זורה ניל הרסטון

זורה ניל הרסטון
Zora Neale Hurston

זורה ניל הרסטון בין 1935 ו-1943
לידה	7 בינואר 1891 נוטאסולגה, אלבמה, ארצות הברית
פטירה	28 בינואר 1960 (בגיל 69) פורט פירס, פלורידה, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
לאום	אפרו-אמריקאים
מקום קבורה	Garden of Heavenly Rest Cemetery
מקום מגורים	Zora Neale Hurston House
עיסוק	אנתרופולוגית, חוקרת פולקלור, סופרת
מקום לימודים	אוניברסיטת הווארד, קולג' ברנרד, אוניברסיטת קולומביה
שפות היצירה	אנגלית
תחום כתיבה	סיפורת, מחקר
סוגה	רומן, סיפור קצר
זרם ספרותי	הרנסאנס של הארלם
יצירות בולטות	עיניהם הביטו באלוהים
תקופת הפעילות	1925–1960 (כ־35 שנים)
הושפעה מ	פאני הרסט, פרנץ בועז, רות בנדיקט
פרסים והוקרה	מלגת גוגנהיים (1936) פרס אניספילד-וולף (1943) מלגת גוגנהיים (1937) היכל התהילה של נשות אלבמה (2013) היכל התהילה הלאומי לנשים (1994) היכל התהילה של נשות פלורידה (1984) היכל התהילה של אמני פלורידה
http://zoranealehurston.com/
חתימה

זורה ניל הרסטון (באנגלית: Zora Neale Hurston; ‏7 בינואר 1891, נוטאסולגה, אלבמה, ארצות הברית – 28 בינואר 1960, פורט פירס, פלורידה, ארצות הברית^[1]) הייתה אנתרופולוגית, חוקרת פולקלור, וסופרת אפרו-אמריקאית. היא חיברה ארבעה רומנים, עשרות סיפורים קצרים, מחזות ומאמרים. יצירתה הידועה ביותר היא הרומן עיניהם צופות באלוהים, משנת 1937.

הרסטון נולדה חמישית מבין שמונה ילדים לג'ון ולוסי אן הרסטון. אביה היה מטיף בפטיסטי, חקלאי-חוכר, ונגר, ואמה הייתה מורה. היא נולדה בעיירה נוטאסולגה אשר במזרח מדינת אלבמה בדרום ארצות הברית, שבה גדל אביה ואביו לפניו (אף הוא מטיף בפטיסטי).^[2]

כשהייתה בת שלוש, עקרה משפחתה לעיירה איטונוויל - אחד היישובים הראשונים שהוקמו במיוחד לאפריקאים אמריקאים, במרכז מדינת פלורידה בשנת 1887. הרסטון סיפרה שמאז ומעולם ראתה באיטונוויל בית, היות שגדלה שם, ולעיתים ציינה אותה כמקום הולדתה.^[3] בשנת 1897, נבחר אביה לשמש ראש העיירה, ובשנת 1902 מונה למשרת המטיף בכנסייה הגדולה ביותר ביישוב, כנסיית מאסדוניה מישינרי באפטיסט ( Macedonia Missionary Baptist).

בשנת 1901, ביקרו באיטונוויל כמה מורים מצפון ארצות הברית, והעניקו להרסטון ספרים, אשר חשפו אותה לספרות; לימים היא תיארה את המפגש כ"מעין היוולדות".^[4] הרסטון תיארה את חוויית ילדותה באיטונוויל במסה בשם "How It Feels to Be Colored Me", שפרסמה בשנת 1928.

אמה של הרסטון נפטרה בשנת 1904. אביה נישא בשנית, והרסטון נשלחה לפנימייה בפטיסטית בג'קסונוויל, פלורידה. לאחר זמן, חדלו הוריה מלשלם את שכר הלימוד, והרסטון סולקה מן הפנימיה. היא מצאה פרנסה כמשרתת אישית לזמרת בלהקה נודדת שהעלתה מחזות זמר של גילברט וסאליבן.^[5]

בשנת 1917, החלה הרסטון לפקוד בית ספר תיכוני בתוך אוניברסיטת מורגן, מכללה בבולטימור, מרילנד ששירתה בעיקר אפריקאים אמריקאים בשעתו. בערך בתקופה זו, אולי כדי לזכות בהשכלה תיכונית חינם, החלה הרסטון להתייחס לשנת 1901 כשנת לידתה.^[5] היא סיימה את לימודי התיכון בשנת 1918.

