והאדריכלים, כחבר המועצה הארצית לתכנון ולבניה וכחבר הוועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים, ועדת הערר העליונה לנושאי תכנון, ועדת הערר לקרקע חקלאית וועדות היגוי לתוכניות ארציות שונות.

בשנת 1989 יזם אדם מזור את רעיון הכנתה של תוכנית אב כוללת רב תחומית וארוכת טווח לישראל בשנות האלפיים^[4]. אגודת האדריכלים ומתכנני הערים בישראל, לשכת המהנדסים האדריכלים והאקדמאיים במקצועות הטכנולוגיים בישראל, הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים והטכניון מכון טכנולוגי לישראל, הצטרפו ליוזמה זו. בשם גופים אלו עמד אדם מזור בראש הצוות שהכין את תוכנית "ישראל 2020" מתחילת היוזמה ועד להשלמתה המלאה של התוכנית (1997)^[5].

"ישראל 2020" היא התוכנית בעלת ההיקף הגדול ביותר שבוצעה אי פעם בישראל כאשר למעלה ממאתיים וחמישים אנשי מקצוע מבכירי הקהילייה האקדמית והמקצועית בישראל, משתפים פעולה במשך כשבע שנים בביצועה תוך ליווי של אחד עשר משרדי ממשלה, הסוכנות היהודית, מינהל מקרקעי ישראל ונציבות המים. לראשונה נכללו בתוכנית אחת כל התחומים הכלכליים, החברתיים, התשתיתיים והסביבתיים ובכלל זה מערכות החינוך, הביטחון התחבורה והתקשוב, תוך תשומת לב להשפעות ההדדיות של פעילויות בתחומים השונים. התוכנית פורשת את סוגיות התכנון השונות של ישראל, ואת תסריטי העל לדמותה העתידית של המדינה. "ישראל 2020" מגדירה באמצעות סדרת חלופות, את מרחב האפשרויות מתוכו עוצבה "תמונת העתיד" הכלכלית, החברתית והסביבתית המשולבת לישראל בשנות האלפיים, תוך הצבעה על אמצעי המדיניות להגשמתה.

בהקשר לתוכנית "ישראל 2020" זכה אדם מזור בפרס ע"ש הנרי גוטווירט לעידוד המחקר (1990); בתעודת הוקרה למחקר מצטיין של מוסד הטכניון למחקר ולפיתוח בע"מ (1995), נבחר על ידי מבנים; ירחון לענף הבניה כ"איש השנה בשדה התכנון" (1996); זכה לתעודת הוקרה של יו"ר אגודת האדריכלים ומתכנני הערים בישראל ונשיא הטכניון מכון טכנולוגי לישראל (1988); לתעודת ההוקרה בתחום בינוי הערים במלואת יובל למדינת ישראל שהוענקה במשותף על ידי הגופים והאגודות המקצועיות בתחום האדריכלות והתכנון ובשם הפקולטות לארכיטקטורה ובינוי ערים בישראל (1998); ובתואר "יקיר התכנון" שהוענק לו על ידי איגוד המתכננים בישראל (2004).

תוכנית האב לישראל בשנות האלפיים – "ישראל 2020" מהווה בסיס לרבדי התכנון הסטטוטוריים של ישראל: תמ"א 35 והתוכניות המחוזיות השונות וכבסיס לחשיבה כלכלית (כנס קיסריה) וכנסים בנושאי תשתיות, נדל"ן, חברה וסביבה.

"ישראל 2020" זכתה לתהודה בינלאומית רבה שהובילה לשיתופי פעולה בביצוע ובסיס ידע ומתודולוגיה לפרויקטים תכנוניים שונים באירופה (שווייץ, גרמניה, פולין, הולנד, ארצות הברית, ירדן והפלסטינים)^[6].

משנת 2000 הוביל אדם מזור, מהלך תכנוני משלים: מ"ישראל 2020 ל-2050". באמצעות מוסד שמואל נאמן למחקר מתקדם במדע וטכנולוגיה, הטכניון מכון טכנולוגי לישראל. במסגרת פעולה זו מקודמים שני מהלכים עיקריים: "תכנון חוצה גבולות בין ישראל ושכנותיה" ו"תכנון לשוויון במדינת ישראל".

