|
ועדת העזרה וההצלה בבודפשט
 ועדת העזרה וההצלה בבודפשט (בהונגרית: Budapesti Segélyező és Mentőbizottság, נהגה בערך: בּוּדַפֶּשְטִי שֶגֵייֶזה אֵש מֶנְטֶהבִּיזוֹטְשאג) קמה בתחילת שנת 1943 מטעם הנהגת היישוב בארץ ישראל, במטרה להתכונן לאפשרות של כיבוש הונגריה. במקביל התבקשה לסייע לפליטים להימלט להונגריה ולהיקלט בה, וליצור קשר עם פעילי הצלה בשטחי הכיבוש, בעזרת כספים והוראות מטעם ועדת עזרה והצלה של הישוב, באיסטנבול. מייסדי הוועדה בבודפשט היו ישראל קסטנר שעמד בראשה, יואל ברנד ושמואל שפרינגמן, חברי איחוד-מפא"י. במהלך שנת 1943 נוסף להרכבה פרץ רווס, מנהיג תנועת מכבי הצעיר, ורפי פרידל-בנשלום, מנהיג השומר הצעיר, הצטרף אליה בפברואר 1944. הרכבה השמאלי-ציוני, והקשר שקיימה עם ועדת ההצלה באיסטנבול, שהתבטא בקבלת מידע וכספים, עורר מתח קבוע בקרב פעילי הצלה בבודפשט, באיסטנבול ובארץ-ישראל[1]. אוטו קומוי, נשיא ההסתדרות הציונית בהונגריה, הצטרף אליה רשמית, בחותמו על מכתב משותף עם חברי הוועדה בבודפשט לוועדת ההצלה באיסטנבול ב-2 במאי 1944, כשנה וחצי לאחר שנוסדה[2]. באמצעות קשרים שהקימו חברי הוועדה עם פעילי הצלה יהודים, בעיקר בסלובקיה ובפולין, ידעו נציגי היישוב באיסטנבול על השואה המתרחשת שם ובברית המועצות; הם העבירו כספים מטעם העם היהודי והישוב בארץ ישראל לשטחי השליטה וההשפעה הגרמנית, הגיעו לגטאות בפולין, חקרו פליטים וקיבלו מידע על הגיטואיזציה והגירושים להשמדה. כשבועיים לפני הכיבוש, נודע למנהיגים יהודים בבודפשט באופן ברור על הכיבוש הגרמני הצפוי[3]. קסטנר, ברנד וחבריהם לתנועה פתחו במשא ומתן עם הגרמנים משרות הריגול הנגדי, שקיימו את קשר המכתבים והכספים בין ועדות ההצלה בבודפשט ואיסטנבול, במטרה להציל את יהדות הונגריה ושארית הפליטה, כדוגמת תוכנית אירופה הסלובקית. את התוכנית שלחו לוועדת ההצלה באיסטנבול שלושה ימים לפני הכיבוש[4]. בשל היותם בטוחים בסיכוייה, הם לא יידעו את מנהיגי השטח במידע ובמשמעותו, ולא עשו הכנות מתבקשות. ואולם לטענתם, הם ניסו להפיץ את המידע בקרב יהודי הונגריה, אך אלה לא האמינו להם, משום היותם מחוץ למעגל ההשמדה עד ראשית קיץ 1944. המשא ומתן עם הגרמנים
לאחר כיבוש הונגריה על ידי הצבא הגרמני ב-19 במרץ 1944, יצרו אנשי הוועדה קשר עם הגרמנים, בעיקר דרך דיטר ויסליצני והרמן קרומיי, עוזריו של אדולף אייכמן, וכן עם אייכמן עצמו, שהגיע להונגריה לפקח על השילוחים למחנות ההשמדה. הוועדה העלתה ארבע דרישות בפני עוזריו של אייכמן:
בתמורה הבטיחה הוועדה תשלום גבוה. דרישות אלה לא נענו, והנאצים החלו בריכוז היהודים בגטאות, אך לחברי הוועדה נרמז על אפשרות הגירה של מספר מצומצם של בעלי סרטיפיקטים. הגרמנים הציעו עסקה, לפיה גרמניה תקבל סחורות ו–10,000 משאיות ממדינות נייטרליות תמורת הצלת יהודים (במה שכונה "סחורה תמורת דם"). מניחים כי היינריך הימלר, יוזם העסקה, ניסה להשיג בעסקה זו מספר יעדים מרכזיים:
יש הטוענים כי עסקה זו הייתה מלכתחילה ניסיון תעתוע של הנאצים, כדי להשקיט ו"להרדים" את הנהגת היהודים, וכך לבצע את השמדת יהודי הונגריה בשקט יחסי. ב-18 במאי יצא ברנד לקושטא שבטורקיה הנייטרלית לפעול לקידום הרעיון, אך נאסר בידי הבריטים כשניסה לחצות את גבולות טורקיה לארץ ישראל; הוא נחקר על ידי הלורד מוין (לו מיוחסת בהקשר זה האימרה "מה אעשה במיליון יהודים?"). ברנד לא שב להונגריה. ככל הנראה נמנע מכך בהשפעת הסוכנות היהודית. העסקה נפלה בראשיתה. בינתיים התנהל משא ומתן בין אייכמן ועוזריו, לבין קסטנר. במהלך המשא ומתן שחררו הגרמנים כ–1,700 יהודים, רובם מהונגריה ומטרנסילבניה, כ"מחווה של רצון טוב" להוכחת רצינות כוונותיהם במשא ומתן. הניצולים הועברו ברכבת ("רכבת קסטנר") כשמטרתם להגיע לשווייץ, אך נשלחו לברגן-בלזן . לאחר משא ומתן נוסף הם נשלחו לשווייץ, בדצמבר 1944. ויכוחים רבים נסבו לאחר המלחמה על רכבת הצלה זו, ועל הרכב האנשים שהועלו עליה על ידי קסטנר וקומוי, בעיקר בעת משפט קסטנר. סברה אחת טוענת שרכבת ניצולים זו היוותה מס השתקה מצד הנאצים, כדי שהשילוחים להשמדה יתבצעו ללא הפרעות מצד היהודים. אנשי הוועד קיוו, לשווא, כי רכבת זו תשמש כתקדים לרכבות הצלה נוספות, כי לנאצים שעסקו בכך היה אינטרס ברור בהצלה, אפילו חלקית או סמלית, של יהודים - גם מתוך רצון נואש לקבל אספקה למלחמה, אך בעיקר מרצונם להכין לעצמם אליבי לאחריה, כשהיה ברור שתבוסת גרמניה היא רק עניין של זמן. המשא ומתן המשיך להתנהל בין הוועד בשיתוף עם אנשי הג'וינט והסוכנות - לבין נציגו של אייכמן, קורט בכר. ככל שהמלחמה הייתה לקראת סיומה, הלכה וגברה השמדת יהודי הונגריה במחנות, בעיקר באושוויץ. המשא ומתן עם הגרמנים תרם ככל הנראה להצלת 180 אלף יהודי בודפשט, וישנה סברה שהתערבותו של קסטנר זירזה את כניעת ברגן-בלזן לבריטים ללא רציחת אחרוני הכלואים. הערכת הפעולהפעילותם של אנשי ועד ההצלה הייתה שנויה במחלוקת לאחר השואה, ובמשפט דיבה מפורסם שהתנהל בארץ בשנים תשי"ד-תשט"ו, 1954–1955, קבע שופט בית המשפט המחוזי, בנימין הלוי, כי "ישראל קסטנר מכר נפשו לשטן", וכי סייע לגרמנים בהשמדת יהודי הונגריה. שמו של קסטנר טוהר על ידי בית המשפט העליון בערעור שהגיש על פסק הדין, אך בעת מתן פסק הדין בערעור הוא כבר לא היה בין החיים, שכן נרצח על ידי צעירים שהושפעו מן ההאשמות שעלו כנגדו במשפט הדיבה ומההסתה שנלוותה אליה (על הפרשה ראו בערך: ישראל קסטנר). לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||