באותה שנה החלה הרסטון ללמוד באוניברסיטת הווארד (Howard), שם הייתה לאחת החברות הראשונות באחווה זטא פי בטא, ונמנתה על מייסדי כתב עת סטודנטים בשם The Hilltop. באוניברסיטה למדה הרסטון ספרדית, יוונית עתיקה, ספרות אנגלית, ורטוריקה, וסיימה לימודי תעודה בשנת 1920.^[4]

בשנת 1921 חיברה סיפור קצר בשם "ג'ון רדינג יורד הימה", ובזכותו התקבלה לחוג הספרותי של אליין לוק, The Stylus. הרסטון עזבה את אוניברסיטת הווארד בשנת 1924, ושנה לאחר מכן זכתה במלגה מידי נאמנת בארנארד קולג' באוניברסיטת קולומביה, וכך הייתה לסטודנטית השחורה היחידה במכללה.^[6] שם השלימה תואר ראשון באנתרופולוגיה בשנת 1928, בגיל 37. במסגרת לימודיה, ערכה מחקר אתנוגרפי עם האנתרופולוג פרנץ בועז, ועבדה גם עם רות בנדיקט ועם מרגרט מיד, שהייתה אז סטודנטית אף היא.^[7] לאחר שסיימה את התואר הראשון, המשיכה בלימודי תואר שני באוניברסיטת קולומביה במשך שנתיים.

בשנת 1927, במהלך לימודיה, נישאה להרברט שין, מוזיקאי ג'אז וחבר לספסל הלימודים באוניברסיטת הווארד, שלימים נעשה רופא. נישואיהם הסתיימו בשנת 1931. בשנת 1939, בעת שעבדה עבור מינהל קידום העבודות (WPA), נישאה לאלברט פרייס. נישואין אלו נמשכו שבעה חודשים.^[6]

כשהרסטון הגיעה לניו יורק ב-1925, הרנסאנס של הארלם היה בשיאו, ועד מהרה היא הייתה לאחת הסופרים שבמרכזו. זמן קצר לפני שהתחילה לימודיה בברנרד, הסיפור הקצר שלה "Spunk" נבחר לאנתולוגיית The New Negro, אוסף ראשון מסוגו של סיפורת, שירה ומסות המתמקדים בספרות אפריקאית ואפרו-אמריקאית.^[8] ב-1926, קבוצת סופרים שחורים שכללה את הרסטון, לנגסטון יוז, וואלאס תורמן – אשר כינו את עצמם "the Niggerati" (משחק מילים בין מילת גנאי לשחורים ו"literati", כינוי לאליטות של תרבות, בדרך כלל לבנות-אירופאיות) – יסדו כתב עת ספרותי בשם Fire!!, אשר פרסם עבודות של רבים מהאמנים והסופרים הצעירים של הרנסאנס של הארלם.

ב־1926 פרסמה את המחזה Color Struck שעסק בין היתר באפליה על פי גוני עור בקהילה האפרו-אמריקאית, בייחוד ביחס לנשים. המחזה עוסק במשולש אהבה: אמה חברתו כהת העור של ג'קסון הנאבקת על תשומת לבו של ג'קסון בעוד הוא מתעניין באפי בהירת העור. המחזה זכה במקום שני בתחרות כתיבה של המגזין Opportunity ופורסם במגזין Fire!!.^[9]

ב-1929, עברה הרסטון לאו גאלי שבפלורידה, שם כתבה את Mules and Men, אשר יצא לאור בשנת 1935. הספר הוא אוסף אוטו-אתנוגרפי של פולקלור אפרו-אמריקאי, וכולל חומר שאספה הרסטון במשך ביקוריה במקומות מגוריהם של שחורים בפלורידה, לרבות מחנות כורתי עצים, ובניו אורלינס, משם אספה גם מידע על מארי לאבו ומסורות וודו.^[10]

עד אמצע שנות ה-30 פרסמה הרסטון מספר סיפורים קצרים, וספרה Mules and Men, שיצא ב-1935, זכה לתשבחות ונקרא, בין היתר, "עבודה פורצת דרך" המתעדת פולקלור אפרו-אמריקאי.1991. ספר זה תואר בשנים מאוחרות יותר כטקסט חשוב עבור קאנוניזציה של הרסטון הן במסורת הספרות האפרו-אמריקאית, והן כחלק מתחומים מתפתחים כגון אתנוגרפיה ותאוריית גזע ביקורתית.^[11] בתקופה זו היא כתבה יחד עם לנגסטון יוז מחזה בשם Mule Bone: A Comedy of Negro Life in Three Acts אשר נגנז, ועלה לבמה בברודוויי רק עשרות שנים לאחר מותה, ב-1991.^[12]

