|
השיטפון הגדול של 1862
השיטפון הגדול של 1862 (באנגלית: Great Flood of 1862) היה השיטפון הגדול ביותר בהיסטוריה המתועדת של אורגון, נבדה וקליפורניה, שהתרחש מדצמבר 1861 עד ינואר 1862. קדמו לו שבועות של גשמים ושלגים בלתי פוסקים בגובה רב שהחלו באורגון בנובמבר 1861 והמשיכו עד לינואר 1862. לאחר מכן הגיעה כמות שיא של גשם בין ה-9 ל-12 בינואר, ותרמה לשיטפון שהשתרע מנהר הקולומביה דרומה במערב אורגון, ודרך קליפורניה עד סן דייגו, והתרחב פנימה עד איידהו בטריטוריית וושינגטון, נבדה ויוטה בטריטוריית יוטה, ואריזונה במערב טריטוריית ניו מקסיקו. האירוע הוריד כמות השווה ל-3,000 מילימטרים של מים בקליפורניה, בצורה של גשם ושלג, על פני תקופה של 43 ימים.[3][4] כמות שלג עצומה בהרים של מערב אמריקה הצפונית גרמו להצפות נוספות באיידהו, אריזונה, ניו מקסיקו, כמו גם במדינות מקסיקו באחה קליפורניה וסונורה באביב ובקיץ שלאחר מכן, כשהשלג נמס. האירוע נחתם בסערה עזה וחמה שהמיסה את שכבת השלג העמוקה. הפשרת השלגים הציפה עמקים, הציפה או סחפה עיירות, טחנות, סכרים, צינורות, בתים, גדרות וחיות בית, והרסה שדות. אירוע זה תואר כאסון הגרוע ביותר אי פעם שפקד את קליפורניה.[5] הסערות גרמו לנזק של כ-100 מיליון דולר במונחי 1861, שווה בקירוב ל-3.117 מיליארד דולר במונחי 2021. המושל, בית המחוקקים של המדינה ועובדי המדינה לא קיבלו שכר במשך שנה וחצי.[2] על פי ההערכות, לפחות 4,000 בני אדם נהרגו בשיטפונות בקליפורניה, שהיו בערך 1% מאוכלוסיית המדינה באותה עת.[1] רקעדפוס מזג האוויר שגרם לשיטפון זה לא היה מאירוע מסוג אל ניניו, ומתוך תיעודי מזג האוויר הקיימים של הצבא ושל אנשים פרטיים, נקבע כי זרם הסילון הקוטבי היה צפונה, שכן אזור הפסיפיק נורת' וסט חווה דפוס גשום מתון במחצית הראשונה של דצמבר 1861. בשנת 2012 הגיעו הידרולוגים ומטאורולוגים למסקנה כי המשקעים נגרמו כנראה משורה של נהרות אטמוספיריים (אנ') שפגעו במערב ארצות הברית לאורך כל החוף המערבי, מאורגון ועד דרום קליפורניה.[6] נהר אטמוספירי הוא שכבה עמוקה של אדי מים הנישאת ברוח, שמקורה באזורים הטרופיים, המשתרעת מפני השטח ועד לגובה רב, לרוב מעל 3,000 מטרים, ומרוכזת ברצועה צרה יחסית, בדרך כלל כ-400 עד 600 קילומטרים, בדרך כלל זורמת לפני גבול חזית מזג אוויר, או מתמזגת לתוכו.[7] בדינמיקה נכונה המאפשרת עילוי יכול נהר אטמוספירי לייצר כמויות מדהימות של משקעים, במיוחד אם הוא נעצר על פני שטח לאורך זמן. השיטפונות באו בעקבות בצורת של 20 שנה.[8] במהלך נובמבר, לפני השיטפון, ירד באורגון גשם ממושך אך כבד מהרגיל, עם שלג כבד יותר בהרים.[9] חוקרים מאמינים שזרם הסילון סטה דרומה, מלווה בתנאי קיפאון שדווחו בתחנות אורגון עד 25 בדצמבר. גשם כבד החל לרדת בקליפורניה כאשר המרזבה של הגלים הארוכים נעה דרומה מעל המדינה, ונשארה שם עד סוף ינואר 1862, מה שגרם למשקעים לרדת בכל מקום במדינה במשך כמעט 40 יום. בסופו של דבר, המרזבה זזה עוד יותר דרומה, מה שגרם לירידת שלג בעמק המרכזי וברכסי ההרים שמסביב (5 מטרים של שלג בסיירה נבדה).