|
הילל בן שחר
 הֵילֵל בֶּן שָׁחַר (ספר ישעיהו, פרק י"ד, פסוק י"ב) הוא כינוי או אפיתט המוזכר בספר ישעיהו בקינה הסאטירית המכונה "המשל על מלך בבל" (שם, ג–כג; "משל" כאן במשמעות דברי לעג, "משל ושנינה"). המלך המת (או העתיד למות), מושא הקינה, מדומה להֵילֵל בן שחר, ששאף לעלות השמימה אך סופו שהוא מוטל, מושפל ומבוזה, למעמקי שאול. האזכור של הילל נושא אופי מיתי, ומקובל לחשוב שהוא משקף מיתוס כוכבי קדום על אל מורד שנפל. אך למרות המאמצים לזהות את הילל ולאתר את הרקע המיתולוגי שלו, אם רקע כזה קיים, נותרה דמותו לוטה בערפל. בנצרות נודע הילל בשם לוציפר (בלטינית: Lucifer, על פי תרגום הוולגטה), ולימים זוהה עם השטן. הכינוי בהקשרו"המשל על מלך בבל", שבו מופיע הֵילֵל בֶּן שָׁחַר, הוא שיר קינה לעגני המופנה, על פי כותרתו, כלפי מלך בבלי עלום שם. הקינה המדומה מתארת, בנימה של סיפוק ושמחה לאיד, את גורלו של שליט אכזר שרדה בעמים רבים, ובגאוותו ויהירותו המיט על עצמו חורבן. בחייו לא ידעה גאוותו גבול והגיעה לכדי האלהה עצמית; אך עתה הוא מוטל מת מבלי שזכה לקבורה נאותה, אין חולקים לו כבוד כי אם לעג וקלון, והוא מושפל למטה מיתר דרי שאול. בנוסח ספר ישעיהו כפי שהגיע לידינו, קינה זו היא חלק מ"משא בבל", הראשון בקובץ הנבואות על הגויים שבספר (פרקים יג–כג). יש התייחסות מפורשת לבבל רק בדברי הפתיחה (פסוקים ג–דא) והחתימה (כב–כג), הכתובים פרוזה ואינם מגוף השיר;[1] בשל כך ובשל העובדה שישעיהו ניבא בימי אשור, יש הסבורים שבמקורו נכתב השיר – אפשר שבידי הנביא עצמו – על אחד ממלכי אשור, אולי סרגון השני, ורק בתקופה מאוחרת יותר הוסב אל מלך בבל.[2] הפתיחה לקינה ממסגרת אותה כנבואה לעתיד לבוא, אך מוסכם על הכול כי היא משנית. בקינה עצמה מתואר מותו של המלך כעובדה קיימת; יש הסבורים שאכן נכתבה בתגובה למותו הממשי של מושאה,[3] ואילו לדעת אחרים נכתבה כנבואה (או משאלת לב).[4] באופן כללי, קביעת מועד חיבורה של הקינה, הקשרה ההיסטורי וזהות מושאה הן בעיות סבוכות; יש הסבורים שדמותו של "מלך בבל" מגלמת טיפוס של שליט עריץ יותר מאשר אישיות קונקרטית, ובהתאם לכך פחות חשובה השאלה אם לנגד עיני הנביא עמד מונרך היסטורי זה או אחר.[5] האזכורים של בבל ניתנים להתפרש באורח דומה כסמל למלכות הרשעה. המשורר מנצל את דרכי הביטוי האופייניות של סוגת הקינה באופן פרודי[6] כדי לשים ללעג את מושאה ולהציג אותו בקלונו. מאפיין פורמלי בולט, לפחות בחלקו העיקרי של השיר, הוא משקלו האסימטרי, הטיפוסי לקינה המקראית ומכונה לעיתים "משקל הקינה", אם כי איננו מיוחד לה: בכל חרוז יש (אידיאלית) שלוש יחידות הטעמה בצלע הראשונה ושתיים בצלע השנייה. הקינה המדומה ערוכה בכמה תמונות, הכוללות התייחסויות ורמיזות קוסמיות ומיתיות המעצימות את הדרמה שבנפילתו של השליט ומשוות לה ממדים קולוסאליים. במקום דברי הספד, המשורר שם בפי הדובר בשיר ובפי הדמויות המקוננות, שסבלו כולן מנחת זרועו של המושל העריץ בדרך זו או אחרת, דברי לעג ושנינה. אין