|
הפלות מלאכותיות בישראלהפלות מלאכותיות בישראל מתקיימות בשיעור ממוצע יחסית לעולם המערבי. ביצוע ההפלות מוסדר בחוק העונשין, הקובע את התנאים לאישור הפלה. תפוצת ההפלות בישראלעל פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), בשנת 2021 נרשמו בישראל 16,591 פניות לוועדות להפסקת היריון, ומתוכן כ-99.5% אושרו.[1] שיעור הפניות לוועדות להפסקת היריון היה 0.77% מכלל הנשים בגילאי 15–49, שיעור הנמצא בירידה מתמדת מאז 1988. שיעורי הפניות הגבוהים ביותר הם בגילאים 20 עד 34 והנמוכים ביותר בגילאים 40 ומעלה. ב-47.9% מהמקרים, ההפלה מאושרת עקב היריון מחוץ למסגרת הנישואין. הסיבה השנייה בשכיחותה היא סיכון למום גופני או נפשי בעובר. כמחצית מההפלות מתבצעות בבתי חולים ציבוריים, והשאר במרפאות פרטיות.[2] בהשוואה לעולם, שיעור ההפלות במדינת ישראל הוא בינוני. לפי נתוני הלמ"ס, שיעור הפניות לוועדה להפסקת היריון בישראל (7.7 לכל 1,000 נשים בגיל הפריון ב-2020, לעומת 18.6 בשנת 1988), נמוך מאנגליה וולס (16.2) וארצות הברית (13.2), וגבוה מגרמניה (5.6) ומפינלנד (8.2). חוקיות ומימון.jpg) בישראל, עד שנת 1977 חלה פקודת החוק הפלילי מ-1936, שקבעה, בדומה לחוק שחל אז באנגליה, לפי סעיפים 175–176:
סעיף 177 גם קבע כ"עוון" אספקת ציוד לשם ביצוע הפלה. המילים "בניגוד לחוק" פורשו כקובעים שהפלה שנעשתה בתום לב, בבית חולים, לשם שמירת בריאותה הגופנית או הנפשית של האשה, איננו נחשב לעבירה. בנוסף, הוראת היועץ המשפטי לממשלה הייתה שלא להעמיד לדין רופאים שבצעו הפלות, אלא אם פעלו ברשלנות.[3] בראשית שנות השבעים הערכות שונות קבעו כי מספר ההפלות הלא חוקיות בישראל עומד על עשרות אלפים בשנה,[4] כשהתשלום הממוצע לרופא עמד על 500 עד 1800 לירות. הצעות לביטול האיסור עלו מצד מספר חברי כנסת, ובשנת 1972 כונסה ועדה בנושא, שהמליצה על הקלת האיסור.[5] כיום חוקיות הפלות נידונה בסימן ב' לפרק י' לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ובתקנות העונשין (הפסקת היריון), תשל"ח–1978.[6] החוק במדינת ישראל קובע כי נדרשת הסכמתה של האישה לביצוע הפסקת היריון, וזאת לאחר שהוסברו לה הסיכונים הכרוכים בביצוע פעולה זו (למעט מקרים חריגים שבהם אין לאישה יכולת שיפוט מספקת לבצע הסכמה שכזו, כגון במקרה של אישה הלוקה בשכלה, ואז ניתנת ההסכמה על ידי אפוטרופוסה של האישה). למרות כל האמור לעיל, החוק מתיר לרופא להפסיק את הריונה של אישה, גם ללא קבלת הסכמה, אם פעולה זו נדרשת באופן דחוף ומיידי כדי להציל את חייה. בהתאם לסעיפי החוק, יוטל מאסר חמש שנים על מי שביודעין גרם להפסקת היריון,[7] אלא אם מדובר ברופא נשים שהתקיימו בו שני תנאים:
בנוסח ראשון של סעיף זה נכלל בו תת-סעיף שהתיר הפלה גם מסיבות סוציאליות, דוגמת מצוקה כלכלית. ביוזמת המפלגות הדתיות החוק שונה ותת-סעיף זה, שנקרא הסעיף הסוציאלי, נמחק. עם זאת, הוועדה גמישה, בדרך כלל, יותר מהמשתמע מלשון החוק, וכ-97% מהפניות אליה נענות בחיוב.[8] נשים המבקשות לבצע הפלות על רקע סוציאלי נענות בחיוב על סמך הטענה שהמשך ההיריון יגרום לנזק נפשי לאישה. כיום במדינת ישראל פועלות 40 ועדות להפסקת היריון הפרוסות ברחבי הארץ בבתי חולים ציבוריים ופרטיים.[9] הפלות עד שבוע 12 מבוצעות בכלל המוסדות הרפואיים שהורשו לכך (בתי חולים ציבוריים ומרפאות כירורגיות בקהילה). הפלות בגיל מתקדם יותר של ההריון ו/או במקרים בהם נשקפת סכנה רפואית לאישה, מתבצעות אך ורק בבתי חולים ציבוריים שיועדו לכך (לקריאה נוספת ניתן להיכנס לאתר "כל זכות" או לאתר משרד הבריאות). בוועדה להפסקת היריון יש שלושה חברים, שלפחות אחת מהם היא אישה:
סעיף 316(א) מפרט את הנסיבות שבהן רשאית הוועדה לאשר הפסקת היריון, וזו לשונו:
גם אם האישה לא קיבלה היתר להפלה, האחריות הפלילית מוטלת על הרופא בלבד. החוק אינו מתחשב בגילו של העובר, המשליך על מידת התפתחותו, או בין טכניקות הפלה שונות. החוק אינו נותן מעמד לאבי העובר, כך שהחלטה על ביצועה של הפסקת היריון נתונה אך ורק לשיקול דעתה של האישה ההרה. לעומת זאת, ציין השופט מנחם אלון, בהסתמכו על המשפט העברי, שראוי לראות באב גם כן כאחד מן הנוגעים בדבר, ולהזמינו להשמיע דעתו בוועדה. יחד עם זאת הוא מדגיש כי במקרה בו יש מניעה כלשהי לשמוע את האב, בין אם מפאת דחיפות העניין ובין אם מפאת שאינו בר הכי להתייעצות שקולה ונבונה, מוטב כי תבוא הוועדה לכלל החלטה מבלי להיוועץ בו.[10] בשנת 2014 הוכנס לסל הבריאות מימון הפלות לנשים עד גיל 33, גם כאשר אין צורך רפואי בהפלה.[11] בדוח מבקר המדינה לשנת 2016, ביקר המבקר את ההתנהלות הוועדות להפסקת היריון והליקויים המרכזים שמצא עסקו בהיעדר מידע כלל או בשפות נוספות מעבר לעברית ובירוקרטיה רבה שהאישה נדרשת לטפל בה. כן העברת המידע ללמ"ס נעשית בטפסים מסורבלים שממולאים ידנית ואין דיווח שיטתי של בתי החולים על הפלות לא חוקיות.[12] נכון לשנת 2018 אין בידי הלמ"ס נתונים על הפלות לא חוקיות והפלות טבעיות.[13] הפסקות היריון של נערותהפסקות היריון לנערות עד גיל 19 נעשות בקופות החולים בנוהל ייחודי[14] שנקבע לאור צרכים ורגישויות ייחודיות. החלטה של נערה להפסיק את ההיריון, נעשית לעיתים שלא בידיעת ההורים או קרובי המשפחה. לעיתים ההחלטה זו עשויה להוות סיכון אמיתי לשלומה. בשל כך נקבע במשרד הבריאות נוהל ייחודי המאפשר לה לעבור את ההליך במלואו תוך שמירה על חיסיון וללא צורך בהסכמת הוריה. נוהל זה כולל את ההנחיות הבאות:
השפעת הפלות על בריאות הנפשמחקרים רבים מצאו באופן עקבי שהפלה מלאכותית אינה מגבירה את הסיכון לבעיות נפשיות, יחסית ללידה עקב הריון לא מתוכנן. יחד עם זאת, סקירה של Coleman שפורסמה בספטמבר 2011 הגיעה למסקנה שונה, לפיה הפלה מגדילה את הסיכון אצל נשים לבעיות נפשיות ב-81% וכי 10% מבעיות בריאות הנפש אצל נשים מיוחסות להפלות. חוקרים רבים הטילו ספק באמינות מחקר זה ומצאו בו שגיאות ומידע מוטעה.[16] הסברה נגד הפלותבישראל פועלת אגודת אפרת המנסה לשכנע נשים שלא להפיל ומבטיחה סיוע כספי לצורך טיפול בתינוק, וזאת לנשים שיוותרו על ביצוע הפלה. כמו כן פועל בנושא זה ארגון "לילך" שהוא שלוחה של עמותת "בעד חיים - Pro-Life Israel" שמרכזה בירושלים. גם ארגון "הידברות" מנסה למנוע מצעירות לעבור הפלה מלאכותית.[17] לקריאה נוספת
קישורים חיצונייםהערות שוליים
|