הרסטון תרגמה את עבודתה האנתרופולוגית לאמנות במה, והמופע פרי ידה The Great Day, אשר כלל קטעי ריקוד ושירה אפריקאיים, עלה לבמה בתיאטרון ג'ון גולדן בניו יורק בינואר 1932. למרות ביקורות חיוביות, המופע ירד מייד, והרסטון נשארה בחובות בשל הוצאות ההפקה. אף מפיק לא רצה להעלות את המופע. הרסטון המשיכה בשלה, ויצרה עוד שני מופעים מוזיקליים: From Sun to Sun, שהיה מבוסס על The Great Day, ו-Singing Steel. הרסטון האמינה שחובה לעשות דרמטיזציה לפולקלור כדי להנגיש אותו לקהל רחב ולשמרו.

שלושת הרומנים הראשונים של הרסטון יצאו לאור בשנות ה-30: Jonah's Gourd Vine ‏(1934); "עיניהם צופות באלוהים", אותו כתבה במהלך שהותה בהאיטי לעשות שם עבודת שדה אנתרופולוגית, ואשר נחשב ליצירת המופת שלה; ו-Moses, Man of the Mountain, משנת 1939.

ב-1937 זכתה הרסטון במלגת גוגנהיים היוקרתית, כדי לקיים מחקר שדה אתנוגרפי בהאיטי ובג'מייקה. מעבודה זו יצא Tell My Horse ‏(1938), המתעד את הטקסים הרוחניים והתרבותיים בג'מייקה, ואת הוודו בהאיטי. לאחר מכן עבדה במסגרת מיזם הסופרים הפדרלי של מינהל קידום העבודות על איסוף תיעוד הסטורי ותרבותי לארכיון מדינת פלורידה.

במהלך שנות ה-40 פורסמו עבודות של הרסטון בכתבי עת הכוללים את The American Mercury ו-The Saturday Evening Post. הרומן האחרון שלה, Seraph on the Suwanee, המובחן מספריה האחרים בהתמקדותו בדמויות לבנות, יצא ב-1948. הוא בוחן את חוויותיהן של נשים מהשכבה החברתית המתויגת "זבל לבן".

ב-1952 נשלחה הרסטון מטעם העיתון Pittsburgh Courier לסקר את משפט הרצח של רובי מקולום, אישה שחורה מעיירה קטנה שהרגה רופא וסנטור לבן גזען במדינת פלורידה, צ. לירוי אדמס. מקולום לא הורשתה להעיד שאדמס אנס אותה באופן קבוע וכפה עליה להוליד לו ילדים. המשפט, בו היא הורשעה, נערך בפני חבר מושבעים שכל חבריו גברים לבנים, מכיוון שבאותה תקופה לשחורים אסור היה לשרת כמושבעים. הפך התיק למקרה מכונן במאבק בדרום למען זכויות אזרח. כתביה של הרסטון – שנאלצה לשבת בגלריה מופרדת גזעית בקומה השנייה של בית המשפט כדי לסקר את המשפט – נכללו בספרו של ויליאם ברדפורד היווי, Woman in the Suwannee County Jail, אף על פי שהוא לא נתן לה את הקרדיט הראוי. קטעי הכתיבה של הרסטון נבחרו על ידי ספריית אמריקה ב-2008 ברטרוספקטיבה של מאתיים שנים של כתיבה על פשע אמיתי.

עבודתה של הרסטון נעלמה במשך עשרות שנים מתשומת לב הציבור והאקדמיה, בשל מספר סיבות. הבולטת שבהן הייתה התנגדות לשימושה של הרסטון בניב הדיבור השחור בספריה, במקום באנגלית תקנית. הרסטון התעקשה על כך מסיבות פולקלוריסטיות, כדי לשמר את האותנטיות של האנשים והתקופות אותם תיעדה, וכן מסיבות של חוויות אישיות שלה באקדמיה ובעולם הספרות, ורצונה לייצג אנשים שחורים כשחורים, ולא בגרסה מולבנת. מבקרים לבנים ראו בכך סגנון נחות, ואילו חלק מחבריה בתנועת הרנסאנס של הארלם טענו שהשימוש בדיאלקט מהווה קריקטורה של אפרו-אמריקאים הנטוע בגזענות. הסופר השחור ריצ'רד רייט כתב בביקורתו על הספר "עיניהם צופות באלוהים" כי "ספרה לא פונה לקורא השחור, אלא לקהל הלבן אשר את טעמו השוביניסטי היא יודעת לרצות. היא מנצלת את ההיבט של חיי השחור שנחשב ל'ציורי', ההיבט שמעלה חיוך מרחם על שפתי הגזע 'העליון'".^[13]

כשעבודתה חוותה תחייה בעשורים האחרונים של המאה ה-20 ומאז, השימוש שלה בשפה האידיומטית זוכה דווקא לשבחים.

