|
ז'ורז' סורל
ז'ורז' אֶזֶ'ן סוֹרֵל (בצרפתית: Georges Eugène Sorel; 2 בנובמבר 1847 – 29 באוגוסט 1922) היה פילוסוף וסוציולוג צרפתי, תאורטיקן חשוב בזרם הסינדיקליזם המהפכני. ביוגרפיהסורל נולד בשרבור ב-2 בנובמבר 1847 לאב סוחר שירד מנכסיו ולאם קתולית אדוקה. הוא למד באקול פוליטקניק בפריז והפך למהנדס במחלקה לעבודות ציבור. ב-1892, בגיל 45, הוא פרש לגמלאות ממשרתו בפרפיניאן והתיישב בפריז עם מארי אפראזי דויד, בת לאיכרים קתולים שלא נישא לה לעולם, ייתכן שבעקבות התנגדות אמה. מאוחר יותר עבר הזוג לבולון סיר סן. לאחרי מותה של מארי ב-1897 הוא הקדיש לה את ספרו הרהורים על האלימות. מסוף שנות השמונים הקדיש סורל את חייו להגות פילוסופית, פוליטית, כלכלית וחברתית. עד 1893 היה סורל מלוכן ושמרן; אז הכריז על עצמו כסוציאליסט ומרקסיסט. סורל קרא רבות בכתבי פרודון, קרל מרקס וג'אמבטיסטה ויקו, ומאוחר יותר הושפע מאנרי ברגסון. הוא ניהל התכתבות ענפה עם הפילוסוף האיטלקי בנדטו קרוצ'ה ועם הסוציולוג וילפרדו פרטו. בוויכוח הגדול על המרקסיזם בתחילת המאה העשרים הוא לקח את צדו של אדוארד ברנשטיין נגד קרל קאוטסקי. יחד עם יובר לגארדל הוא תרם ב-1905 לפיתוחו התאורטי של הסינדיקליזם המהפכני. לאחר שהתאכזב מזרם זה סורל התקרב שוב לתקופה מסוימת, בין 1909 ו-1910, למלוכנים בהנהגת שארל מוראס, אך לא הסכים עם לאומנותם או עם מטרותיהם הפוליטיות. לאחר מכן פלירטט עם השמרנים של אקסיון פראנסז והשתתף בין 1911 ו-1913 בכתב העת "ל'אנדפאנדאנס" שייסד ז'אן ואריו. בכתב עת זה אימץ סורל את גישתו של מורה, שלפיה "מי שלא היה אנטישמי מתוך פטריוטיות, היה צריך להפוך לאנטישמי רק מטעמים של יעילות פוליטית". ברוח גישה זו הוא שילב במאמריו אמירות אנטישמיות חריפות. הוא טען כי היהודים הם כובשים "הרוצים לשלוט בכל", סרטן בגוף האומה הצרפתית, ואף עסק בהפצתן של עלילות הדם הקתוליות שכוונו נגד היהודים[1]. אף על פי כן תמך סורל במשפט חוזר לדרייפוס. הוא גינה את הברית הקדושה של 1914 וקיבל בברכה את המהפכה הרוסית. לנין, לדעתו, היה "התאורטיקן הגדול ביותר של הסוציאליזם מאז מרקס." סורל היה מיודד עם אנטוניו לבריולה וכתב הקדמה לתרגום הצרפתי של מסות על התפיסה המטריאליסטית של ההיסטוריה. על אף שלבריולה תקף את עבודתו של סורל, הוגים איטלקים אחרים כגון וילפרדו פרטו ובנדטו קרוצ'ה שיבחו את ספריו, והוא השפיע רבות על התנועה הסינדיקליסטית-לאומית, ממבשרות הפשיזם באיטליה. הוא מת בבולון סיר סן ב-29 באוגוסט 1922. הוא היה בן-דודו של ההיסטוריון אלבר סורל. הגותבכתביו הפוליטיים הראשונים ביקש סורל למלא חללים בתאוריה המרקסיסטית, אך התורה שיצר הייתה הטרודוקסית ביותר. הוא ביקר את נטיותיו הרציונליסטיות של מרקס, והשווה לעיתים את הפסימיות המרקסיסטית לזו של הנצרות המוקדמת. הוא לא ראה בניתוח המרקסיסטי אמת מדעית, באותו מובן שבו הבינו אותו המרקסיסטים האורתודוקסיים. על פי