|
הארוחה שלי עם אנדרה
הארוחה שלי עם אנדרה (My Dinner with Andre ; מתורגם גם: ארוחת הערב שלי עם אנדרה) הוא סרט ניסיוני אמריקאי משנת 1981 בבימויו של לואי מאל, ונכתב על ידי אנדרה גרגורי ווולאס שון המגלמים גרסאות בדיוניות של עצמם וחולקים שיחה ב-Café des Artistes במנהטן. הדיאלוג כולל נושאים כמו תיאטרון, אוונגרד, אסתטיקה ומהות החיים. מבנה ועלילההסרט נפתח ומסתיים במונולוג פנימי של וולי, מחזאי ניו-יורקי. הוא חושש מארוחת ערב עם חברו הוותיק אנדרה, ממנו נמנע מאז שאנדרה ויתר על הקריירה שלו כבמאי תיאטרון ב-1975, ונכנס למשבר אמצע החיים רוחני ממושך הכולל: סינכרוניות, רוחניות מזרחית, חווית סף מוות והשאיפה לאוטופיה-קומונלית. עיקר כולל את השיחה שנערכת בין וולי לאנדרה במהלך הארוחה. במסעדה ניו יורקית מפוארת, אנדרה מספר לוולי על כמה מההרפתקאות שעברו מאז שהתראו לאחרונה, הכוללות עבודה עם המנטור שלו, הבמאי יז'י גרוטובסקי, וקבוצת שחקנים פולנים ביער בפולין. בטיול בסהרה ניסה ליצור מחזה המבוסס על הנסיך הקטן מאת סנט-אכזופרי, ולבקר בפיינדהורן בסקוטלנד. האחרון בשורה של אירועים זו היה כאשר אנדרה וקבוצה קטנה של חברים ארגנו מיצג בנושא ליל כל הקדושים, וחלקו כלל משתתפים שנקברו בחיים לכחצי שעה. בעוד אנדרה אומר שהוא צריך לעשות את כל הדברים האלה כדי לצאת מהתלם שהיה בו וללמוד איך להיות אנושי, וולי טוען שלחיות כפי שעשה אנדרה בשנים האחרונות פשוט לא אפשרי עבור רוב האנשים, והוא מתאר כיצד הוא מוצא הנאה בדברים רגילים יותר, כמו כוס קפה או השמיכה החשמלית החדשה שלו. אנדרה טוען שהתמקדות רבה מדי בנוחות עלולה להיות מסוכנת, ואומר ש״החיים הרגילים״ בניו יורק בסוף שנות ה-70 דומה יותר לחיים בחלום מאשר לחיות במציאות. בעוד וולי מסכים עם הרבה מביקורותיו של אנדרה על החברה המודרנית, הוא מסתפק בהיבטים המיסטיים יותר של סיפוריו של אנדרה, מכיוון שיש לו השקפת עולם רציונלית ומדעית. לאחר שכל הלקוחות האחרים כבר עזבו את המסעדה, החברים נפרדים, לאחר שכל אחד התבטא בגלוי והרגיש שהשני קשוב לו. אנדרה שילם עבור ארוחת הערב, וולי מפנק את עצמו בנסיעה במונית. במונולוג סיום, הוא מדבר על החיבור העמוק שהוא חש לכל המקומות המוכרים שהוא עובר בדרך הביתה. בשורה האחרונה של הסרט, וולאס מספר שכשהוא רואה את חברתו, הוא מספר לה הכל אודות ארוחת הערב שלו עם אנדרה. שחקנים
הפקה הסרט מכיל פרטים אוטוביוגרפיים רבים של צמד השחקנים שגם כתבו את התסריט. לאחר שבילה מספר שנים מחוץ לתיאטרון, אנדרה גרגורי חיפש לחזור אליו, אז הוא שאל את חברו וולאס שון אם ירצה לעשות משהו יחדיו. שון ידע שגרגורי רוצה לספר את הסיפור שלו, ושעבד עם ביוגרף בשלב מסוים, והציע להם לפתח סיפור המורכב משיחה בין שניהם, כשהעניין נובע מהאישיות המנוגדת שלהם ומהאנקדוטות של גרגורי. לאחר ששיחק לאחרונה בסרטיו הראשונים, שון ראה את הפרויקט כסרט, ולא כמחזה. למרות שהסרט התבסס על אירועים בחיי השחקנים, גרגורי ושון הכחישו (בראיון עם מבקר הקולנוע רוג'ר אברט) שהם פשוט שיחקו את עצמם, ואמרו שאם הם יעשו מחדש את הסרט, הם יחליפו דמויות כדי להוכיח את הנקודה. בראיון עם נואה באומבך ב-2009, אמר שון:
