|
בית הלל ובית שמאי.JPG)  "בית הלל" הוא כינוי לקבוצת תלמידיו של הלל הזקן ו"בית שמאי" הוא כינוי לקבוצת תלמידיו של שמאי הזקן. קבוצות תלמידים אלו היו בנות פלוגתא קבועות שפעלו בסנהדרין בתקופה המקבילה פחות או יותר לתקופת שלהי בית המקדש השני וחורבנו. שתי הקבוצות השתייכו לזרם הפרושי, שדגל במסורת התורה שבעל פה, ונתנו לגיטימיות זו לזו, על אף מחלוקותיהן ההלכתיות. במסכת אבות, פרק ה' נזכרת מחלוקת בהלל ושמאי כמחלוקת שנובעת מכוונות טהורות 'לשם שמים':
שני הבתים מכונים בספרות חז"ל בתואר "אבות העולם".[1] מרבית המחלוקות בין בית הלל לבין בית שמאי הן האם לגזור גזירות חכמים מחמירות על העם (דעתם של בית שמאי) או גזירות מקלות יותר, אם בכלל (דעתם של בית הלל). ברוב מחלוקות אלו, נקבעה ההלכה לדורות כבית הלל. רצף גזירות יוצא דופן הוא תקנות שמונה עשר דבר שבהן נקבעה הלכה כבית שמאי. ככלל, דברי בית שמאי תובעים החמרה במצוות יותר מאשר בית הלל, אך ישנם חריגים לכלל זה. במסכת עדיות רוכזו כל המקרים היוצאים מהכלל שבהם בית שמאי דווקא מקלים לעומת בית הלל שמחמירים. הביטויים "בית הלל" ו"בית שמאי" משמשים בימינו גם לתיאור גישה מקלה וגישה מחמירה, בהתאמה. היסטוריה של המחלוקותהמשנה במסכת חגיגה מביאה מתקופת הזוגות את המחלוקת על הסמיכה ביום טוב,[2] והייתה זאת המחלוקת היחידה המוכרת לנו מתקופה זאת. הלל הזקן ושמאי הזקן, היו שני חכמים ששימשו כראש הסנהדרין וכאב בית דין (בהתאמה) בסוף תקופת הזוגות. המשנה בתחילת מסכת עדויות מביאה שלוש מחלוקות של הלל ושמאי, מלבד המחלוקת על הסמיכה ביום טוב ובשלושתם ההלכה היא "לא כדברי זה ולא כדברי זה" אלא כדעת חכמים. מחלוקות רבות מאוד מופיעות במקורות התנאיים בשם "בית שמאי" ו"בית הלל". בעוד שבכיתות אחרות, היו מחלוקות מעין אלה יוצרות כיתות שונות ומפצלות את היהודים, הרי שבית שמאי ובית הלל נשארו כשתי שיטות הלכתיות לגיטימיות, ועל מחלוקת זו התבטאו חז"ל ”כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים... ואיזו היא מחלוקת לשם שמים? מחלוקת שמאי והלל”. ברבות השנים, הפכה שיטתם של בית הלל לשיטה הרווחת בקרב חכמי ההלכה. חכמי בית שמאי נותרו בעמדת מיעוט ונקבעה הלכה כבית הלל. אם בימי נשיאותו של רבן גמליאל, צאצאו של הלל, עוד ניתן היה למצוא תנאים בודדים מבית שמאי (דוגמת רבי אליעזר הדומיננטי), הרי שבתקופת רבי עקיבא ותלמידיו[3] לא נותרו אלא שרידים בודדים של שיטה זו. במסכת עדיות,[4] ישנה רשימה של מקרים יוצאי דופן, שבהם בית שמאי מקלים, ובית הלל מחמירים. כמו גם של המקרים שבהם ההלכה היא כבית שמאי, ומקרים בהם בית הלל הודו לבית שמאי, וחזרו להורות כמותם. מהות המחלוקת בין הבתיםכמעט בכל מחלקותם של בית שמאי ובית הלל, משתקף קו אחיד בכך שבית שמאי נוטים כמעט