אסכולת דרמשטאדט

אסכולת דרמשטאדט (באנגלית: Darmstadt School) הוא כינויה של קבוצה מוגדרת ברפיפות של סגנונות הלחנה, מייסודם של מלחינים שהשתתפו בסמינר הקיץ למוזיקה חדשה בדרמשטאדט מראשית שנות ה-50 עד ראשית שנות ה-60 של המאה ה-20.

אסכולת דרמשטאדט, מושג שלואיג'י נונו טבע בהרצאתו משנת 1958 "התפתחות טכניקת השורה" ("Die Entwicklung der Reihentechnik"), מתארת את המוזיקה הסריאלית נטולת הפשרות שכתבו מלחינים כמו פייר בולז, ברונו מאדרנה, קרלהיינץ שטוקהאוזן (שלושת המלחינים שנונו נוקב ספציפית בשמותיהם בהרצאתו, יחד איתו עצמו), פרנקו אבנג'ליסטי, לוצ'אנו בריו ואנרי פוסר מ-1951 עד 1961. אסכולת דרמשטאדט התפרקה אז ביעילות עקב חילוקי דעות מוזיקליים ותמורה בלתי צפויה שהביא עמו מותו הפתאומי של מנהל סמינר הקיץ של דרמשטאדט, וולפגנג שטיינקה.^[1]

כמעט מהרגע הראשון שימש הביטוי "אסכולת דרמשטאדט" דרך זלזול בפי פרשנים כמו ד"ר קורט הונולקה (מאמר משנת 1952 מצוטט אצל בוהמר 1987, 43) לתיאור כל מוזיקה הכתובה בסגנון שאיננו מתפשר.^[2]

מלחינים כמו בולז, שטוקהאוזן ונונו הלחינו את יצירותיהם בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה הסכימו מלחינים רבים, כגון ריכרד שטראוס, לפוליטיזציה של המוזיקה שכתבו לפי דרישות הרייך השלישי. כדי לשלול אפשרות של הישנות מצב זה ולשמר אמנות לשם אמנות, השתדלה אסכולת דרמשטאדט ליצור סגנון חדש, אל-לאומי, של מוזיקה, שאי אפשר יהיה להצמיד לו שום משמעות מסולפת. כותבי ביוגרפיות מן התקופה האחרונה, בעיקר של בולז ושטוקהאוזן, מנסים להרחיק את מלחיניהם מן המוזיקה של אסכולת דרמשטאדט, אף כי טבע האידאולוגיות המקוריות שלהם נותן מקום להצדקתן.

השפעות חשובות על אסכולת דרמשטאדט היוו יצירותיהם של וברן ווארז, ו""Mode de valeurs et d'intensités" " של מסייאן (מתוך "ארבעה אטיודים רתמיים").

המלחין הנצה, שהמוזיקה שלו בוצעה בקביעות בדרמשטאדט בשנות ה-50, הגיב נגד האידאולוגיות של אסכולת דרמשטאדט, בייחוד נגד הדרך שבה אולצו (לדבריו) מלחינים צעירים לכתוב בדודקפוניה מוחלטת או ליפול קורבן ללעג או להתעלמות. בקובץ כתביו נזכר הנצה בסטודנטים מלחינים המשכתבים את יצירותיהם ברכבת לדרמשטאדט כדי להתאימן לציפיות של בולז (הנצה 1982, עמ' 155).

גם פרנקו אבנג'ליסטה, מן המובילים באסכולת דרמשטאדט עצמה, התבטא בגלוי נגד ה"אורתודוקסיה" הדוגמטית של כמה חסידים קנאים, שאותם הגדיר "משטרת הדודקפוניה" (פוקס 2006).^[2]

חבר אחר באסכולה, קונרד בהמר, קובע:

אין ומעולם לא היה משהו הדומה ל"דוקטרינה סריאלית", כלל ברזל שכל המבקשים להיכנס אל אותה חבורת קושרים קטנה ונבחרת חייבים להיכנע לו. זאת ועוד, אני, לפחות, לא נתקלתי מעולם בלוח פעילות שבועי, שלא לומר תוכנית קונצרט, המציגים סריאליזם כדוקטרינה שלטת בשנות החמישים המוקדמות. חוץ מזה, יש מקום לשאול, איזה הוא אותו זן של סריאליזם, שאמור היה להשיג עליונות כזאת? הרי הסריאליזם השתנה ממלחין למחין וכל מי שאוזניים לו לשמוע צריך שיהיה מסוגל להסיק זאת מן היצירות שחוברו בתקופה זו.

(בהמר 1987, עמ' 46)