[10][11] הפגיעה לפי אזוריםאורגוןבנובמבר 1861 ירדה כמות גדולה מאוד של משקעים אטמוספיריים על מרבית שטחה של אורגון, וכמות קטנה יותר בקצה הצפון-מערבי של המדינה. היה קר מספיק בגבהים הגבוהים על מנת שירד שלג רב ברכס קסקייד, שכאשר הוא הפשיר מאוחר יותר כתוצאה מגשמים חמים הוא הפיק כמות גדולה של מים שזרמו לנהר וילאמט ולנהרות אחרים בקסקייד. היובלים של הווילאמט שמקורם ברכס החוף של אורגון (אנ'), הנמוך יותר מרכס הקסקייד, לא גאו כל כך גבוה. שקע טרופי שהגיע בתחילת דצמבר הוליד באורגון רוחות דרומיות חזקות וחמות, עם גשם חזק במיוחד. השיטפונות היו הכבדים ביותר בנהרות עם יובלים שמקורם ברכס הקסקייד המכוסה שלג.[9] שיא השיטפון בווילאמט הגיע לסיילם ב-3 בדצמבר; לאורגון סיטי (אנ') ב-4; למילווקי (אנ'), בין אורגון סיטי לפורטלנד, ב-5; ולאולבני (אנ') ב-8 בדצמבר. שיא השיטפון באולבני ובסיילם היה הגבוה ביותר שנמדד אי פעם לפני כן ומאז. באורגון, השיטפון היה אחד הגדולים בהיסטוריה המתועדת של עמק וילאמט (אנ') ושאר חלקי מערב אורגון. מאמר ב-14 בדצמבר 1861 בכתב העת "אורגון סיטי ארגוס" (Oregon City Argus), תיאר את מהלך השיטפון באורגון סיטי כך:
מפלס מי השיטפונות היה כה גבוה עד שבאורגון סיטי בשיא השיטפון ב-5 בדצמבר, הצליחה ספינת הקיטור סיינט קלר לעבור דרך המפלים שכוסו במים, וספינות קיטור יכלו לבקר בנקודות שקודם לא ניתן היה להגיע אליהם. אף על פי שכמויות גדולות של חיטה וקמח נסחפו, חלקן נמצאו כאשר נמצאה טחנת האי של אורגון סיטי (Oregon City's Island Mill) באי סאובי (אנ') במורד הנהר מפורטלנד. העיירה הסמוכה לין סיטי (אנ') נהרסה כליל בהצפות ולא נבנתה מחדש.[12] השיטפון הרס את העיירות ההיסטוריות של צ'אמפואג (אנ'), האתר של הממשלה הזמנית הראשונה באורגון, ואורלינס (אנ'), מעבר לנהר וילאמט מקורוואליס (אנ'). שתיהן לא נבנו מחדש.[9] השיטפון היה חמור גם בחלקים אחרים של אורגון; מדרום, בנהר אומפקווה היה השיטפון הגדול ביותר שהיה ידוע אפילו לאינדיאנים הזקנים ביותר, והמים היו גבוהים ב-3.0 עד 4.6 מטרים מהשיטפון של 1853. מפלס המים בנהר התרומם מ-3 בנובמבר ל-3 בדצמבר, שקע במשך יומיים, ואז עלה שוב עד ה-9. בפורט אומפקווה, התקשורת במעלה הנהר נותקה מסקוטסברג (Scottsburg), והנהר היה מלא בבתים צפים, אסמים, מסילות ותוצרת חקלאית. נהר הקוקיל (אנ') סחף את רכושם של המתיישבים ונגרם נזק גדול גם על הנהר רוג ועל נחלים קטנים אחרים.[9] ההפסדים הכלכליים מנזקי שיטפונות היו חמורים, שכן הנהרות באורגון היו נתיבי התחבורה העיקריים. גדת הנהר הייתה אתר הבנייה של מפעלים, מחסני סחורות ומחסנים לתבואה ומוצרי מזון אחרים. בתי עסקים ובתי מגורים רבים היו סמוך לאתרי ירידה לנהרות. מבני משק היו בעיקר באתרים עם גישה נוחה לנהרות ואספקת מזון לבעלי חיים. אובדן של כל כך הרבה קמח חיטה והביקוש החדש שהגיע מאז 1860 משדות הזהב של איידהו שנפתחו זמן קצר קודם לכן גרמו לזינוק במחיר הקמח מ-7 ל-12 דולר לחבית. איידהובחלק הפנימי של טריטוריית וושינגטון, במה שהיא כיום איידהו, הסופה שיצרה את השיטפון באורגון הורידה את המשקעים שלה כשלג חסר