תמיד לצד המחמיר, ולעומתם בית הלל נוטים לצד המקל והמתיר יותר. החמרות באו לידי ביטוי בגזירות והסייגים שגזרו חכמי בית שמאי על מצוות התורה. בית הלל לעומתם, השתדלו לגזור גזירות רק היכן שהם ראו חשש אמיתי של עבירה על מצוות התורה, אך היכן שלא ראו חשש כזה - הקלו, ולא גזרו. רוב מחלוקות בית הלל ובית שמאי עוסקות בנושאים אלו. מלבד המחלוקות ההלכתיות ושינוי הגישה, בתלמוד מובאים סיפורים שמהם עולה גם הבדל גישה בהנהגתם של שמאי והלל ביחס לחברה: בעוד שיחסו של שמאי הוא קפדני, הלל מתייחס בסלחנות יתרה:
דוגמאות אלה משקפות את הקפדנות של שמאי בכך שלא הסכים אפילו להתדיין עם אותם גוים, ואילו הלל קיבלם בסבר פנים יפות. אופי המחלוקותסיפורים רבים מתארים את המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל. סיפורים אחדים מתארים מאבקים קשים ואכזריים בין שני הצדדים: ההלכה נקבעה לפי דברי בית הלל, חוץ מכמה מקרים חריגים שבהם נקבעה ההלכה על פי בית שמאי. התלמוד הירושלמי ממחיש באילו קשיים הועברו תקנות אלו במילים בוטות מאוד:
כלומר בית שמאי שמרו על הרוב שהיה להם בחדר ההצבעות על ידי הרג של אנשים מבית הלל או על ידי איום בחרבות ורמחים. ייתכן שהירושלמי נקט בהפרזה כדי להמחיש את הדברים, אך עדיין הדברים קשים. הגזרות שנגזרו על ידי בית שמאי באותו יום, והיו חשובות להם עד כדי כך, עסקו בסייגים בנושא טומאה וטהרה וביחס לגויים. אך בסופו של דבר המשנה מתארת כיצד נשמרה האחדות, (אך על פי שהיו בניהם מחלוקות הלכתיות שנגעו בענייני עריות והיו אנשים מבית הלל שנחשבו ממזרים לשיטת בית שמאי):
כלומר, הם סמכו זה על זה שלא יכשילום בדברים האסורים לשיטתם. כדוגמה לנישואין בין בית שמאי ובית הלל, עומד רבי אליעזר מגדולי תלמידי בית שמאי, שהיה חתן בבית הנשיא רבן שמעון בן גמליאל הזקן, נינו של הלל הזקן. המסורת בגמרא מסבירה מדוע נקבעה ההלכה על פי בית הלל:
דברים אלו משקפים את העמדה הביקורתית שבה מתייחסת המסורת לבית שמאי, והם מתארים את אופי המחלוקת, מתוך העדפה ערכית של בית הלל על פני בית שמאי. ראוי לציין שלעניין ההכרעה ההלכתית כבית הלל, סייעה להם בדבר גם עליונותם הפוליטית - ראשי הסנהדרין היו מצאצאי הלל הזקן, ולאורך דורות היו הם אלו שקבעו את ההלכה. המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל הייתה מודל למבנה הפרדוקסלי-דרשני של היהדות, אשר בניגוד לדתות מונותיאיסטיות אחרות אינה שואפת ליצור קודקס אחיד אלא לעורר דיון. בפרקי אבות נאמר: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים - סופה להתקיים...איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי" - במחלוקת שהיא לשם שמים יש מקום לשתי הדעות שיתקיימו זו לצד זו לאורך שנים. דוגמה למחלוקת בית שמאי ובית הלל
