|
אלברט רומנו
  אלברט אשר רומנו (בבולגרית: Алберт Ашер Романо; 1886, פלובדיב, נסיכות בולגריה – 28 במרץ 1965, תל אביב, ישראל) היה עורך דין, סופר, פובליציסט, היסטוריון, נשיא הקהילה היהודית בפלובדיב, יושב ראש ההסתדרות הציונית בבולגריה, ציר לקונגרסים ציוניים מטעמה וחבר הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית העולמית. קורות חייםאלברט רומנו נולד בפלובדיב למשפחה בעלת זיקה פוליטית אשר חבריה נמנו עם מייסדי התנועה הציונית בפלובדיב. אביו אשר אברהם רומנו היה פובליציסט, פעיל ציוני ומראשוני התנועה הציונית "כרמל" שיזם יוסף מרקו ברוך. אימו אסתרינה לבית כלב הייתה בת למשפחת נוטאבלים מפלובדיב שרבים מבניה היו מעורים בחיים הפוליטיים בבולגריה ובקהילה היהודית. דודו יקיר (פריסיאדו) רומנו היה ממנהיגי יהדות בולגריה והתנועה הציונית, וכן כיהן כיושב ראש הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה.[1] הפעילות הציוניתאלברט רומנו למד בבית ספר תיכון בעירו ועוד במהלך לימודיו הפיץ ביחד עם ליאון כהן סטודנט בן העיר פלובדיב, את השבועון בלאדינו "לה קונסיסיה", "ההכרח", שעסק בארץ ישראל כמולדתו ההיסטורית של העם היהודי ובעלייה אליה.[2] בהמשך, רכש רומנו תארים במשפטים באוניברסיטת סופיה ובאוניברסיטת ז'נבה. עם סיום לימודיו השתקע רומנו בבירת בולגריה ועבד כעורך דין. הוא החל בפעילות פוליטית בתנועה הציונית וב-1912 במסגרת הוועידה הציונית ה-8 נבחר לחבר ועדת הכספים של התנועה.[3] ב-1915 היה ממייסדי ומראשי "ההסתדרות לשפה עברית ולתרבות" אשר פעלה בקרב האליטה האינטלקטואלית של יהדות סופיה, בהקניית השפה העברית וערכי הציונות, תוך שהוא נוטל חלק מוביל במאבק מול רשת החינוך של כל ישראל חברים. ההסתדרות לשפה עברית ולתרבות הייתה למעשה ארגון נוער, אשר פעל עד 1925 עם מיזוגו לתוך תנועת "מכבי", רבים מפעיליו היו תלמידי תיכון וסטודנטים וממנה צמחו מנהיגים פוליטיים בולטים בקרב יהדות בולגריה כגון בנימין ארדיטי.[4] ב-1920 נבחר רומנו למזכיר הקונסיסטוריה וטיפל בעריכת הצעת התקנון לניהול הקהילות וביישומה.[1] ב-1921, נבחר ליושב ראש ההסתדרות הציונית בבולגריה וכיהן בתפקידו עד ל-1941, עת נאסר על פעילותה מתוקף תקנות החוק להגנת האומה. רומנו גם ערך את ביטאון התנועה "השופר" ונודע במאמריו הפובליציסטיים והטפתו לציונות. ב-1926 ביקר בארץ ישראל במטרה לשכנע את ראשי התנועה הציונית לרכוש קרקע למען יסוד מושב לעולים מבולגריה. באותה השנה ייצג רומנו את ההסתדרות הציונית בבולגריה בוועידת הפדרציה הספרדית העולמית. בנאומו מתח רומנו ביקורת על פעולותיה של הנהגת הפדרציה וציין שהן עלולות לגרום לאי אמון בין אשכנזים לספרדים. בהמשך, השתתף רומנו ביחד עם אברהם תג'ר בקונגרסים הבינלאומיים של מיעוטים לאומיים(אנ') והם רקמו קשרים עם נציגי המיעוט הבולגרי במקדוניה. קשרים טובים אלו סייעו בהמשך במאבק להצלת יהודי בולגריה מהשמדה, בשל המידע המודיעיני הרב שסיפקו חברי הארגונים המקדוניים על תוכניות הממשלה לגירוש היהודים.