|
הריגההריגה היא פעולה שבעקבותה נגרם מותו של יצור חי. פעולת הריגה דורשת רק מעשה רצוני או מחדל שגורם למותו של אחר, ולכן היא יכולה לנבוע ממעשים תאונתיים, רשלניים או בלתי זהירים, גם אם לא הייתה כוונה לגרום לנזק. ההריגה נבדלת מהתאבדות. ניתן לחלק את מקרי ההריגה לקטגוריות משפטיות רבות ומקבילות, כגון רצח, הריגה ברשלנות,הריגה מוצדקת (אנ'), התנקשות, הרג במלחמה (בין אם על פי דיני המלחמה במהלך קרב או כפשע מלחמה), המתת חסד והוצאה להורג, בהתאם לנסיבות המוות. סוגי הריגה שונים אלו זוכים להתייחסות שונה בחברות אנושיות; חלקם נחשבים לפשעים, בעוד אחרים מותרים או אף מוכתבים על ידי המערכת המשפטית. במשפט הישראלי
בעברבישראל, עד 2019 "הריגה" הייתה אחת העבירות במדרג עבירות ההמתה, בין רצח וגרימת מוות ברשלנות[1]. לפי סעיף 298 בחוק העונשין הישראלי הריגה הוגדרה כגרימה למותו של אדם במעשה או במחדל. היא הייתה שונה מרצח ביסוד הנפשי הדרוש להוכחה משפטית. על מנת להאשים בהריגה היה להוכיח מודעות בפועל או עצימת עיניים, אך לא כוונה תחילה. תקופת המאסר המרבית בגין הריגה בישראל היא 20 שנים. עבירת ההריגה הופעלה בטווח רחב של מקרים, החל ממקרים הדומים לרצח, בהם התביעה התקשתה להוכיח את היסוד הנפשי של רצון להמית וכלה במקרים חמורים של רשלנות. בין אלו ניתן למנות נהיגה בשכרות או תחת השפעת סמים שהסתיימו במוות, קיום מרוץ מכוניות שהסתיים במוות והסעת שוהה בלתי חוקי שהיה מחבל מתאבד, כאשר בית המשפט קובע שהיו בפני המסיע סימנים מחשידים. הצורך ברפורמה בעבירות ההמתהלא הכל שבעו נחת מההיקף הנרחב של עבירת ההריגה. נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, הוביל מהלך לצמצום תחולת עבירת ההריגה, כאשר בדיון נוסף הוביל את רוב השופטים לקביעה שנאשם בהשתתפות במרוץ מכוניות פיראטי בה נהרג אדם בתאונה בה הנאשם לא היה שותף, לא יורשע בהריגה. כחלק מנימוקיו כתב: ”עבירת ההריגה התפתחה בישראל במשך השנים לממדים כאלה שפרוסה היא כיום על מגוון עצום של מצבים. דומה שהגיעה העת להציב תמרור עצור, ואולי תמרור המחייב, ולא רק מתיר, עשייתו של סיבוב פרסה לעניין זה” ([2]). בשנת 2007 הוקמה על ידי שר המשפטים דניאל פרידמן ועדה בראשות מרדכי קרמניצר לבחינת רפורמה במדרג עבירות ההמתה בחוק העונשין. הוועדה הגישה את מסקנותיה בשנת 2011 ושנה לאחר מכן הפיץ משרד המשפטים תזכיר חוק בנושא, אשר התבסס על מסקנות הוועדה[3]. עם התפזרותה של הכנסת העשרים אושר בינואר 2019 תיקון 137 לחוק העונשין[4], שכונה "הרפורמה בעבירות המתה". התיקון התבסס בחלקו על תזכיר החוק המקורי ושינה את מדרג עבירות ההמתה בזדון מן היסוד. כיוםכחלק מהרפורמה בוטלו הסעיפים בחוק העוסקים בעבירת הרצח ובעבירת ההריגה ונקבעו סך הכל 5 עבירות המתה בדרגות חומרה שונות:
הריגת בעלי חייםמחוץ להקשר המשפטי, המונח הריגה מתייחס באופן כללי לגרימת מותו של יצור חי, לרבות בעלי חיים. עם זאת – חקיקה (שבצדה ענישה) קיימת בארצות מסוימות אף בנוגע להמתת חיות מסוימות, ובעיקר חיות מחמד. בישראל מתייחסים כיום בתי המשפט בחומרה לגרימת מוות לחיות בנסיבות שלא כדין[9]. בשנת 1994 עבר חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), המגן על זכויות בעלי חיים, אולם מסייג ופוטר מהוראתו המתה במסגרת של ניסויים ולצורך מאכל. המינוח להריגת חיות כפרוצדורה רפואית הוא "הרדמה". ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
