|
ברוך אורן
 ברוך אורן (סוסנוביק) (ז' בחשוון תרע"ו – ד' בתמוז תשס"ד; 15 באוקטובר 1915 – 23 ביוני 2004) היה איש חינוך ישראלי. חתן פרס ישראל לשנת 1980 על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה בתחום ההנצחה. ביוגרפיהנולד בשם ברוך סוסנוביק ליעקב וגולדה בנובי פוהוסט שבקרבת וילנה. הוא למד בישיבה בווילנה ולאחר מכן הוכשר להוראה בווילנה ובוורשה. באותה עת החל לפעול בתנועת "הנוער הציוני". עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט עם אחיו הבכור, מנחם, לליטא, ומשם עלו השניים בשנת 1941 לארץ ישראל דרך המזרח הרחוק. תחילה עבד בהוראה בקיבוץ תל יוסף, ובשנת 1944 התיישב בפתח תקווה, שבה עבד שנים רבות בחינוך. במלחמת העצמאות שימש כקצין תרבות. בשנת 1948 נשלח מטעם הסוכנות היהודית והג'וינט למשך שנתיים לרכז את מפעל החינוך עבור מחנות שארית הפליטה בגרמניה. באותה תקופה שימש ככתב "דבר" בגרמניה והיה קצין יחסי הציבור של הקהילה היהודית במינכן. בשנת 1953 החל ברוך אורן לעמוד בראש בית "יד לבנים" בפתח תקווה, אשר היה למפעל ההנצחה הראשון מסוגו במדינה. שנים רבות הקדיש לפיתוח הבית ותרם להתפתחותו של ארגון "יד לבנים" הארצי. עבור פעילות זו זכה בשנת 1980 בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. פעילותו החינוכית נמשכה ככתב בעיתונות היומית והמקומית ובעיתונות ילדים. כמו כן פרסם ספרי ילדים, מחקרים על תולדות העיר פתח תקווה וגיבש תכנים עבור תוכניות קול ישראל והערוץ הראשון. פעילות זו שולבה בפעילות ציבורית: אורן ערך את שלושת ספרי ארגון ותיקי ההגנה והיה פעיל בארגון חברי ההגנה, האגודה למען החייל, ארגון ההורים השכולים, ועדת האימוץ של בה"ד 1, מגן דוד אדום, נעמת ומוזיאונים ברחבי הארץ. נוסף על אלו היה חבר כבוד באגודת הציירים והפסלים בישראל ובארגון הבינלאומי לציירי פה ורגל. בשנת 1982 הוענק לו תואר יקיר העיר פתח תקווה. ברוך אורן נפטר ב-2004, בגיל 89. נקבר בבית הקברות סגולה בעירו. ב-2024 נקראה כיכר על שמו בפתח תקווה, בצומת הרחובות ארלוזורוב וגייסות שריון.[1] ספריו
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||