תקדים. השיטפון בנהר קולומביה והשלג בהרים מנעו את האפשרות לשלוח האספקה לעיירות הכורים החדשות על נהר הסלמון (אנ'), וגרמו לרעב בקרב הכורים של פלורנס (אנ'), שהיו מנותקים מדצמבר עד מאי 1862. בתחילת יולי, כשהשלג הכבד בהרים הפשיר לבסוף, הנגר גרם להצפות גדולות. הנהר בויזי (אנ') הוצף בכמות גדולה במיוחד של מי נגר, ומעריכים כי השיטפון היה גדול פי ארבעה מהשיטפון הגדול ביותר שנרשם בשנת 1943. מי השיטפונות גרמו לנהר להתרחב לרוחב של כמה קילומטרים.[13] הוא שטף או כיסה את המסלול המקורי של שביל אורגון בעמק הנהר.[14] קליפורניהקליפורניה נפגעה משילוב של גשם ושלג בלתי פוסקים, ולאחר מכן טמפרטורות גבוהות יוצאות דופן לעונה. בצפון קליפורניה ירד שלג כבד במהלך החלק המאוחר של נובמבר ובימים הראשונים של דצמבר, כאשר הטמפרטורה עלתה בצורה יוצאת דופן, עד שהחל לרדת גשם. היו ארבע תקופות גשומות מובחנות: הראשונה התרחשה ב-9 בדצמבר 1861, השנייה ב-23–28 בדצמבר, השלישית ב-9–12 בינואר, והרביעית ב-15–17 בינואר.[15] הילידים האינדיאנים ידעו שעמק סקרמנטו יכול להפוך לים פנימי כשהגשמים מגיעים. מספרי הסיפורים שלהם תיארו מים הממלאים את העמק מרכסי החוף של קליפורניה ועד לרכסי סיירה נבדה. צפון קליפורניהפורט טר-ואו, מוצב של צבא ארצות הברית ששכן בקלאמת גלן של ימינו, נהרס בשיטפון בנהר קלאמת בדצמבר 1861 וננטש ב-10 ביוני 1862.[16] גשרים נשטפו במחוזות טריניטי ושסטה.[17] ברד דוג (Red Dog) במחוז נבדה, דיווח ויליאם בגול (William Begole) כי מ-23 בדצמבר עד 22 בינואר ירד גשם בכמות של 25.5 אינץ' (650 מילימטרים), וב-10 וב-11 בינואר לבדם, ירד גשם של יותר מ-11 אינץ' (280 מילימטרים). בוויברוויל (אנ'), היה ג'ון קאר (John Carr) עד להפשרה הפתאומית של השלג בשל הגשם הכבד והתחלת השיטפון בדצמבר 1861 על הנהר טריניטי:
שנתיים לאחר מכן ראה ויליאם הנרי ברואר (אנ') ליד קרסנט סיטי, את עיי החורבות מהשיטפון:
העמק המרכזיהעמקים סקרמנטו וסן חואקין (אנ') היו מוצפים לחלוטין. אזור באורך של כ-500 קילומטרים, וברוחב ממוצע של 30 קילומטרים,[20] ושהשתרע על 13,000 עד 16,000 קילומטרים רבועים היה מתחת למים. המים שהציפו את העמק המרכזי הגיעו לעומקים של עד 9 מטרים, כשהם מכסים לחלוטין עמודי טלגרף שזה עתה הוצבו בין סן פרנסיסקו לניו יורק. התחבורה, הדואר והתקשורת ברחבי המדינה הופסקו למשך חודש.[21] מים כיסו חלקים של העמק מדצמבר 1861, דרך האביב ועד לקיץ 1862. העונה הגשומה החלה ב-8 בנובמבר, ובמשך ארבעה שבועות, כמעט ללא הפסקה, המשיך לרדת גשם קל מאוד בסן פרנסיסקו, אך בפנים הארץ היו ממטרים עזים. לפי ההצהרה של העיתון "גראס ואלי" (Grass Valley), ירדו שם 228 מילימטרים של גשם בשלושים ושש שעות בימים ה-7 וה-8... למחרת היו אפיקי הנהר מלאים כמעט עד לפסגות הגבעות. המפלס של היובל המזלג הצפוני של הנהר אמריקן (אנ') (North Fork of the American River) באוברן (אנ') עלה ב-10.5 מטרים, ובנחלי הרים רבים אחרים העלייה הייתה גדולה כמעט באותה מידה. ב-9 הגיע השיטפון לשפלה של עמק סקרמנטו. ביישוב נייטס פרי (אנ'), למרגלות הסיירה נבדה המשתרע משני עברי הנהר סטניסלוס (אנ'), כ-60 קילומטרים מזרחית למודסטו, נהרסו בשיטפון בתי היישוב, הטחנה שלו ומרבית העסקים. הגשר שחצה את הנהר עמד בתחילה במי השיטפונות, אך נהרס כאשר הגשר ב"טו מייל בר" (Two-Mile Bar), במרחק קצר במעלה הנהר, נתלש מיסודותיו, והתנגש בגשר נייטס פרי, ריסק את תומכות המסבך וניתק אותן מיסודות הסלע שלהן.