|
התרמה התרמה היא פעולת מימון מסוג איסוף תרומות, כלומר בקשת כסף, מזון או ציוד מאדם או מארגון. לעיתים אדם תורם מיוזמתו, למשל לאות תודה או הוקרה למקבל התרומה, אך בתרומות כאלה לא די, וארגונים שחלק מתקציבם (או כולו) נובע מתרומות, עוסקים, בדרכים שונות, בפעולות התרמה, שמטרתן להגדיל את היקף התרומות הניתן. סוגי התרמות אפשרויות כגיוס משאבים
דרכי התרמה התרמה נעשית בשלל דרכים, ובהן:
פעולת איסוף התרומות נעשית על ידי מתנדבים, התורמים את זמנם למטרה זו, ולעיתים על ידי מתרימים מקצועיים, המקבלים תשלום בהתאם לזמן המושקע בפעולתם או כעמלה המבוססת על סכום התרומות שנאסף. התרמה אינה מלווה בתמורה ממשית לתורם, אך תורמים גדולים זוכים להוקרה בצורת ציון תרומתם. במוסדות ציבור מקובלת קריאת מבנה או מתחם על שם תורם עיקרי. התרמה ביישוב הישןחלק משמעותי מאנשי היישוב הישן עסקו בלימוד תורה. כלכלתם התבססה בעיקר על כספי החלוקה: תרומות של יהודים בגולה למען מי שישבו בארץ ישראל ושמרו עליה. אופן כלכלה זה לא היה מקובל בגולה עצמה, שם לימוד תורה של היחיד במשרה מלאה היה מותנה בפרנסתו על ידי קרובי משפחה אמידים. לומד תורה יכול היה למשל להתחתן עם בתו של סוחר עשיר, ולהבטיח בכך את מימון לימודיו. התרמות בישראלהקש בדלתמבצעיהן השנתיים של האגודה למלחמה בסרטן ("הקש בדלת") ושל איל"ן היו מהמבצעים הראשונים בהם חיזרו מתנדבים בישראל על הפתחים וביקשו תרומות לעמותה.[3][4] בתקופה זו, של שנות השישים, השבעים והשמונים, הונהגו מדבקות דלת, אשר היו מסמנות את הבתים שתרמו במבצע. מטרת מדבקות אלו הייתה למנוע פקידה כפולה של אותו בית ולהוות אות לגאווה למשפחה התורמת. התמודדות עם עומס ההתרמותלקראת סוף שנות התשעים, ארגונים נוספים, מהם עמותות רשומות ומהם ארגונים שהתרומה אליהם אינה מעניקה זיכוי ממס, החלו להשתמש אף הם בשיטת ההידפקות על הדלת. רבים מתוכם הם ארגונים שקמו מתוך דאגה קהילתית לשכבות החלשות אשר לא מצאו סעד מספיק במסגרת המדינה. חלק אחר של בקשות תרומה אלו היו בקשות תרומה לצורך מימון ניתוחים יקרים בחוץ לארץ לאנשים ללא ביטוח רפואי מספיק. השלכה נוספת של עומס ההתרמות היה חוסר במתנדבים לצורך ביצוע ההתרמה. כאשר מדובר היה בהתרמה שנתית אחת או שתיים בסך הכל, שמחו בתי הספר לחייב את תלמידיהם לאחר צהריים אחד של התרמה בשנה. כאשר התרבו ההתרמות, אזל מאגר כח האדם המנודב מבין תלמידי בית הספר. התרמות מדלת לדלת הפכו לתלויות במתרימים מבוגרים, בשכר. הידיעה שחלק מן התרומה משלמת את שכר המתרים הפחיתה את היענות הציבור להתרמות. מצד שני, כלכליות ההתרמות פחתה. ארגוני ההתרמה החלו להתמקד בהתרמה במרכזים מסחריים, במקום בפקידה מסודרת של דירות. במקביל, עברו הארגונים המתרימים המתוחכמים יותר לשיטות התרמה שמצריכות פחות כח אדם. האגודה למלחמה בסרטן הייתה הראשונה לשלוח לוח שנה בדיוור ישיר עם פרוס השנה החדשה. לוח השנה לווה בבקשת תרומה. מקבל לוח השנה לא היה מחויב לתרום, אך התבקש בנימוס לכסות את עלות לוח השנה ולהוסיף לכך. הוצע למקבל לוח השנה לתרום בהוראת קבע או בתשלום חד פעמי בכרטיס אשראי. שיטה נוספת להתמודדות עם עומס ההתרמות היא איגום משאבים של מספר ארגונים מתרימים. בשיטה זו, מכריזים מספר ארגונים על יום התרמה משותף, משקיעים יחד את עלות הפרסום של יום ההתרמה, ומתחלקים בתנובת התרומות. יתרון השיטה בכך שעומס ההתרמות קטן, לכן יש יותר סיכוי להוציא תרומה מן המותרם. חסרון השיטה הוא בכך שההתרמה נראית למותרם כהתרמה יחידה, וגובה התרומה עשוי להיות בהתאם. התרמה טלפוניתהשלב הבא באבולוציית ההתרמות, אשר לא עלה לארגון המתרים בהדפסת שי פרסומי, הוא שלב הטלפון. טלפנים מתקשרים לבית המותרם, בהסתמך על מאגר מידע המכיל היסטוריית תרומות של אותו אדם ואולי גם מידע נוסף. הטלפן מבקש תרומה. לבקשת התרומה מספר גרסאות:
