|
דיולקוס   דִיוֹלקוֹס (ביוונית: δίολκος) הייתה דרך סלולה מרוצפת, שנבנתה במאה ה-7 לפנה"ס לרוחב האיסתמוס הקורינתי שביוון, ושימשה להעברת ספינות ביבשה מהמפרץ הקורינתי אל המפרץ הסרוני ולהפך. השיט מן הים האגאי אל הים האיוני סביב הפלופונסוס נתון לסכנות רבות, הן משום חופיו הסלעיים של חצי האי הן משום מיעוט נמליו. אוניות סוחר רבות נטרפו במהלך ההיסטוריה על שלושת כפיו, ובמיוחד על כף מטפן וכף מאליאה. המפרץ הקורינתי והמפרץ הסרוני, לעומת זאת, הם מקווי מים מוגנים יחסית. גרירת האוניות ומטעניהן ביבשה, על גבי הדיולקוס, איפשרה להימנע מן השיט המסוכן, ובנוסף לכך קיצרה בצורה משמעותית את משך ההפלגה. הדיולקוס נותר בשימוש למעלה מאלף שנים, עד תחילת ימי הביניים. הדיולקוס נבנה כפי הנראה על ידי פריאנדרוס (625-588 לפנה"ס לערך), טיראן קורינתוס. הביוגרף היווני דיוגנס לארטיוס, בן המאה ה-3 לספירה, מספר כי הוא היה הראשון שחשב על כריית תעלה לרוחבו של האיסתמוס, אך נמלך בדעתו לאחר שמדענים מצרים הזהירו אותו, כי הוא מסתכן בהצפת הפלופונסוס כולו.[1] תעלה בין שני הימים, תעלת קורינתוס, נחפרה רק כעבור 2300 שנים. הדיולקוס היה החלופה השנייה אותה הגה. הדיולקוס נמתח מסכינוס (Schinous) שבמפרץ הסרוני עד פוסיידוניה (Poseidonia) שבמפרץ הקורינתי, מרחק 6 ק"מ לערך, באותו נתיב בו נכרתה לימים התעלה הקורינתית. רוחב המסילה 3-3.5 מטרים, והיא נבנתה מרפידת חול וחצץ מרוצפת באבני גיר. שני חריצים מקבילים נחרצו למלוא אורכה של המסילה במרחק 1.5 מ' זה מזה, ובתוכם נעו גלגלי ה"הולקוס" (ὁλκός) – אותה עגלת גרירה מיוחדת, עליה הועמסה הספינה ואשר נגררה על ידי עבדים או בהמות משא. מטעני הספינות נפרקו מהן והובלו בנפרד. המסילה המרוצפת נותרה בשימוש כל תקופת הכיבוש הרומי של יוון (146 לפנה"ס – 330 לספירה) ובתקופת הקיסרות הביזנטית עד המאה ה-9 לפחות. ב-1893 נפתחה לשיט התעלה הקורינתית, אשר נחפרה סמוך מאוד לנתיב הדיולקוס. חלק גדול משרידיו נהרס בעבודות כריית התעלה, אך כ-500 מטרים ממנו נחפרו ונחקרו על ידי ארכאולוגים בין השנים 1956-1962. עדיין ניתן לראות את שרידי הדיולקוס בצד הדרומי של הכניסה המערבית לתעלה. לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