בשנות ה-30 וה-40, כאשר רוב עבודותיה פורסמו, היה רייט הסופר השחור המוביל. בשונה מהרסטון, רייט כתב באופן פוליטי מופגן, כמישהו שספג אכזבות מהתנועה הקומוניסטית, ואשר ראה את המאבק השחור לקידום כלכלי וחברתי את הסיבה המרכזית לכתיבתו. גישה זו הייתה משותפת לסופרים-גברים שחורים אחרים של התקופה, למשל רלף אליסון.^[14] אך עבודתה של הרסטון לא באה מגישה פוליטית זו, ולא התאימה במובן הזה למאבק. הכוח היחסי בין הרסטון לבין סופרים אלו נטה לטובת הסופרים הגברים. הרסטון גם לא תמיד הסכימה עם העמדות המרכזיות של הפעילים האלה, משל בהתנגדות שלה לתוכניות הניו דיל, בטענה שאלו גורמים לתלות יתר בממשלה מצד שחורים, ומעניקים לפוליטיקאים יותר מידי כוח.^[15]

בעשור האחרון לחייה, במהלך שנות ה-50, הרסטון נעלמה כליל מהמרחבים התרבותיים והפוליטיים שהייתה במרכזם שנים קודם לכן. היא שימרה את עצמאותה, והמשיכה לכתוב. היא כתבה במכתב בשנת 1957: "התפתחתי בצורה פנומנלית כאמנית... אני לא חומרנית... אם יקרה ואמות ללא אמצעים, מישהו יקבור אותי, אף על פי שאין ברצוני שכך זה יקרה".^[16]

בשנת 1975, פרסמה אליס ווקר את המאמר "In Search of Zora Neale Hurston" ב־Ms. מגזין, וזה עורר בה עניין מחודש. בהמשך, פורסם אוסף כתבי פולקלור של הרסטון שנשמרו בארכיון בסמית'סוניאן, בשם Every Tongue Got to Confess ‏(2001), עלה המחזה שכתבה עם יוז לבמה, ויצאו מהדורות מחודשות של ספריה.^[17] כתביה הפכו לחלק מתוכניות לימודים במספר תחומים, כולל לימודים אפרו-אמריקיים; לימודי נשים, מגדר, ופמיניזם; אתנוגרפיה; ותאוריית גזע ביקורתית. העניין המחודש בהרסטון קרה בד בבד עם עלייתן לבמה הספרותית של סופרות שחורות אחרות, כמו ווקר, מאיה אנג'לו, טוני מוריסון, אשר עבודתן – כמו עבודתה של הרסטון – כוללת את המאבק החברתי, החוקי והפוליטי של שחורים, אך לאו דווקא מתמקדת בו.^[18]

הרסטון תיירה רבות באיים הקריביים ובדרום האמריקאי, ונטמעה בתרבויות המקומיות כדי לנהל מחקר אנתרופולוגי. בין השנים 1928 ל-1932 נתמכה על ידי פילנתרופית לבנה עשירה, שרלוט אוסגוד מייסון, ועל בסיס עבודתה מתקופה זו כתבה את ספרה Mules and Men שיצא ב-1935. בין הנושאים שסקרה בעת ששהתה במחנות כריתת עצים בצפון פלורידה, היה הנוהג של גברים לבנים בעלי כוח לכפות על נשים שחורות עניות להיות פלגשים שלהם, תפקיד שכלל ללדת את ילדיהם. נוהג זה נקרא "זכויות שגל" או "זכויות בועל" (paramour rights), והוא נבע מההפרדה הגזעית ההיררכית ששרתה בדרום, והתפתחה מהנהוג בתקופת העבדות. הספר כלל גם סיפורי פולקלור רבים (יותר מ-70 קטעים מפלורידה בלבד), והחומר שבו שימש לה כבסיס לסיפורת שכתבה מאוחר יותר, למשל בספרה Jonah's Gourd Vine ‏(1934).

ב-1936–1937 נסעה להאיטי וג'מייקה כדי לנהל שם מחקר, בתמיכת מלגת גוגנהיים. המחקר הזה הוביל לספר Tell My Horse ‏(1938).