ב-1999 יזם אדם מזור את הקמת "ארגון הגג" של איגודי האדריכלים המתכננים והמהנדסים האזרחיים בישראל ועמד בראשו של ארגון זה עד שנת 2004.

עמד בראש צוותי התכנון למערכים עירוניים כגון: תוכנית מפורטת לשימור ופיתוח "נווה צדק" בתל אביב; תוכנית אב לקריה בתל אביב; תוכנית אב למערכת החינוך המטרופוליני לערי גוש דן; תוכנית אב למערכת החינוך בתל אביב-יפו; תוכנית אב לעסקים, תעשייה ומשרדים בתל אביב-יפו; תוכנית מתאר ותוכנית מפורטת למערב רמת השרון; תוכנית אב לשיקום והחייאת העיר התחתית והמעגנה המערבית בחיפה; תוכנית מתאר ומפורטת לרובע בן כ-12,000 יח"ד ומרכז עסקים "דרום גלילות" (רמת השרון – תל אביב); תוכנית לרובע משען ברעננה. ותכנן מבנים רבים ומגוונים למגורים, תעסוקה, משרדים, מבני ציבור ומבנים ייעודיים שונים.

בשנת 2001 הצטרף לצוות המשרד אדריכל אורי מזור, בנו של אדם. לאחר מותו של אלי פירשט "מזור - פירשט אדריכלים ומתכנני ערים" מנוהל על ידי מעין פירשט ואורי מזור^[7].

מזור היה נשוי לעיה (עמליה), בתה של ד"ר הדסה היינריך, ואב לארבעה בנים ובת. אחותו הייתה ריטה, אלמנת מרדכי גור.

מזור נפטר ב-28 ביוני 2022^[8].

• מ-1989 חבר המועצה הארצית לתכנון ובניה – מינוי שרי הפנים (1989, 1995, 2001).
• מ-1990 חבר הוועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים, המועצה הארצית.
• מ-1990 חבר ועדת הערר העליונה לנושאי תכנון.
• מ-1990 חבר ועדת הערר לקרקע חקלאית ושטחים פתוחים.
• מ-1994 פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה בישראל.
• 1994–1997 חבר המועצה לתכנון לאומי, כלכלי. מינוי שר הכלכלה.
• 1996–1997 חבר צוות ההיגוי לשיתוף הפעולה בין מדינת ישראל וממלכת ירדן. מינוי שר האוצר ושר החוץ.
• 2003 חבר המועצה להנדסה ואדריכלות. מינוי שר העבודה.

• 1976–1982 ועדה מטרופולינית לערי גוש דן – ראש צוות התכנון.
• 1979–1989 תוכנית מתאר תל אביב - יפו – ראש צוות התכנון.
• 1981–1990 ועדה לבדיקת נושאי תכנון עקרוניים, א.א.א.י - יו"ר.
• 1982–1990 ועדת בנין ערים, תל אביב - יפו – יועץ.
• 1992–1997 נשיא הארגון הבינלאומי של מתכננים: SCUPAD Salzburg Congress on Urban Planning and Development
• 1999–2004 יו"ר העמותה לקידום התכנון, הבנייה והסביבה בישראל (ע"ר) – ארגון הגג של איגודי האדריכלים, המתכננים והמהנדסים האזרחיים בישראל, הכולל את: עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל (ע"ר), האיגוד לתכנון סביבתי בישראל (ע"ר), איגוד מהנדסים לבנייה ותשתיות בישראל (ע"ר), איגוד מהנדסי ערים בישראל (ע"ר), האיגוד הישראלי של אדריכלי הנוף (ע"ר), אגודת אדריכלי הפנים בישראל (ע"ר);

