לואסר כבר חיבר חלק ניכר מהמוזיקה שתתאים לגרסה הראשונה של המחזה.[6] מאוחר יותר, נזכר בכך בורוז:
ארבעת-עשר השירים של פרנק לואסר היו כולם מעולים, והמחזה החדש היה צריך להיות כתוב כך שהסיפור יוביל לכל אחד מהם. מאוחר יותר המבקרים דיברו על כך שהמחזמר "משולב". המילה "משולב" פירושה בדרך כלל שהמלחין כתב את השירים כך שהם עוקבים אחרי הסיפור בצורה חיננית. ובכן, השגנו את זה אבל עשינו את זה הפוך.[8]
המקור באנגלית
Frank Loesser's fourteen songs were all great, and the [new book] had to be written so that the story would lead into each of them. Later on, the critics spoke of the show as 'integrated'. The word integration usually means that the composer has written songs that follow the story line gracefully. Well, we accomplished that but we did it in reverse.[8]
הדמות של מיס אדלייד נוצרה במיוחד כדי להכניס את ויויאן בליין למחזמר, לאחר שלואסר החליט שהיא לא מתאימה לשחק את התפקיד של שרה השמרנית.[9] כאשר לואסר הציע שבמערכה השנייה יבוצעו שנית שירים שכבר בוצעו במהלך המערכה הראשונה, הזהיר אותו קאופמן: "אם תחזור על שירים, אנחנו נחזור גם על הבדיחות".[10]
תקציר העלילה
נתן דיטרויט וסקיי מאסטרסון, שני מהמריםכפייתיים ידועים לשמצה בניו יורק, עורכים ביניהם התערבות: על סקיי מוטלת המשימה לצאת לארוחת ערב בהוואנה, קובה עם שרה בראון, שמרנית חסודה הפעילה במיסיון נוצרי מקומי והמתנגדת להימורים. בעוד סקיי רודף אחרי שרה, במשימה שלכאורה היא חסרת כל תקווה, נייתן מתמודד עם בעיות אישיות משלו - לארוסתו מזה 14 השנים, אדלייד, נמאס לחכות לחתונה.
הפקת ברודוויי המקורית של ברנשים וחתיכות זכתה לביקורות חיוביות פה-אחד, והמבקרים שיבחו את הנאמנות למקור של דיימון ראניון. ריצ'רד ווטס מהניו יורק פוסט כתב כי "ברנשים וחתיכות זה בדיוק מה שצריך להיות כדי לחגוג את רוחו של ראניון ... [המחזמר] מלא בדמויות ממולחות ובשפה המקורית והעשירה המקודשת את זכרו של המאסטר המנוח".[14] וויליאם הוקינס מה-"ניו יורק וורלד-טלגרם & סאן" כתב כי המחזמר "משחזר את מה ש[רניון] ידע על ברודוויי ... האבירות שלו טהורה וצעירה כמו אווה הקטנה".[14] רוברט קולמן מה-"ניו יורק דיילי מירור" כתב כי "אנחנו חושבים שדיימון היה מתענג [מהמחזמר] כמונו".[14]
גם המחזה והלחן זכו לשבחים רבים; ג'ון צ'פמן מהניו יורק דיילי ניוז כתב כי "המחזה הוא יצירה של הומור קל ומהנה, המוזיקה ומילות השירים, שנכתבו על ידי פרנק לוסר, מתאימים כל כך עבור המופע ונטולים כל בנאליות, כך שהם משלימים זה את זה לכדי ניצחון אמנותי".[14] קולמן כתב כי "פרנק לוסר חיבר לחן שיזכה להשמעות רבות בג'וקבוקסים, ברדיו ובביסטרואים ברחבי הארץ. מילות השירים שלו מובחנות במיוחד בכך שהן עוזרות לבורווס לקדם את העלילה". בניו יורק טיימס כתב ברוקס אטקינסון: "לשירים של מר לוסר יש את אותה המשיכה כמו של הסיפורים [עליהם מבוסס המחזה], שהם מצחיקים מבלי להיות מודעים לעצמם או מכניים".[15]
מבקרים רבים טענו כי למחזמר חשיבות רבה בתיאטרון המוזיקלי. ג'ון מקליין מהניו יורק ג'ורנל אמריקן כתב כי "זה הדבר הכי טוב ומרגש מכל סוג שהוא מאז פאל ג'ואי, זהו ניצחון ותענוג".[14] אטקינסון כתב כי "מוטב שכבר נודה בכך שברנשים וחתיכות הוא יצירה אמנותית. היא ספונטנית ויש לה צורה, סגנון ורוח".[15] צ'פמן טען: "בכל המחלקות, ברנשים וחתיכות הוא קומדיה מוזיקלית מושלמת".[14]
שלושה שירים חדשים, שנכתבו על ידי פרנק לואסר, נוספו לסרט: "Pet Me Poppa", "A Woman in Love" ו-"Adelaide" שנכתב במיוחד עבור סינטרה. חמישה שירים שהופיעו במחזמר הושמטו מהסרט: "A Bushel and a Peck", "My Time of Day", "I've Never Been In Love Before", "More I Cannot Wish You" ו-"Marry the Man Today".
Davis, Lee. "The Indestructible Icon". ShowMusic. Winter 2000–01: 17–24, 61–63.
Loesser, Susan (1993).: A Most Remarkable Fella: Frank Loesser and the Guys and Dolls in His Life. New York: Donald I. Fine. ISBN 0-634-00927-3.
Stempel, Larry (2010). Showtime: A History of the Broadway Musical Theater. New York: W. W. Norton and Company. ISBN 0-393-92906-X.
Suskin, Stephen (1990). Opening Night on Broadway: A Critical Quotebook of the Golden Era of the Musical Theatre. New York: Schrimmer Books. ISBN 0-02-872625-1.
^ 123456Suskin, Steven. Opening Night on Broadway: A Critical Quotebook of the Golden Era of the Musical Theatre, pp. 272-276. Schirmer Books, New York, 1990. ISBN 0-02-872625-1
