בית אומיה
שושלת בֵּית אוּמַיָּה (ערבית: بَنُو أُمَيَّةَ, בַּנוּ אֻמַיַּה; الأمويون, אל-אֻמַוִיּוּן) הייתה שושלת הח'ליפים הראשונה של האימפריה המוסלמית אחרי תקופת ארבעת ה"ראשידון" ("ישרי הדרך": אבו בכר, עומר, עות'מאן ועלי). היא נקראת על שמו של אומיה בן עבד שמס (אנ'), מחשובי המנהיגים בעיר מכה לפני האסלאם. הח'ליפים לבית אומיה שלטו באימפריה המוסלמית מדמשק מ-661 עד 750, ולאחר מכן שלטו בספרד מ-756 ועד 1031. על השושלתענף בית אומיה היה הענף הערבי האריסטוקרטי ששלט במכה, עוד לפני תקופת האסלאם. הענף היה ידוע בעושרו, בהשכלת בניו ובהיותו מי שעיצב את מכה כמרחב הפולחן למקדש הכעבה. בזכות בית אומיה הפך המקדש למוקד העיקרי לעלייה לרגל בקרב שבטי הערבים, כשלכל אחד מהשבטים הוקצה במקדש אליל מסוים. בני אומיה ניצלו את עונת העלייה לרגל למכה כמקום קדוש לערבים הפגאנים, כדי לקדם את ענייניהם המסחריים (כהקמת שוק מרכזי למסחר) וכדי לבצר את מעמדם הפוליטי והחברתי בקרב הערבים. הופעת הנביא מוחמד סיכנה את מעמדו של השבט, משום השתייכותו של מוחמד לענף המתחרה – הענף ההאשמי, שעד הופעת מוחמד היה מעמדו חלש. בני אומיה חששו כי קבלת האסלאם תגרום להתחזקות שבטו של מוחמד, וכך יאבדו בני אומיה את כוחם הכלכלי והפוליטי במכה. רצונו של הנביא להפוך את המקדש למקדשו היחידי של אללה פורש על ידם כניסיון של מוחמד לעצב את המקדש מחדש, כדי לשלוט בתנועת העלייה לרגל ובכך גם לשלוט במכה מבחינה מסחרית ופוליטית, מה שאיים לפגוע באינטרסים שלהם. לכן נודעו בני אומיה כגורם העיקרי שהתנגד לדת החדשה ולמבשרה, הנביא מוחמד. רוב המלחמות המשמעותיות נגד מוחמד נבעו מיוזמת בית אומיה. לבסוף הצליח מוחמד להשתלט על העיר מכה, מעוזם של בני הענף הסורר. לאחר מות מוחמד, בחרו האומיים להתאסלם ובדרך זו להשיב את כוחם הפוליטי כמקודם, כפי שאכן קרה. משפחת אומיה תמכה בבחירתם לשלטון של אבו בכר ועמר בן אל-ח'טאב, שלא היו לא מענף המשפחה ההאשמי ולא מהענף האומיי; בכך הם קידמו את האינטרס העיקרי של בני אומיה – לא להחזיר את בני האשם לשלטון. בימי שלטונם של שני הח'ליפים הראשונים החלו האומיים להשתלט על עמדות הכוח בראשות המדינה המוסלמית, שבאותה התקופה התרחבה גם לאזורי מצרים ופרס. בסופו של דבר, רוב המשרות הפוליטיות והמינהליות נמצאו בידי בני אומיה. עם מותו של עומר נוכחו האומיים שבידם הכוח להחזיר את השלטון למשפחתם והם אכן תמכו בהכתרתו של עות'מאן בן עפאן, מענף בית אומיה, כח'ליף. שלטון בית אומיהשושלת בית אומיה הראשונה שלטה בין 661 ל-750 מדמשק, שנהפכה בידי מייסד השושלת, מועאויה בן אבי סופיאן, לבירת האימפריה המוסלמית. הפיכתו של מועאויה לשליט המוסלמים עמדה בסתירה אירונית לעובדה שהיה בן לחמולת בני עבד שמס, שרדפה וגרשה את מוחמד ממכה למדינה. ניתן לחלק את תקופת שלטון בית אומיה לארבעה חלקים:
בתחילה היה מעאויה נציב בסוריה תחת הח'ליף השלישי, עות'מאן. אחר רצח עות'מאן בידי מי שזוהו כחסידי עלי בן אבי טאלב מבני משפחת האשם, הוכתר עלי תחתיו. האומיים התנגדו לעלייתו של עלי ההאשמי לשלטון, מה שעלול היה לפגוע בכוחם, כפי שקרה בימי מוחמד. כשמועאויה מרד בעלי, האחרון לא יכול היה לנצל את האידאולוגיה הדתית להגנתו, כפי שעשה הנביא בשעתו מאחר שבני אומיה כבר התאסלמו. כיוון שאוצר המדינה המוסלמית הוחזק אז בידי בית אומיה, נוצל כוחם הכלכלי לצורך גיוס חיילים והרחבת כוחם הצבאי. השפעתם הקודמת סייעה לאומיים לצרף למחנם שבטים רבים (לימים, רובם ככולם יהפכו לסונים). כך הצליח מועאויה לבסס שלטונו ולהקים את המדינה האומיית. הענף ההאשמי ושבטים ערבים אחרים, בעיקר בעיראק (האזור המתחרה לסוריה, מרכז שלטונם של האומיים), התלכדו סביב צאצאי עלי וניסו להשיב את משפחת האשם לשלטון תוך ניצול דמותו הדתית של הנביא ושל עלי במלחמתם נגד בית אומיה. השלטון האומיי הפעיל את מדיניות ההתנקשויות בבכירי מנהיגי משפחת האשם (מהם יצאו מאוחר יותר האמאמים