• 1970–1992 תוכנית מתאר תל אביב - יפו.
• 1976-1982 ועדה מטרופולינית לערי גוש דן.
• 1984–1988 תוכנית אב לתיירות ונופש בישראל.
• 1991 ועדת היגוי קדמת נגב - נושאים תכנוניים - מינוי שר האוצר.
• מ-1990 תוכנית אב לישראל בשנות האלפיים - תוכנית ארוכת טווח לישראל - ישראל 2020.
• מ-1993 תוכנית אב ותוכנית פיתוח למטרופולין ירושלים.
• מ-1993 תוכנית תיירות בנגב בשלום - מסמכי עבודה כבסיס משא ומתן עם הפלסטינים וארצות ערב.
• מ-1994 תוכנית אב לנגב בשלום - ביוזמת משרד האוצר, משרד החוץ והסוכנות היהודית.
• 1995 סיום תוכנית אב ותוכנית פיתוח למטרופולין ירושלים.
• 1995 מרכז עסקים ותעשייה עתירת ידע, רמת השרון.(מתאר, מפורטת, בינוי ואדריכלית), עבור מועצה מקומית רמת השרון, מינהל מקרקעי ישראל ופרטיים.
• 1996 הסדר קרקעות הקיבוצים - פוטנציאל תכנוני ואפשרויות מימוש עבור ועדת ההיגוי להסדר הקיבוצים המשלים.
• 1996 תוכנית מתאר כרמיאל, עבור משרד הבינוי והשיכון ועירית כרמיאל^[9].
• 1997 סיום תוכנית אב לקריית גת, עבור משרד הבינוי והשיכון.
• 1997 תוכנית אב למטרופולין חיפה ותוכנית מתאר למחוז חיפה. בשיתוף עם פרופ' יגאל צמיר, עבור משרד הפנים, משרד הבינוי והשיכון, מינהל מקרקעי ישראל.
• 1997 "דרום גלילות": תוכנית מתאר, בינוי ועיצוב עירוני של 13,000 יחידות דיור, עבור מינהל מקרקעי ישראל, מועצה מקומית רמת השרון, עיריית תל אביב-יפו^[10].
• 1992–1998 תוכנית אב רמת השרון, עבור מועצה מקומית רמת השרון.
• 1998 סיום תוכנית אב לבני ברק, בשיתוף עם אדריכל מייק טרנר, עבור עירית בני ברק, משרד הפנים, משרד הבינוי והשיכון, מינהל מקרקעי ישראל.
• 2000 ראש צוות התכנון הישראלי לשיתוף פעולה תכנוני עם הרשות הפלסטינית.
• 2002–2003 ראש צוות משותף עם פרופ' אריה שחר מהאוניברסיטה העברית בירושלים לתכנון חוצה גבולות בין ישראל ושכנותיה.
• 2002–2003 ראש צוות משותף עם ד"ר ת'אבת אבו ראס מהמרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי בתכנון שוויוני בין יהודים וערבים במדינת ישראל.

• 1971 מוקדים בתכנון האזורי של חבל הרור בגרמניה, עם פרופ' זלוניצקי, גרמניה.
• 1972 אזור העיר טרויסדורף, גרמניה. תכנון אזורי ומערך אורבני. עם משרד פרופ' זלוניצקי (גרמניה).
• 1973 אזור העיר נטטל, גרמניה. תכנון אזורי ומערך אורבני. עם משרד זלוניצקי.
• 1973 העיר הרנה, גרמניה. תכנון לשיתוף אזור. עם משרד זלוניצקי.
• 1974 תוכנית כוללת לעיר רוטרדם (עיר בת 1.1 מיליון תושבים). ניתוח ומודל תכנוני כולל.

• תוכניות ארציות: תוכנית אב לישראל בשנות האלפיים, ישראל 2020 (1997); תאום המרחבים הלאומיים בין הירדן והים: "ישראל 2020" – "פלסטין 2015" (2000); תכנון "חוצה גבולות" בין ישראל ושכנותיה (מ-2002); תכנון לשוויון בין יהודים וערבים בישראל (מ-2002).
• תוכניות מחוזיות ואזוריות: לפיתוח הגליל המערבי (1973); למרחב המזרחי של ירושלים ואזור מעלה אדומים (1977); ל"קדמת הנגב" (1991); לנגב בשלום (1994); לערבה התיכונה (2000); למחוז חיפה, תמ"מ 6 (2002)^[11].
• תוכניות מטרופוליניות: לרפורמה מוניציפלית בגוש דן (1975); תוכנית אב למטרופולין גוש דן (1982); תוכנית אב למטרופולין ירושלים (1995); תוכנית אב למטרופולין חיפה והצפון (1999).

