|
אריאל צבל
אריאל צׂבל (נולד ב-14 בספטמבר 1967) הוא תאורטיקן ישראלי של יחסי אדם-חיה ופעיל זכויות בעלי חיים, המתמחה בניתוח ידע טכנולוגי ומדעי בנושא בעלי-חיים באמצעות כלים ביקורתיים המקובלים במדעי הרוח ובמדעי החברה. עבד כעורך, ככותב וכמחנך בעמותת אנימלס, וכצפר בחברה להגנת הטבע; מלמד על יחסי אדם-חיה במכללת אורנים ועובד במכון אדם וחיה. ביוגרפיהאריאל צבל גדל בתל אביב ומתגורר ביבנה. עבד כרכז נתונים של סקרי נדידה במרכז המידע על עופות דורסים (כיום מרכז הצפרות הישראלי) בחברה להגנת הטבע (1988–1991) ופרסם דוח"ות על סקרי נדידת ציפורים,[1][2][3] המשמשים כמקורות על נדידה בישראל.[4] למד אמנות במדרשה לאמנות ברמת השרון (1990–1993), ולימד ציור במסגרות שונות. בתקופת לימודיו השתתף בהקמת כתב-העת הד הגרונד ושימש כעורכו. שימש כעורך מדעי של אסופת המאמרים שהופקה לתערוכה בשר ודם במוזיאון על התפר. ב-1998 החל לעסוק בהיבטים היסטוריים ופילוסופיים של יחסי אדם-חיה, במסגרת לימודי התואר השני במכון להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב, ובשנת 2012 קיבל שם תואר דוקטור לפילוסופיה, על העבודה "מעמדו של ידע אמפירי באתיקה הבין-מינית" שכתב בהנחייתו של פרופ' גדעון פרוידנטל. מאז 2018 מלמד על יחסי אדם-חיה במכללת אורנים. ב-2020 החל לנהל במשותף עם הפסיכולוגית גל חכים-אשר את מכון אדם וחיה לקידום דו-קיום בינינו ובין בעלי-החיים.[5] עבודה בארגונים להגנה על בעלי-חייםעבד בעמותת אנימלס (בעבר: אנונימוס לזכויות בעלי-חיים) שבה ייסד ביולי 2001 את כתב-העת האלקטרוני "זכויות בעלי-חיים השבוע", ועבד כעורכו וככותבו העיקרי עד יולי 2013. השבועון הופץ ליותר מ-40,000 מנויים, וכתבות השבועון עובדו למאמרים ופורסמו באתר העמותה. כ-500 המאמרים שיצרו צבל ושותפיו באתר העמותה מהווים את מאגר המידע המקיף ביותר על זכויות בעלי-חיים בשפה העברית.[6] במסגרת עבודתו בעמותת אנימלס תכנן צבל הרצאת מבוא לזכויות בעלי-חיים עבור מסגרות חינוך שונות.[7] הגרסה המוקדמת של ההרצאה הופקה בשנת 2003, ומאז הועברו גרסאות שונות שלה בפני מאות אלפי תלמידים.[8] צבל העביר הרצאות רבות לקהל הרחב, לרבות קורס "החברה הרב-מינית" (2013-2011, בהפקת זנגביל – מרכז קהילתי לצמחונות),[9] והוא מנהל דף פייסבוק תחת כותרת זו. במכון אדם וחיה עוסק בפיתוח תוכניות לימודים ש"נועדו לפתח את יכולתם של תלמידים לראות את בעל-החיים כזולת מורכב, רגיש ובעל ערך, להרגיש אמפתיה וחמלה כלפיו ולקיים עמו יחסי כבוד והדדיות", בהכשרה לבעלי מקצוע בתחום החינוך ובהכשרת פעילי הגנה על בעלי-חיים.[10] עבודה עיוניתעבודתו של צבל מוקדשת לחשיבה מחודשת על בעלי-חיים במונחים חברתיים ומוסריים. לדבריו, המושג "החברה" מתייחס בשימוש המקובל בו לבני-אדם בלבד, לעיתים תוך הכללת חיות בית, "אך אל רובן הגורף של החיות אנו רגילים להתייחס כאילו הן נפרדות לחלוטין מהחברה. הן נחשבות בתור חלק מהטבע ולכן מתייחסים אליהן במונחים מתחום הביולוגיה; או שהן נתפסות בתור אובייקטים גרידא של פעילות חקלאית, כלכלית ומדעית". צבל טוען ש"החברה" כוללת בתוכה בני-אדם וחיות ממינים שונים גם יחד, ואילו הגבלת הדיון בחיות לביולוגיה, לחקלאות ולכלכלה היא מעשה חברתי מובהק של כוחנות והדרה.