השיר אחיד לכל אורכו בתוכנו, בסגנונו ובמבנהו, ורבים סבורים שהטקסט כפי שהגיע לידינו הוא פרי התפתחות ספרותית מורכבת, ושנפלו בו שיבושים (בייחוד מפסוק יז והלאה). גם את סיומו המדויק קשה לקבוע. בהתחשב בקשיים אלה הוצעו השערות שונות, לעיתים מנוגדות, לגבי מבנהו האמנותי של השיר וחלוקתו הפנימית. עם זאת סבורים רבים כי התמונה המצטיירת בפסוקים יב–טו, שאפשר אולי לראות בהם בית לעצמו, מעין קינה בתוך קינה,[7] מהווה את לבו של השיר ואת שיאו הדרמטי:
בשורות אלה עושה המשורר שימוש בציור בעל אופי מיתולוגי כדי לתאר באופן פיוטי את מפלתו הניצחת של הרודן. התיאור מדגיש את הניגוד שבין שאיפת הכוח והגדלוּת חסרת המעצורים של השליט גבה הלב בחייו, לבין נפילתו במותו לשאול תחתית. בתחילת הקטע מוצגת דמותו החידתית של "הֵילֵל בן שחר", שהשליט המת מזוהה עמו, והמשכו רצוף מוטיבים מיתולוגיים שלחלקם מקבילות במיתולוגיה הכנענית, כפי שהיא ידועה מגיבושה בכתבי אוגרית. מתקבל הרושם כי הקטע כולו מתייחס ברובד המטפורי לדמותו של הילל.[8] חוקרים רבים משערים ששורות אלה מהדהדות בדרך של היסטוריזציה, ואולי אף מצטטות מיתוס קיים על מרד של אלוהות כוכבית נחותה ש"הילל בן שחר" הוא שמה או כינויה. אולם מקבילה ברורה לדמותו של הילל בן שחר ולמיתוס שלכאורה עומד מאחוריה טרם נמצאה עד כה, במיתולוגיה האוגריתית או בכל מקום אחר, והסברות הנוגעות לכך נשענות על השערות. פירוש הכינוי וגיזרונומשיקולים פרוזודיים ואחרים, כמעט כל החוקרים מתייחסים לצירוף "הֵילֵל בֶּן שָׁחַר" כאל יחידה תחבירית אחת, המהווה את שמה או כינויה של אותה ישות שאליה מכוונים פסוקים יב–טו. על פי תוכנו והקשרו, מתפרש הצירוף כשם עצם פרטי או ככינוי המתייחס לגרם שמים או לישות מיתולוגית כוכבית שיש לה זיקה כלשהי ל"שחר"; אולם פירוש הצירוף וגיזרונו, וטבעו של הרפרנט שאליו הוא מתייחס, לא הובהרו די הצורך. המילה "הֵילֵל", כצורה שמנית, היא יחידאית במקרא. היא מתורגמת בתרגום השבעים כ-heōsphoros (ביוונית: ἑωσφόρος; מילולית: "מביא השחר"), ובעקבותיו בוולגטה כ-lucifer ("נושא האור") ומתפרשת ככינוי לכוכב השחר. תרגום זה משקף את הניתוח של "הילל" כשם עצם הגזור, במשקל לא טיפוסי, מן השורש הל"ל שעניינו הפצת אור,[9] ומשמעותו: "הזורח". מסורת פרשנית עתיקה זו נמשכה גם בפרשנות המסורתית היהודית והנוצרית, וגם כיום מאמצים אותה חוקרים רבים.[10] אחרים סבורים, בעקבות פייר גרלו, שהמילה שאולה מהתואר ellu באכדית, במשמע: "בהיר, בוהק", שצורתו בנסמך: elil. תואר זה משמש גם בהתייחס לאלים.[11] הוגו וינקלר שיער שהשם מקביל ל"הִלַאל" בערבית, ופירושו "מולד הלבנה". הוא מתקן את הניקוד מהֵילֵל להֵילָל כדי לקרבו לצורה הערבית, וכמו כן הוא מתקן את "שחר" ל"שׂהר" = סהר,[12] כלומר הֵילָל בן שַׂהַר הוא אל מולד הירח, בנו של אל הירח.[13] כנגד הצעה זו נטען שהתיקון משחר לשׂהר, צורה שאיננה מתועדת במקרא, מסופק; כמו כן, לא ידוע על מיתוס המתאר אל מולד ירח (או אל ירח) המנסה לרשת את כסאו של ראש הפנתיאון.