[1] מלחמת העולם השנייה ועלייתו לישראלהחל מאמצע שנות ה-30 של המאה ה-20 התהדקו יחסי בולגריה וגרמניה הנאצית וכפועל יוצא מכך, הפכה האנטישמיות במדינה לממוסדת. בפרוץ מלחמת העולם השנייה גדשו את בולגריה פליטים יהודים שנמלטו מאזורי הקרבות. הקונסיסטוריה חלקה על דרכה של התנועה הציונית וסברה שבעוד שיש לפעול להסדרת סרטיפיקטים לפליטים, על היהודים אזרחי בולגריה להאבק על זכויותיהם בתוך המדינה. התנועה הציונית בבולגריה הייתה נתונה במחלוקת משלה מול ההסתדרות הציונית העולמית על רקע אי בהירות עמדותיה בסוגיית ההעפלה לישראל. ב-9 ביוני 1939 שלח אלברט רומנו מכתב חריף אל הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית ובו תמיהה על הנחיה שניתנה לסניפיה שלא לסייע בהעפלה לישראל. בספטמבר 1939, עם תחילתו של המסע לגירוש נתינים זרים, פנה שוב רומנו וביקש לפעול למתן סרטיפיקטים לעלייה "חוקית" וגם להעביר כספים שנאספו למען הקק"ל בבולגריה לידי ועד עולי בולגריה בארץ ישראל כדי לסייע למפעל ההעפלה. בערי בולגריה הוקם ועד לעלייה ב' והוחל באיסוף תרומות למימון פעולותיו. בקשתו להעברת כספים נדחתה. מפעל ההעפלה הרשמי לא צלח ותחתיו החל לפעול מפעל ההעפלה הפרטי של ד"ר ברוך קונפינו.[5] לאחר אסון טביעת הסלבדור נועד רומנו עם ברוך קונפינו אשר היה נתון להתקפות אישיות חריפות. השיחה הייתה מתוחה וקונפינו ציין ש-4,500 יהודים כבר עלו לישראל במפעל ההעפלה הפרטי שלו ואף על פי ש-200 איש נספו, מצבו של העם היהודי מחייב העלאת 4,500 מעפילים נוספים גם אם יטבעו עוד 200. רומנו השיב שראוי להמשיך במפעל ההעפלה, אך ללא קרבנות בנפש.[6] עם חתימת בולגריה על ההסכם התלת-צדדי פנה רומנו להסתדרות הציונית בירושלים במכתב ובו קריאה לפעול למתן סרטיפיקטים להמוני חברי התנועה הציונית כדי להציל את חייהם, אך מכסת הרישיונות שהגיעה הייתה זעומה.[5] בראשית שנות ה-40 נחלץ רומנו מניסיון התנקשות בחייו בזכות מידע שהועבר אליו מידידיו חברי "ברית האחים המקדוניים".[1] ב-18 באפריל 1942 פורסם ברשומות הצו לפיזור ההסתדרות הציונית בבולגריה, מתוקף החוק להגנת האומה. ב-15 במאי מסר אלברט רומנו למשטרת פלובדיב את המסמכים הנדרשים בהתאם לצו וכך חדלה התנועה מלהתקיים רשמית עד ספטמבר 1944.[7] בשלהי 1943, מונה רומנו על ידי משלחת ההצלה הארץ ישראלית בקושטא לרכז את שמות יהודי בולגריה שיזכו לקבל את הסרטיפיקטים שהועברו לבולגריה. הסרטיפיקטים שהגיעו לא ענו על הדרישה ורומנו אשר קבע את רשימות העולים, נקלע לעימותים עם פלגים שונים מקרב יהודי בולגריה ובעיקר מול יוצאי תנועות הנוער.[8] ב-1944 עלה עם משפחתו לישראל ולאחר עלייתו נקלע רומנו למשבר אישי וכלכלי. ב-25 ביוני 1945 פרסם עיתון הקונסיסטוריה היהודית (אשר בעת ההיא נשלטה על ידי הקומוניסטים היהודים), מכתב ששלח אלברט רומנו אל קרוב משפחתו בפלובדיב ובו תיאר את תנאי החיים הקשים של עולי בולגריה ובכללם הוא עצמו, ואת געגועיהם לקרוביהם ומחוזות ילדותם. המכתב עורר פולמוס נוקב, נוצל על ידי הקומוניסטים היהודים לתעמולה אנטי-ציונית ועל רומנו נמתחה ביקורת חריפה.[9] בהמשך, נטל רומנו חלק בפעילות ארגוני סיוע לעולים החדשים מבולגריה. הוא התמסר לכתיבת זכרונותיו וכן נטל חלק ככותב ועורך במפעלי תיעוד ההיסטוריה של יהדות בולגריה, כגון "אנציקלופדיה של גלויות". במרץ 1965, נפטר אלברט רומנו בתל אביב לאחר מחלה קשה וממושכת והוא בן 79 שנים. הובא לקבורה בבית העלמין בבית-חנן. הוא היה נשוי ואב לשני בנים, אשר והרצל (2005-1932). מספריו
ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||