[22] כל סקרמנטו, למעט רחוב אחד, חלק ממריסוויל, חלק מסנטה רוזה, חלק מאוברן, חלק מסונורה, חלק מנבדה סיטי וחלק מנאפה היו מתחת למים. כמה עיירות קטנות יותר כמו אמפייר סיטי (אנ') ומקלומי סיטי (אנ') נהרסו כליל. סקרמנטו.jpg) מישור ההצפה שבו שוכנת סקרמנטו יושב בתקופה קצרה על ידי אוכלוסייה הולכת וגדלה במהלך הבהלה לזהב, ושימש כמרכז למסחר וכמשכן של המנהיגות הפוליטית, בית המחוקקים של מדינת קליפורניה. סקרמנטו נבנתה במפגש הנהרות סקרמנטו ואמריקן (אנ'), שטח שהיה ידוע כאזור מועד לשיטפונות. ג'ון מיור ציין את היקף השיטפון העונתי בסקרמנטו: "...השיטפונות הגדולים ביותר מתרחשים בחורף, כאשר ניתן היה לשער שכל המים הפראיים יהיו חסומים וכבולים בכפור ובשלג... גשמים חמים במרווחים נדירים ורוחות חמות פולשות להרים ודוחפות להחזיר את קו השלג מ-2,000 ל-8,000 רגל,[ו] או אפילו גבוה יותר, ואז מגיעים השיטפונות הגדולים".[23] העיר נבנתה במקור בגובה 4.9 מטרים מעל סימון מפלס המים הנמוך, והנהר בדרך כלל התרומם לגובה של 5.2 עד 5.5 מטרים כמעט מדי שנה. ה"ניו יורק טיימס" דיווח ב-21 בינואר 1862 כי צייד פרוות שבילה יותר מ-20 שנה בקליפורניה שייט לעיתים קרובות מעל אתר העיר, ובשנת 1846, המים במקום היו בעומק של 2.1 מטרים במשך שישים יום. ב-27 בדצמבר 1861, הנהר סקרמנטו הגיע למפלס שיטפון של 6.88 מטרים מעל סימן מפלס המים הנמוך, לאחר שעלה 3 מטרים במהלך 24 השעות קודם לכן. עם זאת, סדרת הסערות שהובילה לשיטפון הגדול של 1862 היו של רמות משקעים ממוצעות שלפי הרישומים מתרחשות רק פעם אחת בכל 500 עד 1,000 שנים. התחום הגאוגרפי של השיטפון במדינה צוין על ידי ויליאם ברואר, גאולוג מאוניברסיטת ייל, שכתב כי ב-19 בינואר 1862:
מדצמבר עד ינואר 1862 סדרת הסופות שנשאו בחובן רוחות עזות ומשקעים כבדים הותירו את רחובות ומדרכות העיר מתחת למים. התמונות מציגות תעלות במקום רחובות ערים וסירות העוגנות מול חלונות ראווה. ביום השבעתו, 10 בינואר 1862, שט המושל השמיני של המדינה, לילנד סטנפורד, בסירת משוטים לבניין שבו הושבע, משרד בית המחוקקים של המדינה. חלק גדול מסקרמנטו נשאר מתחת למים במשך 3 חודשים לאחר חלוף הסערות. כתוצאה מההצפה, מ-23 בינואר 1862 הועברה בירת המדינה באופן זמני מסקרמנטו לסן פרנסיסקו.[24] נזק לסוללההעיר סקרמנטו ספגה את הנזק הקשה ביותר בשל הסוללה שלה, ששכנה בעמק רחב ושטוח במפגש הנהרות אמריקן וסקרמנטו. כאשר מי השיטפונות נכנסו מהאזור הגבוה במזרח, הסוללה שימשה כסכר ששמר שהמים יישארו בעיר במקום לתת להם לזרום החוצה. עד מהרה היה מפלס המים גבוה ב-3 מטרים מבפנים ממפלס נהר סקרמנטו מבחוץ. ג'ון קאר כתב על שיט בספינת נהר במעלה הנהר סקרמנטו כשהיה באחד משלבי השיטפון הגבוהים ביותר שלו:
עשרות בתי עץ, כמה בגובה של שתי קומות, פשוט הורמו ונישאו בשיטפון, וכך גם "כל עצי ההסקה, רוב הגדרות והסככות, כל העופות, החתולים, החולדות ורבים מהפרות והסוסים". הסינים בשכונות הפחונים (אנ') שנבנו בצורה גרועה הושפעו באופן לא פרופורציונלי. כנופיית שלשאות (אנ')[ז] נשלחה לפרוץ את הסוללה, שכאשר נפרצה לבסוף, אפשרה למים לזרום החוצה ממרכז העיר והורידה את מפלס השיטפון ב-1.5–1.8 מטרים. בסופו של דבר ירדו המים לרמה של לחלק הנמוך ביותר של העיר.[9] שיקום העירפוליטיקאים התייחסו לסיכון השיטפונות בהשקעה של יותר מ-1.5 מיליון דולר בבקרת שיטפונות ומניעתה באמצעות מערכת סוללות משופרת סביב סקרמנטו ואזור סקרמנטו רבתי.[25] סקרמנטו השקיעה מאמצים בארגון מחדש של היסודות של העיר על ידי חפירת ערוץ חדש של הנהר אמריקן, חיזוק מערכת הסוללות שהוקמה ויישום מיזם בן שני עשורים להעלאת העיר מעל פני מישור הצפה. בשל העלויות הגבוהות הכרוכות בהתאוששות מהשיטפונות, פנתה העיר סקרמנטו בבקשת עזרה לחברת הרכבות הטרנס קונטיננטלית (Transcontinental Railroad Co), שמעשיה היוו נקודת מפנה מרכזית בעמידות ושיקום הסוללה. לפני השיטפון הגדול, נזקים וכשלים בסוללות גרמו להרס רב משיטפונות. מסילת הרכבת הטרנס-קונטיננטלית הניחה פסים על פני סיירה נבדה והציבה את מפעל התיקונים והייצור העיקרי שלה בסקרמנטו. כוח העבודה הסיני של למעלה מ-14,000 בנה מחדש את הסוללות בהדרכתו של צ'ארלס קרוקר, הקבלן הראשי של חברת הרכבת סנטרל פסיפיק (אנ').[26] בתגובה למערכת סוללות חלשה ושיטפונות עונתיים, שולבה אדריכלות מישור ההצפה בתשתיות מגורים, ניכרת בבניינים ויקטוריאניים ברחבי סקרמנטו. עיצוב הצפה כולל מרפסות קדמיות מוגבהות עם מדרגות המובילות לרחוב. בנוסף, במפלס המרתף נבנו חללים קטנים כדי להתמודד עם הצפה ואוורור של המרתף. העיר העתיקה של סקרמנטו התרוממה בגובה של 5 מטרים מעל פני מפלס השיטפון. חורבות העיר העתיקה נותרו מתחת לרחובות כמנהרות המובילות לשום מקום, עם מדרכות חלולות, מלאות כניסות, דלתות מלכודות והריסות היכן שהיו בעבר חלונות ראווה ושבילי הליכה. קורות עץ גדולות ואדמה שהובאו מאזורי הסביבה סייעו לייצב ולבנות בסיס על גבי העיר שפעם הייתה מוצפת. דרום קליפורניהבדרום קליפורניה, החל ב-24 בדצמבר 1861, ירד גשם במשך 28 ימים בלוס אנג'לס.[2] בהרי סן גבריאל (אנ') נשטפה עיירת הכורים אלדורדוויל (אנ') במי השיטפונות.[27] השיטפון הטביע אלפי ראשי בקר וסחף עצי פרי וכרמים שגדלו לאורך הנהר לוס אנג'לס (אנ'). דואר לא התקבל בלוס אנג'לס במשך חמישה שבועות. ה"לוס אנג'לס סטאר" דיווח כי: המישורים של מחוז לוס אנג'לס, אז אזור ביצות עם הרבה אגמים קטנים וכמה נחלים מתפתלים מההרים, הוצפו בצורה נרחבת, וחלק ניכר מהפיתוח החקלאי לאורך הנהרות נהרס. ברוב השטחים הנמוכים היישובים הקטנים הוצפו לחלוטין. אזורים מוצפים אלה יצרו מערכת אגמים גדולה עם הרבה פלגים קטנים. עוד כמה נחלים עם זרמים עזים חצבו ערוצים על פני המישור והובילו את הנגר לים.