התרמה בלתי ממוסדת לצדקה לקראת סוף שנות התשעים של המאה העשרים, הפכה העמידה ברמזורים לזמן בו ניתן למשוך את תשומת לב הנהג. מצב זה מנוצל בישראל לצורך התרמה. בנוסף לקבצנים, לרוב, לנהג מוצע ספרון, ספר תהילים זעיר או עלון. בתמורה, מתבקש הנהג להרים תרומה נדיבה. אם מסרב הנהג לתרום, עשוי המתרים להותיר בידיו את הפרסום, או לבקשו חזרה. תרומה זו אינה מתבצעת כנגד קבלה ואינה מוכרת לצורכי מס. יעד התרומה לא תמיד ברור, ומוגדר בדרך כלל "לצדקה", כאשר צדקה מוגדרת על ידי זה שיחזיק בכסף. גישה זו תואמת את הגישה של מתן בסתר. הגבלת עובדי מדינהסעיף 5 לחוק שירות המדינה (סיוג פעילות מפלגתית ומגבית כספים) קובע: "לא יתרים עובד המדינה כל כספים, ולא יגבה ולא יקבל כספים שנתרמו לאיזו מטרה שהיא זולת לאוצר המדינה ובתור תפקידו". הממשלה רשאית להתיר התרמה כזו למטרה ציבורית, ובהתאם לסמכותה זו התירה ממשלה לנציגויות ישראל בחו"ל לגייס ולקבל תרומות לצורך עריכת אירועי יום העצמאות ואירועים לציון מועדים מכוננים ביחסי החוץ של ישראל.[5] הגבלת תרומות למפלגותהחוק למימון מפלגות מסדיר את התרומות למפלגות, ובין השאר קובע תקרה (2,300 ש"ח בשנת 2019) לתרומה של אדם למפלגה. הגבלה זו נועדה למנוע תרומות גדולות, שעלולות ליצור מחויבות של המפלגה לתורם. תרבות ה"שנור"שְׁנוֹר הוא איסוף תרומות. מקור המילה בשפת יידיש. אוסף הכסף מכוּנה שְׁנוֹרֶר (שנורער). למילה זו קונוטציה שלילית. המושג תרבות השנור מתייחס בחברה היהודית לגופים המעדיפים להתקיים על תרומות אף שבאפשרותם להתבסס, אולי במעט מאמץ, גם על הכנסות עסקיות. בן-אביגדור כותב בסיפורו "במליצה ובחיים"[6]: "המידה הזאת היא מידה מגונה מאוד, היא מראה באופן בולט את מידת השנוררות אשר דבקה בעמנו במשך ימי הגלות". המשורר חיים נחמן ביאליק בפואמה בעיר ההרגה מזהה את תרבות השנור לקהילה היהודית באירופה, ומתייחס אליה בצורה שלילית, הוא קובל על כך שהאסונות לפעמים נוצלו בידי הקורבנות לצורך התרמות "וכַאֲשֶׁר פְּשַׁטְתֶּם יָד תִּפְשֹׁטוּ, וְכַאֲשֶׁר שְׁנוֹרַרְתֶּם תִּשְׁנוֹרְרוּ"[7]. אישור המתרים כמוסד ציבורי מזכהמדינות שונות מעודדות את משלמי המיסים לתרום כספים למוסדות ציבוריים שאושרו לכך, על ידי מתן הטבות במס הכנסה בהתאם לגובה התרומה. בישראל מוסדר הנושא בסעיף 46 לפקודת מס הכנסה, לפיו מי שתורם למוסדות אלה יהנה מזיכוי ממס בשיעור 35% מתרומתו.[8] על מנת שארגון ייכלל ברשימת הארגונים שתרומה אליהם מעניקה זיכוי במס, עליו להגיש בקשה לרשות המיסים, ובה אישורים כמו: פרטים על פעילות המוסד, מסמכי התאגדות, דו"חות כספיים ואישור ניהול תקין. מוסד ציבורי הרשום כאגודה עות'מאנית יכול להיכלל ברשימת הארגונים שתרומה אליהם מעניקה זיכוי במס, למרות שאינו מציג אישור ניהול תקין ואין ביקורת חיצונית משמעותית על התנהלותו הכספית.[9] סעיף 46 מסמיך את שר האוצר באישור ועדת הכספים של הכנסת להחליט האם הארגון שהגיש את הבקשה עומד בקריטריונים הנדרשים.[10] גם לאחר קבלת האישור, ארגונים המוכרים לעניין סעיף 46 נמצאים תחת פיקוח של רשות המיסים ונדרש מהם לשלוח לרשות מסמכים רלוונטיים על מנת לקבל המשך זכאות לאישור. מדיניות שר האוצר למתן אישור נבחנה לראשונה על ידי בית המשפט הגבוה לצדק בבג"ץ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר,[11] אולם בית המשפט לא מצא טעם משפטי לבטלה או להתערב בה. לאחר כשני עשורים בג"ץ נדרש שוב לסוגיה בבג"ץ עמותה לוויפאסנה בישראל נ' שר האוצר, שבו המליץ בית המשפט לשר האוצר לגבש מדיניות יותר ברורה בנוגע למתן אישור לפי סעיף 46.[12] לשם כך מינה שר האוצר ועדה ציבורית בראשות השופטת בדימוס שרה פריש,[13] והמלצות הוועדה הניבו מסמך קוים מנחים של רשות המיסים.[14] לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
ראו גםהערות שוליים
|