• 1969 ארוין, עיר חדשה בסקוטלנד - ניתוח תכנוני ומודל עירוני.
• 1970 המבורג - ניתוח תכנוני ומודל עירוני.
• 1972 נינן, הולנד - ניתוח תכנוני ומודל עירוני (עם חברת RBB, הולנד).
• 1974 סינס, עיר חדשה בפורטוגל - ניתוח תכנוני ומודל עירוני.

תוכניות אב ומתאר: לתל אביב יפו (1979); להוד השרון (1979); לכרמיאל (מ-1995); לקריית גת (1997); לבני ברק (1997); לראשון לציון (מ-1998)^[12]; לדרום חולון (מ-1998)^[13]; לרחובות (מ-2000); לרמת השרון (מ-2002)

• תוכניות אב לחינוך: נתניה (1973); רמת השרון (1974); הוד השרון (1976); אשדוד (1979);
• תוכניות עירוניות נושאיות: תוכנית אב לשיקום אזורי המגורים בתל אביב יפו (1979); תל אביב יפו (1982); תוכנית אב מטרופולינית לגוש דן (1983); תוכנית אב למשרדים בתל אביב יפו (1983); תוכנית אב לעסקים בתל אביב יפו (1984); תוכנית אב לתעשייה בתל אביב יפו (1985); תוכנית אב לשטחי ציבור בתל אביב יפו (1985); תוכנית אב לשימור מבני הסגנונות הבינלאומיים בתל אביב (1985); תוכנית אב לחינוך ה"לא פורמלי" בתל אביב יפו (1989).

• 1968 אזור קירשטיינבך, המבורג, גרמניה - תוכנית פיתוח.
• 1970 אזור המרכזי - המערבי, המבורג, גרמניה.
• 1971 אזור דרום האלבה, המבורג, גרמניה.
• 1972 הרנה, גרמניה - תכנון פרוגרמטי ותוכנית פיתוח (עם משרד זלוניצקי)
• 1973 אוטרכט, הולנד - שיקום העיר המרכזית (עם חברת RBB, הולנד)
• 1974 נירנברג, גרמניה - שיקום העיר המרכזית (עם משרד זלוניצקי)
• 1989 קרקוב, פולין - ייעוץ ושיקום העיר קזימיש (בשיתוף עם עירית קרקוב ואוניברסיטת ג'ון הופקינס, בולטימור).

דרום מזרח ירושלים (1967); מגדל אשקלון (1981); "לב העיר" תל אביב (1986); "נוה צדק" תל אביב (1986); העיר התחתית ועורף הנמל בחיפה (2001).

יישוב קהילתי שיתופי בנוה אילן (1968); רובע מבנן בעיר העתיקה בירושלים (1978); שכונת מגורים ברמת השרון (1986); שכונת מגורים "סומיל" בתל אביב (1982); אזור "הר נפוליאון" בתל אביב (1985); שכונת מגורים בהרצליה (1986); שכונת מגורים "אבו כביר" בתל אביב (1986); רובע ה"סיטי" באשדוד (1987); יישוב קהילתי "צור הדסה" (1988); מבנני מגורים בחוף תל אביב (1989); שכונת "המזרח" באשדוד (1996); רובע תע"ש: רמת השרון, הרצליה, הוד השרון (2000); שכונת רמות בבאר שבע (2000); רובע "דרום גלילות" רמת השרון-תל אביב (2002)^[14].

• 1971 לודנשייד, גרמניה - תוכנית עיצוב עירוני לשימור העיר ההיסטורית. לאחר זכייה בתחרות (עם משרד זלוניצקי, גרמניה).
• 1972 דיסלדורף, גרמניה - תכנון אזור גרפנברגר (עם חברת נויה, היימט, גרמניה).
• 1973 תכנון מרכז העיר דורטמונד, גרמניה – ניתוח תכנוני ומודל עירוני (עם משרד זלוניצקי).
• 1974 תכנון מרכז העיר אוטרכט, הולנד – ניתוח ומודל עירוני.