בסוף שנות ה-40, היא חייתה במשך כשנה בהונדורס, שם קיוותה לגלות שרידים מאימפריית המאיה או מתרבות שעדיין לא נודעת. היא לא גילתה שם תגליות, אך ניצלה את הזמן לכתוב את הרומן Seraph on the Suwanee, אשר עלילתו מתרחשת בפלורידה. הרסטון התעניינה באופי הפולי-אתני של האוכלוסיות המקומיות, שרבות מהן, כדוגמת בני המיסקיטו סמבו ועם הגריפונה, היו ממוצא אפריקאי חלקי, ופיתחו תרבויות קראוליות.

בעשור האחרון לחייה, הרסטון עבדה ככתבת עצמאית עבור עיתונים ומגזינים, ובמסגרת עבודה זו סקרה את המשפט של רובי מקולום, שהורשעה ברציחתו של רופא לבן. הרסטון התייעצה עם עורך העיתון Pittsburgh Courier, סם נאן, לגבי מה שידעה על "זכות השגל" והעלתה את האפשרות שמדובר במקרה כזה. נאן ביקש לחשוף את הסוגיה לקהל לאומי. כשהגיעה הרסטון ללייב אוק, שם התרחשו הרצח והמשפט, היא גילתה שהשופט הוציא צו איסור פרסום למשפט, וגם שהמקומיים סירבו לדון במה שקרה. הרסטון האמינה שהשתיקה נבעה הן מהרצון להגן על שמו של הגבר הלבן, וכן משום שבעלה של רובי, סם מקולום, היה מעורב בעסקי הימורים בלתי חוקיים. לאחר שנגזר דינה של מקולום למות, הרסטון כתבה סדרת כתבות שניתחו את האלמנטים החברתיים והגזעיים של המקרה. אך הסדרה נקטעה כאשר התעוררה מחלוקת בינה לבין נאן לגבי תשלום, והיא עזבה.

הרסטון רצתה לסקר גם את הערעור של מקולום ואת המשפט החוזר, אך ללא מימון לא עלה הדבר בידה. היא פנתה לכתב שהכירה, ויליאם ברדפורד היווי, כדי לעניין אותו במקרה. היא חלקה עמו את כל החומרים שאספה במשפט הראשון, ואז גם ביקשה ממנו כרטיס לאוטובוס כדי שתוכל להגיע בעצמה למשפט החוזר. היווי התעלם מבקשתה, אך נסע וסיקר את המשפט שהפך למפורסם ברחבי ארצות הברית הודות לסיקורה הקודם של הרסטון. ב-1956 הוא כתב ספר על המקרה, Ruby McCollum: Woman in the Suwannee Jail, שהיה לרב מכר, ובו הזכיר את הרסטון רק בחטף.^[19] הרסטון כתבה שהעדות של מקולום במשפט שלה הייתה הפעם הראשונה שאישה ממוצא אפרו-אמריקאי הורשתה להעיד לגבי אבהות ילדיה כשמדובר בגבר לבן, והיא האמינה שזה היה מכת המוות לזכויות השגל בדרום המופרד גזעית.

הרסטון עבדה אחרי זה במספר עבודות שונות, ביניהם בספריה הטכנית בבסיס חיל האוויר, אך פוטרה משם בטענה שהיא "משכילה מדי".^[20] היא עברה לפורט פירס, עיירה גדולה יותר, כדי למצוא עבודה ממנה תוכל להתקיים, ועבדה מדי פעם כמורה מחליפה. בגיל 60, הרסטון נאבקה לשרוד, וביקשה סיוע מלשכת הרווחה. היא אפילו ניסתה לעבוד תקופה כמשרתת בית.

בתקופה בה נאבקה לשרוד, הרסטון נאלצה להיכנס לבית סעד של הרווחה, ולקתה בשבץ מוחי בעת שהותה. היא נפטרה מהתקף לב כתוצאה מלחץ דם גבוה ב-28 בינואר 1960, ונקברה בבית העלמין Garden of Heavenly Rest בפורט פירס. שרידיה הופקדו בקבר לא מסומן, אשר נותר כך עד שנת 1973, אז הסופרת אליס ווקר, יחד עם חוקרת הספרות שרלוט ד. האנט, החליטו לחפש את קברה, במעין מסע עלייה לרגל, וסימנו את הקבר שהאמינו שהוא שלה.

לאחר מותה, יצא צו לשרוף את כל מסמכיה. שוטר מקומי, פטריק דובאל, שהיה מיודד עם הרסטון, עבר במקום, וכיבה את האש, וכך הציל אוסף כתבים ספרותיים חשובים. רוב המסמכים הועברו לספריית אוניברסיטת פלורידה ב-1961.