[11] על רקע השקפה זו עוסק צבל בניתוח טקסטים שנכתבו למטרות יישומיות בחקלאות או במחקר החקלאי והביולוגי, בניסיון לחשוף את מערכת היחסים הבין-מינית המסתתרת מאחורי הידע הטכנולוגי, החקלאי והמדעי. בכך חורגת עבודתו מהגישה המקובלת יותר ב"לימודי בעלי-חיים" (Animal Studies) – הסתמכות על מקורות שנוצרו מלכתחילה בכוונה להצהיר על יחס מסוים לבעלי-החיים. צבל טוען שמקורות כאלה עוסקים בתחומים שוליים, וממילא הם מוטים באופן פולמוסני לטובת בעלי-החיים או בני-האדם הקשורים בהם, או נגד אלה או אלה. צבל קובע שכדי לעמוד על אופי היחסים הבין-מיניים "נדרשת מידה מיוחדת של הסתמכות על נתונים עקיפים, הלקוחים מתוך השיח הכלכלי-טכנולוגי, ועל מקורות 'נייטרליים', אשר במבט ראשון אינם מתייחסים לחיות: תעודות ותיאורים של פעילות חקלאית ופעילות במקצועות אחרים הכרוכים בניצול חיות בקנה-מידה גדול, ספרות הדרכה לחקלאים ולבעלי מקצוע אחרים, ותיאורים של צריכת מוצרים שהופקו מחיות".[12] ניתוח היסטורי כזה מופיע בכמה עבודות שכתב צבל,[13][14][15] שבהן הוא מתאר את "התפתחות חברות התעשייה והצריכה המודרניות דרך אופן צריכת בעלי-חיים ותוצריהם [...] לא מסתפק בדיון תאורטי על המנגנונים של הכחשת האלימות והדחקתה בחברה המודרנית, אלא קושר את התיאוריות הגדולות להתפתחויות טכנולוגיות וכלכליות ספציפיות, ובכך מעביר את הדיון במודרנה ובהשלכותיה מן המעורפל אל הממשי והברור."[16] מסקנתו המרכזית היא שהתהליך ההיסטורי המרכזי שהתחולל במאות השנים האחרונות ביחסים הבין-מיניים הוא ניכור גובר של בני-האדם כלפי בעלי-החיים. הניכור כרוך בדרך-כלל בהרעת מצבם של בעלי-החיים המנוצלים במתקנים התעשייתיים, אך צבל סבור שאין קשר הכרחי בין תיעוש חקלאי ובין הרעת מצבן של החיות, ולמעשה מצבן תלוי באיכות הטכנולוגיה החקלאית ובלחצים החברתיים הקובעים את אופן השימוש בה.[17] צבל מרבה לעסוק בסוגיות מתודולוגיות של מחקר על בעלי-חיים. לדבריו יש קושי מיוחד להשיג ידע חברתי-היסטורי על בעלי-חיים, אך הקושי נובע פחות מתכונות מהותיות למינים השונים (כגון היעדר שפה) ויותר מההתייחסות שלנו להבדלים בינינו ובין החיות, התייחסות המשקפת ומאשררת את השליטה בהן ואת ניצולן בידי בני-אדם בתנאים חברתיים-היסטוריים נתונים. שיטות הלמידה המקובלות על בעלי-חיים טעונות אפוא שיפור בהשראת שיטות המקובלות ללמידה על בני-אדם, כגון כתיבה ביוגרפית.[18][19] צבל עוסק במעמדם של בעלי-חיים במסגרת המקצועית של טיפול בעזרת בעלי חיים. לטענתו, הפגיעה בבעלי-חיים נפוצה במקצוע אך אינה מהותית לו.[20] על רקע זה הצטרף לתוכנית הכשרה מקצועית ה"מציבה את טובתם של בעלי-החיים המשתתפים בטיפולים במקום גבוה הרבה יותר מן המקובל במסגרות ההכשרה המקצועית המקבילות בישראל ובעולם."[21] עם זאת, צבל טוען שסימטריה אתית בין הצדדים המעורבים בטיפול בעזרת בעלי-חיים מחייבת שינוי יסודי במקצוע, לרבות שינוי בהגדרת מטרותיו כטיפול ושיקום דו-תכליתי (של האדם ושל החיה המעורבת).[22] צבל עוסק בבעלי-חיים בחינוך, למשל ב"אסטרטגיות החינוכיות הננקטות על מנת להרחיק מתודעת הילדים את הסבל שאנו גורמים לחיות."[23] בביקורתו על ניצול בעלי-חיים במוסדות חינוך הוא טוען שרוב ההערכות שהתפרסמו בנושא השימוש בחיות שבויות למטרות חינוכיות הן מסמכים מוטים מיסודם לטובת השימוש הנצלני בחיות, ולמעשה התוצאה הסבירה ביותר של מפגש תלמידים עם בעלי-חיים שבויים היא מתן הכשר לניצולם.[24] בעבודתו במכון אדם וחיה שותף צבל בפיתוח דרכים חלופיות לחינוך ביחס לבעלי-חיים.[25] קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||