[14] נעשו ניסיונות להשוות את השם הֵילֵל עם שמות דומים של אלים מהפנתאונים של עמי האזור. ויליאם גאלאגר מעלה את ההשערה שהילל הוא הגרסה העברית של שם האל המסופוטמי אנליל, בצורתו האכדית: ellilu/illilu.[15] במרחב השמי מערבי, אלוהות בשם "הלל" ידועה מן השירה האוגריתית. אולם כמעט דבר אינו ידוע על הלל זה, כנראה אל זוטר, המוזכר אך ורק בתיאורן השגור של הכושרות, קבוצת אלות זוטרות המופקדות על ההיריון וההולדה.[16] בעלילות אקהת ובשיר חתונת ירח ונכל מכונות הכושרות: "בנת הלל סננת"[17] (= בנות הלל הסנוניות?) ו"בנת הלל בעל גמל".[18] אמנם הביטוי הראשון איננו מתייחס בהכרח לדמות בשם "הלל", וניתן לפרש אותו בדרכים אחרות, כגון "בנות האומרות הלל", מהללות ומזמרות.[19] הביטוי השני אף הוא סתום למדי, אך תחבירו מעיד על התייחסות לאל בשם הלל שהכושרות נחשבות ל"בנותיו" (לא בהכרח במובן המילולי).[20] בהקשר להלל האוגריתי הועלה גם שמו של האל חֻֿלֵלֻ (ḫulēlu), המופיע בטקסטים פולחניים מאמר,[21] ואפשר שזהו תעתיק של צורה שמית מערבית מעין הֻלֵלֻ.[22] לפי מסורת פרשנית אחרת, יש להפריד בין "הילל" ל"בן שחר", ולפרש את הראשון כצורה פועלית, ציווי בבניין הפעיל מן השורש יל"ל (השוו לפסוק לא, ועוד). כך מתורגמת המילה בתרגום הפשיטתא הסורי, בתרגום עקילס ליוונית ובפירושו של הירונימוס לישעיהו יד יב (שם נקט תרגום מילולי, שלא כבתרגומו לפסוק בוולגטה).[23] אולם כיום פירוש זה זניח. עם זאת, אין בהכרח סתירה בין הפירושים: מרווין סוויני סבור שמדובר בכפל משמעות מכוון.[24] רקע מיתולוגי משועררבים סבורים שהתיאור בישעיהו מתייחס למיתוס שלא הגיע לידינו על הילל בן שחר, כנראה אל זוטר או אל למחצה, שמרד באל העומד בראש הפנתאון וניסה להחליפו, וכעונש על כך הוטל לשאול. מן הכתוב עולה כי אותו הילל מתגלם בכוכב או בעצם שמימי בוהק אחר. מאז המאה התשע עשרה תרים החוקרים אחר מקבילות למיתוס כוכבי משוער זה במיתולוגיות של עמי המזרח הקדום, ומנסים לשחזר את תוכנו כמיטב יכולתם. שאלה זו כרוכה ללא הפרד בשלל הבעיות הטקסטואליות והפרשניות הסבוכות הקשורות לטיבו של הילל בן שחר ולמשמעות הקטע המתייחס אליו; כפי שניתן לשער, המאמצים הפרשניים בנוגע לסוגיות אלה נשאו מראשיתם אופי ספקולטיבי ביותר. בין השאר הם כללו, ובמידה מסוימת עדיין כוללים, נטייה לראות במיתוס המשוחזר "מיתוס טבע" שיסודו בתופעה שמימית: ידועה בייחוד הצעתו של הרמן גונקל, שהתופעה המשתקפת בתיאור המיתי היא כוכב נוגה בהופעתו ככוכב השחר, הנצפה בבהירות לפני הזריחה ודועך עם אור הבוקר.[25] בהתחשב בכך שהנבואה מכוונת, כמסתבר, כלפי מלך בבלי או אשורי, מועמדת טבעית לחיפושים אחר מקבילות למיתוס הילל ההיפותטי הייתה המיתולוגיה המסופוטמית רחבת היריעה והמתועדת היטב. אך במחקר המאוחר מגמה זו השתנתה.