חוקר הספרות ג'ון מקוורטר קרא להרסטון "השמרנית השחורה האהובה על אמריקה",^[21][22] בעוד חוקרים והיסטוריונים אחרים מעדיפים לכנות אותה ליברטריאנית. היא הייתה רפובליקנית אשר דגלה באי-התערבות אמריקאית של מה שמכונה "הימין הישן", והעריצה את תורת הסיוע-העצמי של בוקר טי. וושינגטון. היא התנגדה למספר פילוסופיות (קומוניזם והניו דיל ביניהם) אשר נתמכו על ידי חבריה בתנועת הרנסאנס של הארלם, כמו לנגסטון יוז, אשר תמך בברית המועצות בשנות ה-30, ואף הילל אותה במספר משיריו. אך למרות המשותף בין השקפותיה לבין הימין הישן בנוגע למדיניות חוץ ופנים, היא לא הייתה שמרנית חברתית. כתביה מייצגים גישה פמיניסטית אינדיבידואליסטית, ובמובן זה היא יותר דומה לסופרות ליברטריאניות בנות זמנה, כמו רוז ויילדר ליין ואיזבל פטרסון.^[23] ואף על פי שציטוטים אישיים שלה מעידים על חוסר אמונה בדת, באוטוביוגרפיה שלה, Dust Tracks on a Road, היא לא פסלה כל סוג של רוחניות.

Prayer seems to me a cry of weakness, and an attempt to avoid, by trickery, the rules of the game as laid down. I do not choose to admit weakness. I accept the challenge of responsibility. Life, as it is, does not frighten me, since I have made my peace with the universe as I find it, and bow to its laws. The ever-sleepless sea in its bed, crying out "how long?" to Time; million-formed and never motionless flame; the contemplation of these two aspects alone, affords me sufficient food for ten spans of my expected lifetime. It seems to me that organized creeds are collections of words around a wish. I feel no need for such. However, I would not, by word or deed, attempt to deprive another of the consolation it affords. It is simply not for me. Somebody else may have my rapturous glance at the archangels. The springing of the yellow line of morning out of the misty deep of dawn, is glory enough for me. I know that nothing is destructible; things merely change forms. When the consciousness we know as life ceases, I know that I shall still be part and parcel of the world. I was a part before the sun rolled into shape and burst forth in the glory of change. I was, when the earth was hurled out from its fiery rim. I shall return with the earth to Father Sun, and still exist in substance when the sun has lost its fire, and disintegrated into infinity to perhaps become a part of the whirling rubble of space. Why fear? The stuff of my being is matter, ever changing, ever moving, but never lost; so what need of denominations and creeds to deny myself the comfort of all my fellow men? The wide belt of the universe has no need for finger-rings. I am one with the infinite and need no other assurance.

— Zora Neale Hurston, "Religion," from Dust Tracks on a Road by Zora Neale Hurston (1942), anthologized in African-American Humanism: An Anthology edited by Norm R. Allen Jr. (1991)^[24]

בבחירות של 1952 תמכה הרסטון במועמד רוברט טאפט, מכיוון שכמוהו התנגדה למדיניות הניו דיל של פרנקלין דלאנו רוזוולט. היא התנגדה גם למדיניות החוץ של התערבות בה דגלו גם רוזוולט וגם הארי טרומן. היא הוקיעה את הצביעות של מדיניות כזו באוטוביוגרפיה שלה, וכתבה שזה אירוני שאותם אנשים שמתלהמים בנושא חירות וחופש כשמדובר במדינות זרות, אך מונעים חירות מקבוצות שלמות במדינתם הם. היא כתבה שרוזוולט "יכול לקרוא בקול רם אל מעבר לים" למען ארבע החירויות שלו, אך שאין לו "את האומץ לדבר אפילו בלחש כאן בבית".^[25] כשטרומן הורה על הפצצה גרעינית על הערים הירושימה ונגסאקי, היא קראה לו "השוחט של אסיה".^[23]

