|
בית הורדוס
בית הורדוס הוא הכינוי שניתן לשושלת ששלטה בממלכת יהודה בסופה של תקופת בית שני עד למספר שנים אחרי החורבן. תחילתה של השושלת הייתה בעליה לשלטון של הורדוס בשנת 37 לפנה"ס וקיצה הגיע כעבור ארבעה דורות עם מותו של אגריפס השני בשנת 92 לספירה. השליטים לבית הורדוסלאחר מותו של הורדוס, החלו בקרב העם ביהודה מהומות ומרידות שהעלו את הדרישה להוריד את נטל המיסים הכבד שהטיל הורדוס וקראו לשיקום המוסדות היהודיים במדינה. מרידות אלו עיכבו את יציאתו של ארכלאוס, בנו של הורדוס, לרומא כדי לאשר את צוואתו של אביו על ידי הקיסר הרומאי אוגוסטוס. חוסר השקט ששרר בפרובינקיה יהודה חרה לרומאים, שהחליטו לבסוף להסדיר את המהומות בכוחות עצמם וליטול את התואר "מלך" מילדיו של הורדוס. תחת התואר "מלך", העניקו הרומאים לילדיו של הורדוס את התארים הנחותים יותר "אתנארכוס" ("נשיא העם" לארכלאוס), ו"טטרארכוס" (להורדוס אנטיפס ולפיליפוס), וזאת עד שיוכיחו את זכאותם לתואר הנכבד על ידי דיכוי המהומות שהתרחשו בארצם. ממלכתו של הורדוס חולקה למעשה בין שלושת בניו, והפכה לפרובינציה בשלטון רומי, שנציבי המשנה שלה הם בניו ויורשיו של הורדוס. שלטונם של בניו של הורדוס במחוזותיהם לא האריך ימים. בשנת 6 לספירה, עלו נציגי העם לרומא, להתלונן בפני הקיסר על שחיתותו ומוסרו הירוד של ארכלאוס ששלט בעיקר שטחה של ממלכת אביו – יהודה, שומרון ואדום. קובלנה זו לא הייתה הראשונה, ובעקבותיה הודח ארכלאוס מהשלטון, הוגלה לגאליה והשלטון במחוזו הועבר לידי נציב רומי. הורדוס אנטיפס, ששלט באזור הגליל ועבר הירדן ובנה את טבריה וציפורי, הוגלה גם הוא מהארץ על ידי הרומים וזאת בעקבות חילוקי דעות פוליטיים שנתגלעו בינו ובין השלטון ברומא. בנו השלישי של הורדוס, פיליפוס, היה היחיד מבין בניו של הורדוס שנשאר שליט על מחוזו (הבשן) עד למותו. פיליפוס, שהיה חשוך ילדים, הוריש את השלטון לאחר מותו לאחיינו אגריפס הראשון (נכדו של הורדוס), אשר, לאחר תקופת שקט פוליטי מתמשכת, זכה לקבל חזרה את התואר "מלך" מידי הרומאים. אגריפס הצליח לאחד תחתיו בתקופת כהונתו את הממלכה הגדולה של סבו, שיחזר את הטקסים היהודיים בבית המקדש וחיזק את קשרי המדינה עם האימפריה הרומית. לאחר מותו של אגריפס ירש אותו בנו אגריפס השני. אולם בשל גילו הצעיר, סירב הקיסר הרומאי קלאודיוס למסור לו את כל ממלכתו העצומה של אביו. הוא החל יורש צעד אחר צעד את ממלכת אביו, החל בהרי הלבנון וכלה בשלטון הפיזי והפוליטי בירושלים. בתקופת המרד הגדול ניסה אגריפס השני להניא את היהודים ממרידותיהם, אך הוא נכשל במטרתו זו והצטרף לבסוף למסעי המלחמה של אספסיאנוס כנגד היהודים בגליל ובגולן. ממלכתו של אגריפס השני הייתה נוכרית בעיקרה, והיהודים היוו בה מיעוט. לאחר שוך המרד וחורבן הבית, קיבל אגריפס השני מאספסיאנוס נחלה בצפון ארץ ישראל, עליה מלך עד למותו בשנת 92. אגריפס השני היה אחרון השליטים לבית הורדוס, ואחרון המלכים בעלי זיקה לבית חשמונאי ששלט ביהודה. רוב הידוע לנו על תולדות בית הורדוס לקוח מכתביו של יוסף בן מתתיהו, שכתב על כך בפרוטרוט ואף הקפיד להסביר מדוע:
גלות אדוםישנם חוקרים הסבורים ש"בזכותו" של הורדוס נקראת הגלות האחרונה "גלות אדום", וחורבן הבית על ידי הרומאים נחשבת לחורבן על ידי אדום, אף על פי שלכאורה אין קשר ממשי בין הרומאים לבין זרעו של עשו האדומי. אלא הורדוס האדומי (במובן ריאלי) הוא אשר גרר את הרומאים להתערב בממשל ביהודה, ובסופו של דבר הוא גרם לכך שהבית השני נחרב, בטלה המלוכה מישראל ועם ישראל יצא לגלות הארוכה שבמידה מסוימת הוא עדיין לא שב ממנה, ולכן החורבן והגלות מתייחסים לאדום.[דרוש מקור][2] לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