[26] גילויה של העיר אוגרית וחשיפת ספרותה הענפה, החל בשנות השלושים של המאה העשרים, שפכו אור על המיתולוגיה הכנענית, שאך מעט היה ידוע עליה קודם כן. בעקבות גילויים אלה התברר כי תיאור הפררוגטיבות האלוהיות שהילל בן שחר מתיימר ליטול לידיו רצוף ביטויים אופייניים למיתולוגיה הכנענית:[27] האפיון "בן שחר" עשוי, בהתחשב בנימה המיתית של הקטע בכללותו, להתפרש כרמיזה לאל הכנעני שחר ולא רק לתופעת הטבע שאותה הוא מגלם, ואפשר שגם הצירוף "כוכבי אל" מתייחס לאל, ראש הפנתאון הכנעני; "הר מועד" מזכיר את "פחֿר מעד", אספת האלים המתקיימת בהר מקודש; "ירכתי צפון" – הר צפון, בשמותיו השונים, היה הר מקודש בקרב עמי האזור, ובמיתולוגיה הכנענית ארמונו של בעל שוכן בירכתי צפון, באוגריתית: "צררת צפן", "מרים[28] צפן" (אמנם הזיהוי המשתמע מפסוק יג בין "הר מועד" להר צפון איננו במיתולוגיה האוגריתית, שם מדובר כנראה בשני הרים שונים[29]); התיאור: "אעלה על במתי עב" תואם את תיאורו של בעל כרוכב על ענן, "רכב ערפת" (השוו לתיאורו של ה' בישעיהו יט א ובתהלים סח ה); "עליון", שמשמש במקומות אחרים במקרא (לפחות בגיבושו הסופי) כתואר לה', הוא אפיתט שמי מערבי רווח[30] שבמיתולוגיה הכנענית מתייחס לבעל ולאל. מקבילות אלה לכאורה רומזות שהרקע של הנבואה הוא עברי-כנעני מקומי ולא זר. תובנה זו הובילה חוקרים רבים לחפש את המקבילה לתיאור בישעיהו במיתולוגיה הכנענית. כיום סבורים חוקרים רבים שהתיאור של הילל בן שחר קשור למיתוס הכנעני המופיע בעלילות בעל וענת, על האל עשתר שמנסה לרשת את כיסאו של בעל ונכשל בכך. על פי התיאור, לאחר שמות הורג את בעל, מציעה אשרה למנות את עשתר במקומו למלך האלים. עשתר מנסה לשבת על כסאו של בעל בפסגת צפון ולחבוש את כתרו, אך אלה גדולים בהרבה על מידותיו, והוא מחליט לוותר על המלוכה. במיתולוגיה הדרום ערבית, ויש הסבורים שגם במיתולוגיה הכנענית, עשתר מזוהה עם כוכב השחר, ובכך מתחזק הזיהוי עם הילל. עם זאת, ישנם הבדלים בולטים בין שני התיאורים והנחת הקשר ביניהם שנויה במחלוקת. חוקרים אחרים משווים את תיאור עלייתו ונפילתו של הילל למיתוס היווני על פאתון (Φαέθων). פירוש שמו ביוונית הוא "הזורח", כפירוש המקובל של הֵילֵל. החוקר ג'ון בארקלי ברנס סבור כי אין טעם לנסות לשחזר את המיתוס על הילל לפי התיאור שבישעיהו. לדעת ברנס, המחבר לא התיימר להציג סצנה מיתית סדורה, אלא ארג כמה מוטיבים מיתולוגיים, ללא שיטה של ממש, לצרכיו הרטוריים.[31]  אבן (לא במצב המקורי), גן הרכבת, תל אביב–יפו החל משנות השמונים של המאה העשרים החלו חוקרים לתת את דעתם להקשר שבו מופיע התיאור של הילל בן שחר, בהתחשב בכך שפסוקים יב–טו הם חלק אורגני מן הקינה השלמה. בפרט, גוברת המגמה לפרש את ההתייחסות להילל, כמו גם יסודות אחרים בקינה, על רקע תפיסות המלוכה של עמי המזרח הקדום.