הרסטון גם התנגדה לקביעת בית המשפט העליון בתיק בראון נ. מועצת החינוך ב-1954, אשר הורה על סיום ההפרדה הגזעית במוסדות חינוך. היא הרגישה שאם בתי ספר היו באמת שווים, והיא האמינה שהם היו בכיוון ליהפך לשווים, אזי חינוך של שחורים ביחד עם לבנים לא יגרום לחינוך טוב יותר. בנוסף, היא חששה מכך שביטול בתי הספר השחורים והוראה שחורה יגרום יביא לסופה את העברת מסורות תרבותיות משמעותיות לדורות הבאים של אפרו-אמריקאים. היא כתבה מכתב למערכת העיתון Orlando Sentinel בכותרת "Court Order Can't Make the Races Mix" (צו בית משפט לא יכול לאלץ את הגזעים להתערבב) באוגוסט 1955. היא הבהירה שהיא לא חוזרת בה מהתנגדותה להפרדה גזעית, אלא חוששת שהתערבות מסוג זה מצד הממשלה הפדרלית תחתור תחת חירויות הפרט במגוון נושאים בעתיד.^[26][27]

הרסטון כתבה גם שהיא מתנגדת להעדפה מתקנת עבור שחורים: ”אם אומר ששיטה שלמה צריכה להתערער כדי שאני אנצח, אזי אני אומרת שאני לא יכולה להשתתף במשחק, ושצריך חוקים בטוחים יותר כדי שיהיה לי סיכוי. אני כופרת בכך. אם יש אחרים בעסק, תחלקו לי את הקלפים שלי ונראה מה אוכל לעשות עם זה, אפילו שאני יודעת שיש במשחק כאלה שמחלקים לעצמם אסים ומרמים כאילו אין מחר בכל מיני דרכים.^[22]”

דרווין טרנר, אחד הביוגרפים של הרסטון, ביקר אותה על התנגדותה להשתלבות גזעית ולתוכניות שמטרתן להבטיח לשחורים את הזכות לעבוד.^[28] הרסטון כנראה התנגדה לתוכניות אלה מתוך תחושות של כבוד ועצמאות. היא אמרה שהיא לא "תתכופף בפני האדם הלבן" והאמינה שבתי ספר לשחורים הם "מספקים".^[29]

אחרים ביקרו את הרסטון בשל התיאורים הסנסציוניים בעיניהם של וודו.^[30] במאמרו The Crisis, הרולד פריס ביקר אותה כשלטענתו היא מנציחה "פרימיטיביזם שחור" כדי לקדם את הקריירה הספרותית שלה.^[31] בכתב העת Journal of Negro History נטען שעבודתה בנושא מקדמת תפישה של בורות ואמונות תפלות בקרב אפרו-אמריקאים.^[32]

ג'פרי אנדרסון טען שמתודות המחקר של הרסטון מפוקפקות, ושהיא המציאה חומרים בנושא וודו. הוא מציין שהיא הודתה שהמציאה דיאלוג שנכלל בספרה Mules and Men, והאמין שטענות אחרות הכלולות בספר מפוקפקות באותה מידה.^[33]

מספר סופרים טענו שהרסטון השתמשה בפלגיאט בלפחות שלושה מכתביה, למשל במאמר "Cudjo's own story of the last African slaver" עליו נטען שכתבה רק רבע ממנו,^[34] ושנכון הדבר גם לגבי עבודתה בנושא וודו.^[35]

• באיטונוויל שבפלורידה, שם הרסטון גדלה, מתקיים לזכרה כל שנה פסטיבל אמנות הקרוי על שמה.^[36] שם גם הוקם מוזיאון זורה ניל הרסטון לאמנות, וכן ספרייה על שמה.
• "בית זורה ניל הרסטון" בפורט פירס שבפלורידה יועד כאתר מורשת לאומי. העיר חוגגת את מורשתה של הרסטון במגוון אירועים שנתיים, כולל פסטיבל, ימי כובעים ומסיבות יום הולדת.^[37][38]
• ב-2002 נכללה הרסטון ברשימת "מאה האפרו-אמריקאים הגדולים" שערך החוקר מולפי קטה אסנטה.^[39]
• מכללת ברנרד הקדישה את הכנס שלה לשנת 2003 להרסטון ולחקר עבודתה.^[40] המושב המרכזי של הכנס היה הרצאתה של אליס ווקר, בה תיארה את גילויה את עבודותיה של הרסטון ופרסומן המחודש.^[41]
• פרס זורה ניל הרסטון נוסד בשנת 2008 מטעם איגוד הספריות האמריקאי, למען מנהיגות בקידום ספרות אפרו-אמריקאית.^[42]
• הרסטון הוכנסה למחזור הראשון של היכל התהילה לסופרים של ניו יורק ב-2010.
• בינואר 2014, לרגל יום השנה ה-123 להולדתה של הרסטון, כיבדה אותה גוגל בגוגל-דודל.^[43]
• היא הייתה אחת מהמחזור הראשון של סופרים אשר הוכנסו להיכל התהילה לסופרים של מדינת אלבמה, ב-8 ביוני 2015.^[44]