השיעים). ב-657 התעמתו שני הצדדים בקרב צפין. הפנייה לבוררות עוררה על עלי את חמת חלק מחייליו, שטענו כי ההכרעה יכולה להינתן רק על ידי האל עצמו; בהמשך הם פרשו והקימו את הכת הראשונה בתולדות האסלאם – הח'וארג'. אנשי עלי ובית אומיה התעמתו פעם נוספת ב-658 ואף שידו של עלי הייתה על העליונה, גם קרב זה לא הכריע סופית מי יהיה הח'ליף המוסכם על כל המוסלמים. ברם, עם רציחתו של עלי ב-661 בידי איש כת הח'וארג', מועאויה הכריז על עצמו כח'ליף האימפריה המוסלמית כולה. עלייתו לשלטון של מועאויה מסמנת את קץ שלטון ארבעת "הח'ליפים ישרי הדרך", כאשר מרכז שלטונם של השלושה הראשונים היה מהעיר הקדושה מדינה ומרכז שלטונו של עלי היה בכופה, ואת מעבר מרכז האומה המוסלמית לאזור הסהר הפורה. במשך כל תקופת שלטונו סבל בית אומיה מהיעדר לגיטימיות דתית ואתנית. מבחינה דתית, הח'ליף, מועאויה אבן אבי סופיאן התאסלם, יחד עם אביו, אבי סופיאן, רק אחרי כניעת מכה בפני הנביא, הרבה אחרי האליטות המוסלמיות הוותיקות: המוהאג'רון, הקבוצה שברחה עם מוחמד ממכה לאל מדינה בשנת ההג'רה (622), והאנצאר – תושבי אל מדינה, שסייעו למוחמד והמוהאג'רון). גם העובדה שבית אומיה בחר בדמשק לבירתו יצרה מצב בו מסופוטמיה ופרס שאכלסו הרבה יותר מאמינים מסוריה, ראו עצמן כמחוזות כבושים בידי מיעוט; אי נחת זאת גרמה למרידות אזוריות רבות עד שלבסוף, ב-750 הודחה השושלת האומיית מן השלטון במזרח התיכון. כעבור זמן התלכדו תומכי עלי (שיעת עלי, הסיעה של עלי) עם בית עבאס (ענף מבית האשם) והצליחו למגר את השלטון האומיי במזרח, בקרב הזב (750), בו נרצחו רוב בני אומיה בידי העבאסים, ובית עבאס הפך לשושלת הח'ליפים החדשה. אמיר מבני בית אומיה, עבד א-רחמן, נמלט מחרבם של העבאסים לספרד (דרך צפון אפריקה), כבש את קורדובה, וייסד שם שושלת בית אומיה חדשה, ששלטה בממלכה המוסלמית בספרד במשך כ-300 שנה, עד 1031. קשרי החוץ של הח'ליפות האומייתהח'ליפות האומיית הייתה אוטרקית כמעט לחלוטין. בניגוד לקשריה עם המזרח, במשך כל תקופת שלטונה לא נוצרו קשרי מסחר או דיפלומטיה בינה לבין העולם המערבי. בצפון קיימה הממלכה מלחמת התשה מתמדת במחוזות ההרריים של אנטליה כנגד הביזנטים. עם שאר שליטי אירופה הנוצרית – המרובינגים הקרולינגים והלומברדים, לא התקיימו מגעים, מלבד פשיטות ימיות אקראיות. במזרח קיימה הממלכה קשרים כלכליים עם עמים ומדינות ששכנו לאורך האוקיינוס ההודי והאוקיינוס השקט, כמו סינד (היום בפקיסטן), זנזיבר, אינדונזיה ואפילו סין. מסעות אלו היוו השראה לאגדות סינבד המלח. לעומת קשרי מסחר ימיים עם המזרח, פסק הסחר היבשתי עם המזרח בדרך המשי, בעקבות פלישת השבטים הטורקיים ממרכז אסיה. בית אומיה היה הראשון שהתייחס לארץ ישראל כאל מחוז. מועאויה עצמו הוכתר בירושלים ושם נשבעו לו אמונים. ארץ ישראל נקראה בשם ג'ונד (מחוז) פלסטין, יריחו שוקמה והפכה לעיר חורף, ונבנה בה ארמון הישאם; גם רמלה, על אם הדרך מיפו לירושלים, הוקמה כעיר חדשה והפכה לבירת המחוז. כביש רמלה-ירושלים, חלק מהדרך ההיסטורית יפו-ירושלים שב ונסלל בימי במאה ה-8 בתוואי הדרך הרומית אך הוא השתבש ונהרס ורק אבני מיל אחדות ועליהן כתובות ערביות שימשו עדות לבנייתו.[1] כלכלה ומסחרבית אומיה טבעו מטבעות שלא נשאו דיוקנאות אלא כיתובים בלבד. היו להם קשרי מסחר וכסף בדרום עם השבטים הנובים שבדרום מצרים. אלו באו לידי ביטוי בעיקר בסחר עבדים אפריקאים ויצוא מזון. בית אומיה בנו ארבעה ארמונות באזור בו שוכן כיום הגן הארכאולוגי ירושלים, את מסגד עומר, את מסגד אל-אקצא ואת מקדש כיפת הסלע בירושלים, וכן את המסגד האומיי בדמשק, את חאן אל-מיניה על שפת הכנרת, את המסגד הלבן ברמלה וכן את דאר אל חכמה (دار الحكمة), "בית החכמים" וארמון הישאם ביריחו. השליטים מבית אומיההח'ליפים מבית אומיה
אמירים מבית אומיה בקורדובה
ח'ליפים מבית אומיה בקורדובה
ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|