[28] במחוז לוס אנג'לס, (כולל מה שהוא כיום מחוז אורנג') הנהר סנטה אנה (אנ') המוצף יצר ים פנימי ששרד כשלושה שבועות עם מים בעומק של 1.2 מטרים ובמרחק של עד 6 קילומטרים מהנהר.[20] בפברואר 1862 התמזגו הנהרות לוס אנג'לס, סן גבריאל וסנטה אנה. סקרים ממשלתיים באותה תקופה הצביעו על כך שמרחב מוצק של מים כיסה את האזור מסיגנל היל (אנ') ועד הנטינגטון ביץ', מרחק של כ-29 קילומטרים.[29] במחוז סנטה ברברה, הוצפו מישורי החוף הצרים בנהרות היוצאים מההרים. אמת המים של סן בואנוונטורה (אנ') שעדיין שאבה מים מיובל של הנהר ונטורה עבור מערכת המים של העיירה ונטורה, ננטשה עקב הנזק באזור שהפך למחוז ונטורה הנפרד ב-1873.[30] במחוז סן ברנרדינו, כל השדות הפוריים על שפת הנהר והכל פרט לכנסייה ובית אחד של המושבה המקסיקנית של אגואה מנסה (אנ'), נסחפו על ידי הנהר סנטה אנה, שעלה על גדותיו. כומר מקומי צלצל בפעמון הכנסייה בליל 22 בינואר 1862, והזהיר את התושבים על התקרבות השיטפון, וכולם נמלטו.[31] בסן דייגו, סערה בים שהתחזקה במי השיטפון הזורמים אל המפרץ מהנהר סן דייגו (אנ'), וכתוצאה מכך נחצב ערוץ נהר חדש לנמל סן דייגו. הגשם הכבד המתמשך שינה גם את הנוף, הגבעות המעוגלות קודם לכן נחתכו בהרחבה על ידי גיאיות וקניונים.[29] מצפון, בעמק אוונס, תנאי שלג והצפות דומים לאלו במזרח באורורה (אנ') בנבדה (ראו להלן), הובילו לכך שבני הפאיוט המקומיים איבדו חלק גדול מחיות הציד שבהן הם היו תלויים למחייתם. בקר, שהובא זמן קצר קודם לכן לתוך העמק כדי להאכיל את הכורים, התחרה בלוחכי העשב המקומיים ואכל את צמחי הבר המקומיים שהפאיוט היו תלויים בהם כדי לשרוד. כשהם גוועים ברעב, החלו הפאיוט להרוג את הבקר, והחל סכסוך עם בעלי הבקר, מה שהוביל למלחמת האינדיאנים של עמק אוונס (אנ'). הנזק הכלכליבמרץ 1862 דיווחה התאחדות מגדלי הצמר כי 100,000 כבשים ו-500,000 שיות נהרגו בשיטפונות. דווח אפילו שהצדפות בשוניות הצדפות (אנ') במפרץ סן פרנסיסקו שליד אוקלנד גוססות מהשפעת הכמויות האדירות של מים מתוקים שנכנסו למפרץ. מים אלו היו מלאים בסחף, והוא כיסה את שוניות הצדפות. רבע מהכמות המשוערת של כ-800,000 ראשי הבקר בקליפורניה נספו בשיטפון, מה שהאיץ את קיצה של החברה המבוססת על חוואי בקר. רבע עד שליש מרכוש המדינה נהרס, ובית אחד מכל שמונה נסחף או נהרס על ידי מי השיטפונות.[3] ציוד כרייה כגון מגלשות, צינורות, גלגלים ומנופים נסחפו ברחבי המדינה. הערכה מוקדמת של נזק לרכוש הייתה 10 מיליון דולר.[32] עם זאת, מאוחר יותר הוערך כי כרבע מהנדל"ן החייב במס במדינת קליפורניה הושמד בשיטפון. המדינה כמעט נאלצה להכריז על פשיטת רגל בשל עלויות הנזק ואובדן ההכנסות ממסים.[5] נבדהאגן הנהר קרסון (אנ') במזרח קליפורניה ומערב טריטוריית יוטה (כיום נבדה), סבל מדפוס דומה של שיטפון. שיטפונות החלו בדצמבר 1861 בעמק קרסון מסדרה של סערות באגן העליון של הנהר קרסון. 60 סנטימטרים של שלג כבד רטוב ירדו ב-20 בדצמבר 1861, והצטברו על קרקעית העמק. אחרי השלג באה תקופה של טמפרטורות קרות מאוד שהקפיאו את השלג, ואחר כך גשם של שלושה ימים, החל ב-25 בדצמבר 1861. עד 2 בינואר 1862 הוצפו העיירה דייטון (אנ') והאזור הסובב אותה.