בזמן ששון וגרגורי ניסו למצוא מישהו שיביים את הסרט, גרגורי קיבל שיחת טלפון, שבהתחלה חשב שהיא מתיחה, מהבמאי הצרפתי לואי מאל, שאמר שקרא עותק של התסריט שקיבל מחבר משותף והוא רצה לביים את הסרט, או אפילו רק להיות מפיק, אם גרגורי ושון לא חשבו שהוא הבמאי הנכון. הכותבים הביאו את מאל להפקה, והוא עבד איתם כדי לחתוך החוצה שעה שלמה מהתסריט שהיה אז באורך שלוש שעות. מאוחר יותר אמר שון שאמנם הוא בנה בקפידה את התסריט והיה מעדיף לעשות את הסרט הארוך יותר, אבל מאל ניצח ברוב הוויכוחים, והוא מוכיר תודה למאל שהחדיר לסרט חום שעזר לו להתחבר לקהל. חזרה שנערכה במסעדה גרמה למאל לתהות אם יש לשנות את תפאורת הסרט, מכיוון שנראה שהאכילה עשויה ליצור בעיות. שון וגרגורי ניסו לחשוב מה עוד הדמויות שלהם יכולות לעשות, אבל הם בסופו של דבר פשוט שגרגורי לא אוכל הרבה, מכיוון שהוא זה שמדבר רוב הסרט. הסרט צולם בדצמבר 1980 בריצ'מונד בורג'יניה, במלון ג'פרסון שהיה אז פנוי, ששוחזר מאז ונפתח מחדש כמקום יוקרתי.[1] הסט תוכנן כך שייראה כמו ה-Café des Artistes בניו יורק, והצילומים נמשכו שבועיים.[2] לויד קאופמן היה מנהל ההפקה של הסרט, וטרומה סיפקה תמיכה בהפקה. אזכוריםבמהלך הסרט, אנדרה מתייחס לאשתו "צ'יקיטה". בחיים האמיתיים, אנדרה גרגורי היה נשוי למרצדס "צ'יקיטה" נבלטו (Mercedes "Chiquita" Nebelthau) עד מותה ב-1992.[3] נבלטו הייתה יוצרת דוקומנטרית ששיתפה פעולה בשלושה סרטים של יז'י גרוטובסקי, עליו דנים אנדרה וולי בסרט.[3] וולי מתייחס מספר פעמים ל"חברתו דבי" - בת זוגו הוותיקה של שון גם בחיים האמיתיים - סופרת הסיפורים הקצרים דבורה אייזנברג (אנ'), שעוד לא פרסמה דבר כשהסרט יצא לאור. אייזנברג מופיעה בתחילת הסרט כשוולי סורק את המסעדה בעודו עומד בבר ומחכה לאנדרה. בשלב מסוים בסרט, אנדרה מתייחס ל"ROC", מתמטיקאי סקוטי שטען שפגש באל פאן. מדובר בראשי התיבות של רוברט אוגילבי קרומבי (Robert Ogilvie Crombie), ממייסדי קרן פינדהורן (אנ').[4] במהלך השיחה אנדרה מזכיר את תפיסתו התפילה של מרטין בובר בספר שחיבר על החסידות, וולי מושווה את עמדתו של אנדרה לאקזיסטנציאליזם של מרטין היידגר. אנדרה מציין במהלך השיחה שביקר בישראל. קבלה וביקורתהסרט הוצג בבכורה עולמית בפסטיבל הסרטים טלורייד.[5] באתר Rotten Tomatoes, לסרט יש דירוג של 92% על סמך 25 ביקורות, עם ציון ממוצע של 7.8 מתוך 10.[6] ב-Metacritic יש לו ציון של 83 מתוך 100 על סמך 15 ביקורות, מה שמצביע על "הערכה אוניברסלית".[7] רוג'ר אברט וג'ין סיסקל (אנ') הרעיפו שבחים רבים לסרט. אברט בחר בו כסרט הטוב ביותר של 1981, והמפיקים טענו שאברט עזר לכך שהסרט הוקרן בבתי הקולנוע למשך שנה.[8] אברט וסיסקל דירגו אותו מאוחר יותר כסרט החמישי והרביעי הטוב ביותר, בהתאמה, של שנות ה-80.[9] בשנת 1999, אברט הוסיף את הסרט לסדרת המאמרים שלו "הסרטים גדולים", התחיל את הביקורת הרטרוספקטיבית בכך שאמר: "מישהו שאל אותי לפני כמה ימים אם אני יכול לתת שם לסרט שהיה נטול קלישאות לחלוטין. חשבתי לרגע, ואז עניתי, הארוחה שלי עם אנדרה".[10] בטקס פרסי מבקרי הקולנוע השני של בוסטון, הסרט זכה בפרס הסרט האמריקאי הטוב ביותר לשנת 1981, ושון וגרגורי זכו בתסריט הטוב ביותר. בתרבות הפופולרית
לקריאות נוספות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