במשנה במסכת ביצה, הדנה בהלכות יום טוב, מופיעות מחלוקות רבות בין בית שמאי לבית הלל. הבולטת מכולן היא המחלוקת בעניין קורבנות החגיגה. המחלוקת נוגעת לשאלת הקרבת הקורבנות בימי שלוש רגלים. בית הלל סוברים שלעולי הרגל מותר להקריב קורבנות באופן חופשי, אף כשמדובר ביום טוב האסור במלאכה, ואילו בית שמאי טוענים שביום טוב לא ניתן להקריב אלא קורבן שלמים, ורק כאשר התבצעה הסמיכה מבעוד יום:
במחלוקת זו, בית שמאי מחמירים באיסור המלאכה ביום טוב, ומותירים את הקרבת קורבנות היחיד לחול המועד, ואילו בית הלל מקלים בעניין שמחת החג, ומאפשרים להקריב קורבנות ללא הגבלה. הלכה זו הייתה לציון דרך במחלוקתם של בית שמאי ובית הלל, ומסורות רבות מתארות כיצד היא התבטאה בפועל. כך למשל, מתאר סיפור אחד בסוגיית הירושלמי[5] את השתלשלות האירועים:
מחלוקות ערכיותאף שביטויה המעשי של המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי הוא בקביעת ההלכה, שררה ביניהם מחלוקת גם בנושאים ערכיים ונושאים של תפיסת עולם. מחלוקות אלה באות לידי ביטוי בסיפורים אחדים. סיפור נודע עוסק בהלל ושמאי עצמם במסכת שבת:
הנכרי ביקש להתגייר, בתנאי שיתאפשר לו ללמוד את כל התורה ברגע אחד. שמאי דחה את בקשתו תוך שהוא רומז לו שאת התורה ניתן ללמוד רק בעמל רב, נדבך אחר נדבך. הלל הסכים לגיירו ולקיים את תנאו באמצעות לימוד עקרון יסוד, הנשען על מצוות שבין אדם לחברו, שלדבריו כל התורה היא פרטיו: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. בהמשך מסופר שגר זה וגרים נוספים שדחה שמאי וקיבל הלל, העידו שבזכות ענוותנותו של הלל נתקרבו תחת כנפי השכינה. מחלוקת נוספת עוסקת במקומו של האדם בעולם בעירובין:
מחלוקת אחרת מלמדת על יחסם של בית הלל ובית שמאי לקונפליקט הנוצר לעיתים בין האמת לשלום בכתובות:
בית שמאי מקפידים על האמת, גם אם אמת זו אינה נעימה לשומע אותה. בית הלל מתגמשים בנקודה זו, ומעדיפים את כבוד הכלה ושמחת החתן על-פני האמת הצרופה. שמונה עשר דבר
שמונה עשר דבר הם שמונה עשרה גזירות שנקבעו במעמד מיוחד של בית שמאי ובית הלל.[6] ההלכות נקבעו לפי בית הלל בגלל "בת הקול" שפסקה זאת. בהזדמנות מיוחדת, בשעת ביקור בביתו של חכם בשם חנניה בן חזקיה בן-גוריון, היו בית שמאי מרובים, ולכן נקבעה ההלכה כדבריהם. על פי התלמוד, גזירות אלו התפשטו בציבור, ולפיכך קיבלו תוקף מיוחד, המונע את האפשרות לבטל אותן.[7] מעמד זה של "י"ח דבר" נדון רבות במחקר ההיסטורי.[8] תלמידיהםבערך זה יש להבדיל בין תלמידהם הישירים כגון בבא בן בוטא שהיה תלמיד מובהק של שמאי, או רבן יוחנן בן זכאי שהיה תלמיד ישיר של הלל הזקן, לבין ממשיכי דרכם שדגלו בשיטתם אך לא היו תלמידים ישירים. מתלמידי בית הלל
מתלמידי בית שמאי
 לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