[33] בסביבת אורורה (אנ') ירד שלג קל בנובמבר, ואז מזג אוויר מתון עד ערב חג המולד, אז החל שלג כבד ומהיר במשך ימים. הטמפרטורה ירדה מתחת לאפס והמעברים מעל הסיירה נבדה נסגרו. במהלך השבוע השני של ינואר, התחמם מעט, והשלג הפך לגשם זלעפות. הערוצים של אזמרלדה (Esmerelda) ווילו (Willow) עלו על גדותיהם והציפו את אורורה. עם מים בעומק של עד 76 מילימטרים בבניינים רבים, בניינים מלבני בוץ הפכו לבוץ וקרסו. לאחר שבוע, שוב התקרר, ושלג החל לרדת שוב. תוך מספר ימים השלג היה עמוק יותר ממה שהיה לפני שהגשמים החלו לרדת. סמואל יאנג מאורורה רשם ביומנו כי השלג והגשם ירדו במשך 26 ימים מתוך 30 מאז 24 בדצמבר 1861.[34] יוטההיישובים המוקדמים של דרום-מערב יוטה במחוז וושינגטון: פורט קלרה (אנ'), סנט ג'ורג', גרפטון (אנ'), דנקנ'ס ריטריט (אנ'), אדוונצ'ר (אנ') ונורת'רופ (אנ') כמעט נהרסו בשיטפון של הנהרות וירג'ין וסנטה קלרה (אנ'), שאחרי 44 ימי גשם בינואר ופברואר 1862. ניצולי פורט קלרה הקימו את העיירה המודרנית סנטה קלרה קילומטר מזרחית מהמבצר הישן על הנהר.[35] ספרינגדייל (אנ') ורוקוויל (אנ') נוסדו בשנת 1862 על ידי מתיישבים שנמלטו מהיישובים שהוצפו בשיטפון אדוונצ'ר, נורת'רופ ומקומות אחרים בסביבה. מתיישבים נאלצו לעזוב את פורט הרמוני (אנ') במחוז איירון כאשר היה צורך לנטוש את המבצר לאחר שרוב חומות לבני הבוץ שלו נסחפו. היישובים ניו הרמוני (אנ') וקנארוויל (אנ') נוצרו אז על ידי פליטים מאסון זה. אריזונהבמערב טריטוריית ניו מקסיקו ירדו גשמים עזים בסוף ינואר, וגרמו להצפות קשות של הנהרות קולורדו וחילה. ב-20 בינואר 1862 החל נהר הקולורדו לטפס, ובשעות אחר הצהריים של 22 בינואר הוא התרומם בפתאומיות תוך שלוש שעות משלב כבר גבוה של כמעט 1.8 מטרים, עלה על גדותיו והפך את פורט יומה בקליפורניה לאי באמצע הנהר קולורדו. בשעה 1 בבוקר של 23 בינואר הגיע הנהר לשיאו. ג'אגר סיטי (אנ') במרחק קילומטר במורד הנהר מפורט יומה, וקולורדו סיטי (אנ'), מעבר לנהר הקולורדו נסחפו. הנהר עלה על גדותיו עד כדי כך שהיו מים בעומק 6 מטרים בחווה באדמה הנמוכה ממש מעל אריזונה סיטי (אנ'), שם הצטרף הנהר חילה לקולורדו. ביתו שעל שפת הנהר של יזם ספינות הקיטור ג'ורג' אלונזו ג'ונסון (אנ') ובית המגורים הסמוך של הופר היו המקומות היחידים בעיירה שלא ניזוקו מכיוון שהם נבנו על קרקע גבוהה.[36] קולורדו סיטי נבנתה מחדש בקרקע גבוהה יותר לאחר השיטפון של 1862. הנהר חילה הוצף גם הוא, וכיסה את כל העמק שלו בשפך שלו לקולורדו מגבעות החול בדרום ועד למרגלות הגבעות בצפון. כ-30 קילומטרים ממזרח לפורט יומה, הוא סחף את רוב עיירת הכרייה של חילה סיטי (אנ') יחד עם אספקת חציר שנאספה שם כדי לתספק את ההתקדמות המתוכננת של הכוח של צבא האיחוד המכונה טור קליפורניה (אנ') לתוך אריזונה בשליטת הקונפדרציה. מזרחה יותר הדרך הוצפה, מבנים וכלי רכב נסחפו והיו קושי לנוע בדרך במשך זמן מה לאחר מכן בשל הבוץ שכיסה את הדרך לטוסון. השיטפון הגדול בנהרות חילה וקולורדו, כיסה את קרקעותיהם בבוץ. חלק גדול מחיות המשק לאורך הנהרות טבעו ויבולים של הילידים