סורל, המרקסיזם היה "אמיתי" בשל התפקיד הגואל שהעניק לפרולטריון בתוך החברה הקפיטליסטית הדקדנטית. סורל היה קרוב לאנרכו-קומוניזם של באקונין. כפרודון בשעתו, הוא ראה בסוציאליזם סוגיה מוסרית בראש ובראשונה. בדומה, הושפע סורל מאנרי ברגסון, שפיתח את מושג המיתוס וביקר את המטריאליזם המדעי, מפולחן הגדולה והשנאה לבינוניות שמצא אצל ניטשה, ומזיהוי השחיתות האינהרנטית בדמוקרטיה הליברלית אצל שמרנים ליברלים כטוקוויל, טן ורנאן. סורל ביקר את התפיסה שהייתה נפוצה בקרב המרקסיסטים של האינטרנציונל השני, לפיה הסוציאליזם יגיע באמצעות תהליך אבולוציוני בלתי-נמנע; הוא הדגיש את חשיבותו של הרצון ושל טקטיקות פעולה ישירה כגון שביתות כלליות, חרמות וחבלה (ייתכן שמקור הביטוי 'פעולה ישירה' הוא בסורל). מטרת הפעולה הישירה היא להפריע ישירות לתפקוד היומיומי של הקפיטליזם ולהעביר ישירות את אמצעי הייצור לשליטת הפועלים. מושג בעל חשיבות מרכזית בהגותו של סורל הוא המיתוס. סורל האמין שעל התנועה המהפכנית ליצור במכוון מיתוסים – בראש ובראשונה את מיתוס השביתה הכללית – כדי לעורר את ההמונים לפעולה. חשוב להדגיש את מעמדו האפיסטמי של המיתוס: הוא אינו נמדד לפי הסבירות האובייקטיבית של התגשמותו, אלא על פי המסקנות המעשיות של הדבקות בו. בעיני סורל, מיתוס השביתה הכללית היווה כלי חשוב ליצירת סולידריות, תודעה מעמדית והתלהבות מהפכנית בקרב מעמד הפועלים. עם זאת, הפשיסטים השתמשו בהגותו כדי לקדם את מיתוס האומה. ניתן לשייך את סורל למסורת היעקובינית הצרפתית, כיוון שהאמין שהדרך היחידה להביא לשינוי חברתי היא באמצעות הפעלת אלימות. בתקופות שונות שיבח סורל את שארל מורה, את "אקסיון פרנסז", את לנין ואת מוסוליני על כך שתקפו את הדמוקרטיה הבורגנית. לקראת סוף חייו, הוא היה אמביוולנטי כלפי הפשיזם מחד והבולשביזם מאידך. אי לכך, סיווגו הפוליטי של סורל בין שמאל לימין נתון במחלוקת. הפשיסטים האיטלקים ראו בו מבשר, אך קשה לומר שהממשל הדיקטטורי שהקימו דמה במשהו לאידיאלים של סורל. מצד שני, תורת הפרולטריון שלו הייתה חשובה גם עבור הקומוניסטים הראשונים באיטליה, ביניהם אנטוניו גראמשי. התנועה האנרכו-סינדיקליסטית חייבת גם היא רבות לסורל, שכיום מוכר מחוץ לצרפת בעיקר בשל פירושו המקורי האנטי-דטרמיניסטי למרקסיזם, בדבקותו בכוחה של הפעולה הישירה, בתפקידו המוביל של המיתוס ובהשפעתה האנטי-ממסדית של האלימות. הגותו של סורל מהווה צומת חשוב בהיסטוריה של הפוליטיקה באירופה, כיוון שמחשבתו משקפת את ההפריה ההדדית (המבלבלת לעיתים) בין רעיונות אנרכיסטיים, סוציאליסטיים, סינדיקליסטיים, קומוניסטיים, מרקסיסטים ולאומניים בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים. סורל היה המשפיע העיקרי על חוג פרודון, החוג האידאולוגי-פוליטי שנוסד בצרפת ב-1911, שהיווה את ראשית הפשיזם הצרפתי. כתבים
כתביו בעברית
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||
