אָלִיטֵרַצְיָה (בעברית: הִשָּׁנוּת צְלִילִים[1]) היא אמצעי ספרותי לשוני אמנותי קדום, המאופיין בחזרה על צליל, או על צירוף של צלילים, במספר מילים קרובות. הצליל החוזר הוא בדרך-כלל עיצור או מספר עיצורים בתחילת המילה.
האליטרציה שימשה בשירה הקדומה עוד טרם החריזה והמשקל, ולאותן מטרות: להקל על זכירת הנאמר ולגרום הנאה אמנותית לשונית. בשירה האנגלו-סקסית הקדומה הייתה האליטרציה שיטה קבועה ששימשה כיסוד מבני המארגן את השורות. אליטרציה נפוצה מאוד גם בשירת המקרא.
צלילים חוזרים
אליטרציה יכולה להיות גם חזרה על צלילים שאינם מופיעים דווקא בתחילת המילה. לדוגמה, הפסוק "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף" (תהילים, פ"ה; האותיות המודגשות הן העיצורים החוזרים), או הצירופים "נשימת שמייך", "רחש חשדות ודבר אשם" ו"עוד אבוא אל ספך בשפתיים כבות" המופיעים בשירי נתן אלתרמן.
חזרה על צירוף צלילים בתיבות קרובות נחשבת גם היא אליטרציה.
דוגמה לתופעה ניתן להביא מירמיהו (יב, י־יא): נָ֥תְנ֛וּ אֶת־חֶלְקַ֥ת חֶמְדָּתִ֖י לְמִדְבַּ֥ר שְׁמָמָֽה׃ שָׂמָהּ֙ לִשְׁמָמָ֔ה אָֽבְלָ֥ה עָלַ֖י שְׁמֵמָ֑ה נָשַׁ֨מָּה֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ כִּ֛י אֵ֥ין אִ֖ישׁ שָׂ֥ם עַל־לֵֽב׃
בספרות העברית
במונולוג שבשיר "לונדון", המבוסס על דבריה של בלה מן המחזה "אורזי מזוודות", מופיעה אליטרציה ארכנית של צלילי השי"ן והלמ"ד: "לא שישלי אשליות בקשר ללונדון, לונדון לא מחכה לי, גם שם אהיה לבד".