דרום הקריה, תל אביב (1979)^[15]; מערב רמת השרון (1981); אזור הזרוע הצפונית של המע"ר ו"מרכז השלום" בתל אביב (1984)^[16]; קריית תעסוקה עתירת מדע ברמת השרון (1991); אזור תע"ש הרצליה-הוד השרון-רמת השרון (1991); צומת סביון-קריית אונו^[17]; מרכז אלי כהן, באר שבע (2000); מרכז מטרופוליני בדרום גלילות (2000); העיר התחתית בחיפה (2001)^[18]; מתחם הירקון בני ברק (2002)^[19].

• מעונות ילדים וגני ילדים (כ-40 מבנים בכל חלקי הארץ).
• בתי ספר שדה לחברה להגנת הטבע: הר מירון (1965), מעגן מיכאל (1970), קצרין (1978); אבו כביר תל אביב (1986).
• בתי ספר: לאמנות בתל אביב (1968), בי"ס "פתוח" בדימונה (1973), קריית חינוך ובי"ס מקיף קצרין (1983), בי"ס לטבע וסביבה, אבו כביר תל אביב (1986), בי"ס ברמת הגולן (1992), בי"ס מקיף, מודיעין (1996).
• מוסדות חינוך ושיקום: מרכז שיקום "אילן", תל אביב (1974), בית אקי"ם, תל אביב (1980), בית שמע, תל אביב (1985).
• מוסדות תרבות: מתנ"ס ומרכז ספורט - מנחמיה (1965), מרכז שיטרית-מוזיאון, ספריה ואולם-טבריה (1979), בית החייל-קצרין (1987), מרכז תרבות-בני יהודה (1987), המרכז ללימודי פיתוח-רחובות (1997).

תוכנית אב לתיירות ונופש – אילת (1974); תוכנית אב לתיירות ונופש – ערד (1977); מרכז תיירות ועסקים – אילת (1977); תוכנית אב לתיירות ונופש – אשדוד (1982); תוכנית לאזור מלונאות, נופש ומרינה (כולל - טיפול בכל אזורי החוף באורך של כ־9 ק"מ) – אשדוד (1983); תוכנית אב ארצית לתיירות, לטווח הקצר, הבינוני והארוך לישראל (1985); תוכנית אב לחוף הים - תל אביב (1986); תוכנית אב לפיתוח התיירות ותכנון אזור התיירות – ערד (1988); תוכנית אב לפיתוח התיירות ותכנון אזור התיירות – העמקים (1989); תוכנית לספורט, רווחה ונופש. כ-3,000 דונם - רמת השרון (1989); שימור מבנה הפגודה בתל אביב ותכנונו למלון (1989); מבנה מלונית ברח' הירקון - תל אביב (1989); תוכנית לחוף נהריה, בינוי ערים, עיצוב עירוני, מרינה, מלונות ומגורים (1991); מרינה, אזור תיירות, מסחר ומגורים – אשדוד (1991); תוכנית אב לתיירות ל"נגב בשלום" (1993); חיפה דרום - מלונאות (לאחר זכייה בתחרות) (1995); עתלית, תוכנית אב לפיתוח מגורים ותיירות (1996); תוכנית אב לפיתוח התיירות בערבה וברמת הנגב (1996).

מבנים ומפעלי תעשייה עבור התעשייה האווירית (1964–1974); מתקנים ביטחוניים, מחנות צה"ל ומרכזי שליטה עבור צה"ל (1972–1974); מתקן מרכזי לתקשורת, כולל "מגדל תקשורת" - הקריה, תל אביב (1984); תחנת טרנספורמציה ראשית עבור חב' חשמל - מנשיה, תל אביב (1986); מבנה תעשייה עתירת ידע - תל אביב (1987); פארק תעשיות עתירות ידע (כ־400,000 מ"ר) - רמת השרון (1990); מבנה תעסוקה עתירת ידע (כ-30,000 מ"ר) - רמת השרון (1991); טרמינל הנוסעים - נתב"ג (1993); תחנת כוח - נתב"ג (1995); טרמינל 2 - נתב"ג (1995); טרמינל "ארז" - גבול ישראל והרשות הפלסטינית (1996); תוכנית אב לתל השומר (1996); מבנה מעבדות, משרד הביטחון (1996); מרכז אנרגיה לנתב"ג 2000 (1998); תוכנית אב למחנה תל השומר, צה"ל (1998); מבנה סמך, נתב"ג 2000 (1999).