מחזות

• Color Struck, ‏(1925)
• Mule Bone: A Comedy of Negro Life (נכתב בשיתוף עם לנגסטון יוז ב-1942, יצא ב-1991)

מסות ומאמרים

• "How It Feels to Be Colored Me" ‏(1928)
• "Hoodoo in America" ‏(1931) הופיע בכתב העת The Journal of American Folklore
• "What White Publishers Won't Print" ‏(Negro Digest, 1950)

רומנים

• Jonah's Gourd Vine ‏(1934)
• עיניהם צופות באלוהים (1937) תורגם לעברית ויצא לאור בהכורסא (2018)
• Moses, Man of the Mountain ‏(1939)
• Seraph on the Suwanee ‏(1948)

עיון

• Mules and Men ‏(1935)
• Tell My Horse ‏(1938)

אוטוביוגרפיה

• Dust Tracks on a Road ‏(1942)

אוספים לאחר מותה

• I Love Myself When I Am Laughing...and Then Again When I Am Looking Mean and Impressive: A Zora Neale Hurston Reader בעריכת אליס ווקר ‏(1979)
• Spunk: Selected Stories ‏(1985)
• The Complete Stories ‏(1995)
• Barracoon ‏(1999)
• Every Tongue Got to Confess: Negro Folk-tales from the Gulf States ‏(2001)
• Zora Neale Hurston: A Life in Letters, בעריכת קרלה קפלן ‏(2003)
• Collected Plays ‏(2008)

• בשנים 1935 ו-1936 צילמה הרסטון חומר תיעודי כחלק מעבודת השטח שלה בהאיטי ובפלורידה, הכולל ראיות אתנוגרפיות בנוגע לפרקטיקות וודו והודו. האוסף נשמר בארכיון הפולקלור האמריקאי בספריית הקונגרס.^[45][46]
• ב-1989 שודר ב-PBS דרמה המבוססת על חייה של הרסטון, בשם Zora is My Name!.
• ב-1999, הופיעו הרסטון ועבודותיה בתוכנית התיעודית I'll Make Me a World, אשר סיקר אמנות אפרו-אמריקאית במאה ה-20.
• ב-2001 יצא סרט קצר המבוסס על סיפורה The Gilded Six Bits, שהוקרן בפסטיבלי סרטים.
• בסרט הקולנוע משנת 2004, Brother to Brother, שעלילתו מתרחשת חלקית במהלך הרנסאנס של הארלם, מופיעה דמותה של הרסטון המגולמת על ידי אונג'נו אליס.
• ספרה "עיניהם צופות באלוהים" עובד לסרט טלוויזיה באותו השם על ידי אולפני הארפו של אופרה וינפרי, ובו כיכבה האלי ברי בתפקיד ג'ייני ספארקס.
• ב-8 באפריל 2008 שודר כחלק מסדרת American Masters ב-PBS סרט תיעודי בן 90 דקות, Zora Neale Hurston: Jump at the Sun, שנכתב ובוים על ידי קריסטי אנדרסון.^[47]
• ב-2009, הרסטון הופיעה בסרט התיעודי Soul of a People: Writing America's Story, ששודר בערוץ הסמית'סוניאן.^[48] עבודתה בפלורידה בשנות ה-30 מודגש בספר המלווה לסרט, Soul of a People: The WPA Writers' Project Uncovers Depression America.^[49]
• ב-2017, שודרה ברדיו BBC תוכנית דוקומנטרית על הרסטון בשם A Woman Half in Shadow, שפורסם לאחר מכן כפודקאסט.^[50][51]
• בסרט הקולנוע משנת 2017, Marshall, רוזונדה תומאס מגלמת את הרסטון.^[52]

• הרנסאנס של הארלם
• לנגסטון יוז
• עיניהם צופות באלוהים
• ספרות אפרו-אמריקאית

מדיה וקבצים בנושא זורה ניל הרסטון בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של זורה ניל הרסטון (באנגלית)

• זורה ניל הרסטון, ברשת החברתית פייסבוק
• זורה ניל הרסטון, ברשת החברתית Goodreads
• רשימת הפרסומים של זורה ניל הרסטון, בקטלוג הספרייה הלאומית
• חומר תיעודי מצולם של הרטסטון מעבודת השטח שלה בהאיטי ופלורידה
• זורה ניל הרסטון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• זורה ניל הרסטון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי זורה ניל הרסטון בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• זורה ניל הרסטון (1891-1960), דף שער בספרייה הלאומית