האינדיאנים לאורך הנהר הושמדו. גלישת המים מנהר הקולורדו באביב שנת 1862 זרמה לשקע סלטון דרך הנהרות אלאמו (אנ') וניו (אנ'), מילאה אותו ויצרה אגם באורך של כ-100 קילומטרים וברוחב של כ-50 קילומטרים. ניו מקסיקושכבת השלג העבה שנוצרה במהלך החורף של 1861–62, בדרום הרי הרוקי, ורכסים אחרים, המקורות של הנהר ריו גראנדה, גרמו לשיטפון אביבי גדול באותו נהר ששינה את מסלולו בעמק מסייה (אנ'). השיטפון גם עיכב את הפעולות של הכוח הצבאי של טור קליפורניה (אנ') בניסיונו לעצור את צבא ניו מקסיקו (אנ') של הקונפדרציה שהיה בנסיגה. ב-8 ביולי 1862, כתב לוטננט קולונל אדוארד אי אייר (Edward E. Ey) מחיל הפרשים המתנדבים הראשון של קליפורניה:
במקום לחצות במסייה, המים הגבוהים ושינוי המסלול של הנהר אילצו את הכוח של אייר לחצות את הריו גראנדה, במעלה הנהר במעבר סן דייגו (אנ') הישן מתחת לפורט תורן (אנ'), לאחר שהמתין עוד שבוע עד שהמים ירדו, מה שאיפשר למשמר העורפי של צבא הקונפדרציה לברוח לטקסס. מסייה, שנבנתה על הגדה המערבית של הריו גראנדה לאחר מלחמת ארצות הברית-מקסיקו, הושארה על ידי שינוי הערוץ של הנהר בגדה המזרחית שלו, היכן שהיא נמצאת כיום. סונורה במקסיקועד השיטפון הגדול של 1862, מה שהפך לביצת פורט איזבל (אנ'), בסונורה במקסיקו, היה ביצה של מי גאות רדודים, אבל מי השיטפונות הקיצוניים של אותה שנה חצבו ערוץ עמוק הרבה יותר, כך שבעת הגאות הוא עדיין היה בעומק של 5.4 מטרים. פתחו של הנחל הזה היה רק 8 קילומטרים משפך הנהר ומוגן מהקיצוניות של נחשול הגאות של נהר הקולורדו ועמוק מספיק כדי למנוע תקיעה על שרטונות או בוץ בשפל. עובדה זו הפכה אותו למעגן אידיאלי עבור כלי שיט ימיים להעמיס ולפרוק את המטענים והנוסעים שלהם מספינות הקיטור שהובילו אותם במעלה ובמורד הנהר ללא הסכנה מהגאות שהם נאלצו להסתכן בשפך הנהר ברובינזונ'ס לנדינג (אנ'). בחודש מרץ 1865, הסקונר איזבל, מסן פרנסיסקו, מצאה ונכנסה לביצה זו ופרקה את המטען שלה לשם בפעם הראשונה. לאחר מכן, ספינות הקיטור, ספינות המפרש ומאוחר יותר ספינות הקיטור הגדולות העמיסו והורידו שם את מטעניהם, וחברת ספינות הקיטור הקימה את פורט איזבל 4 קילומטרים מעל פתח הביצה. הנמל החזיק מעמד עד 1878. לאחר שמסילת הרכבת של חברת הרכבת סאות'רן פסיפיק הגיעה ליומה, היא ננטשה בשנה שלאחר מכן, והמספנה שבה הועברה ליומה.[37] מחקר נוכחי הסופה לא הייתה אירוע חסר תקדים. נמצאו עדויות גאולוגיות לכך ששיטפונות מסיביים, בהיקף שווה או גדול יותר לאירוע של 1861–1862, התרחשו בקליפורניה בערך כל 100 עד 200 שנים.[21] הסקר הגאולוגי של ארצות הברית פיתח תרחיש היפותטי, המכונה "ARkStorm (אנ')",[ח] שיקרה אם אירוע דומה יתרחש בקליפורניה של ימינו.[38][39][40] אם סערה כזו הייתה מתרחשת היום, היא כנראה תגרום לנזק של למעלה מ-725 מיליארד דולר עד מיליארד דולר, ותהרוג כ-395,000 בני אדם (אם היא תהרוג 1% מאוכלוסיית המדינה, בדומה לסופה הקודמת).[1][41] על פי ההערכות, הסבירות לאירוע שיטפון מסיבי גדלה עקב שינוי אקלים.[42][43] קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||