מזור הוא חתן פרס ישראל בתחום האדריכלות והעיצוב לשנת ה'תשע"ג (2013). בנימוקי הוועדה צוין:” פרס ישראל מוענק לפרופ' אדם מזור עבור שינוי תפישת התכנון והעיצוב המרחבי של ישראל כפי שבא לידי ביטוי בתוכניות מתאר ארציות ועירוניות שונות, בין היתר בתוכנית "ישראל 2020". תפישתו שמה דגש על שמירת הריאות הירוקות והשטחים הפתוחים ומעודדת בנייה מרוכזת בצפיפות גובהה במרכזי הערים. פרופ' מזור פיתח מודלים מתמטיים לתכנון עירוני. הוא אדריכל ומתכנן ערים רב תחומי ששילב מחקר, תכנון יישומי ופעילות אקדמית וציבורית. פרופ' מזור העמיד דור של אדריכלים מתכנני ערים וחוקרים שממשיכים את דרכו. הוא פיתח גישה מרחבית תלת ממדית לתכנון עירוני המדגישה את העירוניות כערך מרכזי בתכנון”^[20].

• פרופ' אדם מזור, באתר פרס ישראל
• א. מזור - א. פירשט אדריכלים ומתכנני ערים - אתר המשרד
• אדם מזור, אתגרי התכנון המרחבי בישראל, מתוך "הביוספירה" – ירחון המשרד להגנת הסביבה, באתר סנונית
• נעה ווסרמן-עמיר, ‏ספדיה נגד מזור, באתר גלובס, 12 באפריל 1999
• קשת רוזנבלום, פרופ' אדם מזור הוא חתן פרס ישראל באדריכלות ועיצוב, באתר הארץ, 4 בפברואר 2013
• יקיר עמותת האדריכלים
• דברים שנשאה האדריכלית רננה ירדני-גולן בטקס הענקת פרס יקיר עמותת האדריכלים, מאי 2011
• אדם מזור, דף שער בספרייה הלאומית

זוכי פרס ישראל בתחומי האמנות החזותית
פיסול	זאב בן-צבי (1953) • יצחק דנציגר (1968) • אריה ארוך (1971) • ראובן רובין (1973) • דני קרוון (1977) • בתיה לישנסקי, יחיאל שמי (1986) • מנשה קדישמן (1995) • יגאל תומרקין (2004) • מיכה אולמן (2008)
ציור	יוסף זריצקי (1959) • מרדכי ארדון (1963) • מרסל ינקו (1967) • יוסל ברגנר, אנה טיכו, פנחס ליטבינובסקי (1980) • יחזקאל שטרייכמן (1990) • לאה ניקל (1995) • משה קופפרמן (2000) • פנחס כהן גן (2008)
ציור ופיסול	זהרה שץ • (1955) בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים (1958) • מיכאל גרוס (2000)
אדריכלות	דב כרמי (1957) • אריה שרון (1962) • דורה גד, אלפרד מנספלד (1966) • בנימין אידלסון (1968) • יעקב רכטר (1972) • אריה אלחנני (1973) • אברהם יסקי (1982) • דוד רזניק (1995) • ליפא יהלום, דן צור (1998) • רם כרמי (2002) • יעקב יער, עדה כרמי-מלמד (2007) • אדם מזור (אדריכלות ועיצוב; 2013)
עיצוב	יונה פישר, אלישבע כהן (1977) • דן ריזינגר (1998) • דוד טרטקובר (2001) • ירום ורדימון (2007)
תולדות האמנות	בצלאל נרקיס (1999) • זיוה עמישי-מייזלש (2004)
צילום	דוד רובינגר (תקשורת; 1997) • מיכה בר-עם (2000) • אלכס ליבק (2005) • פטר מירום (2010)
אמנות פלסטית	יעקב דורצ'ין (2011) • מיכל נאמן (2014) • שרה ברייטברג-סמל (2020) • מיכל רובנר (2023)