[32] כיוון זה מתבקש, שכן למרות צבעיה המיתיים מדובר בקינה סאטירית שמושאה הוא מלך בשר ודם – בין אם מלך היסטורי מסוים או אב-טיפוס של שליט אימפריאלי. חוקרים מניחים שהיסודות המיתולוגיים בקינה, ובעיקר ההתייחסות להילל בן שחר, הם תגובה פולמוסית לתפיסה של האלהת המלך בחייו או לאחר מותו. מקבילות במקראהתמה של התנשאות שסופה השפלה רווחת במקרא בכלל ובספרות הנבואית בפרט. קינת המשל על מלך בבל מהווה, בין היתר, ביטוי משוכלל ומובהק של תמה זו, המגיע לשיאו במונולוג הפנימי של הילל בן שחר ובתיאור נפילתו. בנבואה בא עיקרון זה בדרך כלל בלבוש תאולוגי, המדגיש את היותה של הגאווה חטא כנגד האל, שגומל לגא בהשפלתו. לעומת זאת, הקינה שבישעיהו יד מתמקדת בהתנשאותו ובנפילתו של המלך מושא הקינה, ולהוציא את פסוק ה', איננה מדגישה בצורה מפורשת את חלקו של האל במהלך זה. מבחינה זו היא חריגה, וטיפוסית יותר לספרות החוכמה דווקא. בסוגה זו, שנקודת מבטה אנתרופוצנטרית ו"חילונית" יותר, האסון והמפלה הם תוצאה סיבתית טבעית של הניסיון לחרוג מהגבולות האנושיים. מעבר לזיקה תמטית גרידא, ניתן למצוא במקרא כמה מקבילות מובהקות יותר ופחות מבחינה ספרותית לתיאור שבישעיהו יד, יב–טו ולקינה בכללותה. כמה מנבואות הגויים שביחזקאל מגלות דמיון בולט לקינה שבישעיהו, הן מצד התוכן והן מצד הסגנון ואוצר המילים.[33] בפרט יש לציין את אלה: הנבואה על "נגיד צור" (ספר יחזקאל, פרק כ"ח, פסוקים א'–י'); הקינה הסמוכה לה על מלך צור (ספר יחזקאל, פרק כ"ח, פסוקים י"א–י"ט); והנבואה השנייה על מלך מצרים (ספר יחזקאל, פרק ל"א). שלוש הנבואות הללו, הכתובות בסגנון של פרוזה קצובה, דומות לקינה שבישעיהו מבחינת נושאן: נבואת פורענות על מלך זר. נוסף על כך, אף בהן, כבקינה שבישעיהו, מוצג השליט כדמות מרוממת לאין שיעור, שגאוותו מגיעה לכדי האלהה עצמית; אף בהן מושפל הוא עד עפר ומורד שאולה; וכמו בתיאורו של הילל בן שחר בקינה, אף הן עושות שימוש בתמונה מיתולוגית או מעין-מיתולוגית כדי לתאר את המלך ברוממותו ובשפלותו. בנצרות
התאולוגיה הנוצרית החל במאה השלישית לספירה זיהתה את הילל בן שחר – שנודע בנצרות בשם לוציפר – עם המורד באל פר אקסלנס: השטן, המלאך שנפל, ששאף לתפוס את מקומו של האל והודח ממעמדו. ניצנים לתפיסה זו מופיעים כבר בגרסה הלטינית של ספר אדם וחוה,[34] שחובר כנראה במאה הראשונה לספירה, והיא זכתה לתפוצה רחבה לאחר שהופיעה בכתביו של אוריגנס. בעקבות פרשנות זו הפך השם "לוציפר" למזוהה עם השטן בימי הביניים.[35] בזמנים מאוחרים יותר נעשה זיהוי זה שנוי במחלוקת, לפחות החל מימיו של ז'אן קלווין, שביקר אותו בחריפות.[36] פרשנות זו אמנם רחוקה מפשט הכתוב. הסופר המקראי מנטרל את המשמעות המיתית המילולית של התמונה שבישעיהו יד, כשהוא משתמש בה כמטפורה בהקשר היסטורי; לעומת זאת, התפיסה הנוצרית המזהה את הילל-לוציפר עם השטן מהווה מהלך פרשני בכיוון ההפוך, הטוען מחדש את שורות השיר במשמעות מיתולוגית תוך התעלמות מהקשרן ההיסטורי.[37] עם זאת, לפי דברי חוקר הספרות אורי אלטר, דווקא פירוש זה נותן ביטוי הולם לחשיבותן של הנימות המיתולוגיות המהדהדות בשיר, המעניקות לו עוצמת מבע ואיכות ארכיטיפית על-זמנית.[38] מקורותמקורות ראשונייםכל מראי המקום לכתבי אוגרית מתייחסים למהדורה השלישית של KTU:
מקורות שניוניים
הערות שוליים
|
|||||||||
