|
חבר העמים הפיליפיניחבר העמים הפיליפיני (באנגלית: The Commonwealth of the Philippines) היה הגוף המינהלי ששלט בפיליפינים מ-1935 עד 1946, מלבד תקופת גלות במלחמת העולם השנייה מ-1942 כשהאימפריה היפנית כבשה את המדינה. היא החליפה את הממשלה הזמנית שהוקמה על ידי ארצות הברית, ובעזרת חוק Tydings-McDuffie. חבר העמים תוכנן כממשלת מעבר להכנה לקראת עצמאות מלאה של המדינה.  במשך יותר מעשור של קיום חבר העמים, היה בו ממשל חזק ובית משפט עליון. בית המחוקקים, נשלט על ידי מפלגת נסיונליסטה. ב־1937 בחרה הממשלה בטאגאלוג - כשפתה של העיר מנילה והמחוזות הסובבים אותה - כבסיס לשפה הלאומית, אם כי עברו עוד שנים רבות לפני שהשימוש בה הפך ליומיומי. נשים קיבלו זכות בחירה, והכלכלה הגיעה לשיאה לפני שהגיע השפל של הכיבוש היפני ב-1942. ממשלת חבר העמים יצאה לגלות בשנים 1942–1945, כאשר הפיליפינים היו תחת הכיבוש היפני. בשנת 1946, הסתיים תור חבר העמים כצורת ממשל, והפיליפינים קבלו עצמאות מלאה.[1] היסטוריההקמה בראש הממשל של ארצות הברית בפילפינים לפני 1935, עמד מושל כללי שמונה על ידי נשיא ארצות הברית. בדצמבר 1932 העביר הקונגרס האמריקני חוק לקידום הענקת עצמאות לפיליפינים.[2] בהצעת החוק נכלל שריון מספר בסיסים צבאיים וימיים לארצות הברית, וכן הטלת מכסים ומכסות על היצוא של פיליפינים.[3][4] כשהחוק הגיע למצב חתימה אפשרית, הטיל הנשיא הרברט הובר וטו על החוק אך הקונגרס האמריקאי גבר על זכותו של הובר ב-1933 והעביר את הצעת החוק למרות התנגדותו של הובר.[5] אבל להצעת החוק, התנגדו בפיליפינים - נשיא הסנאט הפילפיני אז מנואל קזון והוא נדחה גם על ידי הסנאט הפיליפיני.[6] הדחיה הובילה ליצירת הצעת חוק חדשה המכונה Tydings-McDuffie Act, או חוק העצמאות הפליפינית אשר איפשר את הקמת חבר העמים של הפיליפינים לתקופה של עשר שנים, כתקופת מעבר לעצמאות מלאה - אשר הייתה אמורה להיות ב-4 יולי לאחר יום השנה העשירי להקמת חבר העמים.[7][8] ביום 30 ביולי 1934 אושרה החוקה במנילה, וקבלה תוקף על ידי הנשיא פרנקלין ד '. רוזוולט ב-23 במרץ 1935.[9][10]  ב־17 בספטמבר 1935 נערכו בחירות לנשיאות הפיליפינים. המועמדים כללו את הנשיא לשעבר אמילו אגוינלדו, ואחרים. מנואל קזון וסרחיו אוסמניה מהמפלגה הנאציונליסטית הוכרזו כזוכים, וזכו בתפקידי הנשיא וסגן נשיא, בהתאמה.[3] ממשלת חבר העמים הוכרזה ב-15 בנובמבר 1935, בטקסים שנערכו על מדרגות בית המחוקקים במנילה. באירוע השתתפו כ-300,000 איש.[11] טרום מלחמההממשלה החדשה החלה במדיניות שאפתנית לבניית המדינה הפילפינית לקראת עצמאות כלכלית ופוליטית. אלה כללו הגנה לאומית (חוק ההגנה הלאומית של 1935, שהכריז על גיוס לשירות במדינה), שליטה רבה יותר על הכלכלה, שלמות המוסדות הדמוקרטיים, רפורמות בחינוך, שיפור התחבורה, קידום ההון המקומי, התיעוש, וההתיישבות במינדנאו.[3] עם זאת היה חוסר ודאות, עקב המצב המדיני והצבאי בדרום מזרח אסיה, ברמת המחויבות של ארצות הברית לרפובליקה העתידית של הפיליפינים. כמו כן הייתה אי ודאות במשק בעקבות השפל הגדול. המצב היה מסובך עוד יותר נוכח התסיסה של החקלאים, וכן מאבקי הכוח בין אוסמניה לקזון, במיוחד לאחר שקזון קיווה להיבחר מחדש לאחר תקופה של שש שנים. קשה להעריך את הגורמים האלה והשפעתם על הפיליפינים עקב פלישה יפנית וכיבושה במהלך מלחמת העולם השנייה. מלחמת העולם השנייהיפן פתחה בהתקפת פתע על הפיליפינים ב-8 בדצמבר 1941. הממשלה צירפה את הצבא הפיליפיני לצבא ארצות הברית במזרח הרחוק, על מנת שיתנגדו לכיבוש היפני. מנילה הוכרזה כ״עיר פתוחה״, היינו עיר שנכנעה ללא התנגדות, כדי למנוע את השמדתה, היא נכבשה בידי היפנים ב-2 בינואר 1942.[12][13] בינתיים נמשכו הקרבות נגד היפנים בחצי האי בטאן, בקורגידור ובלייטה עד לכניעה הסופית של כוחות ארצות הברית והפיליפינים במאי 1942.[14] קזון ואוסמניה לוו על ידי חיילים ממנילה לקורגידור, ולאחר מכן עברו לאוסטרליה ולארצות הברית, שם הקימו את הממשלה בגולה, בבירה וושינגטון.[15] הממשלה הזאת השתתפה במועצת המלחמה של האוקיינוס השקט, כמו גם בהצהרת האו"ם. קזון חלה בשחפת ומת מאוחר יותר ממנה, כשאוסמניה החליפה אותו כנשיא. המפקדה הכללית של הצבא הפיליפיני (PCA), שהייתה במנילה, נסגרה ב־24 בדצמבר 1941. לאחר תחילת הכיבוש היפני, ועד סיום מלחמת העולם השנייה, המטה הכללי של הצבא הפיליפיני והמחנות הצבאיים שנותרו בארכיפלג הפיליפיני כמו לוזון, ויסאיאס ומינדנאו היו בשליטה של הצבא שנלחם בקרבות מקומיים ופעל נגד הכיבוש היפני. בינתיים, הצבא היפני ארגן ממשלה חדשה בפיליפינים הידועה בשם הרפובליקה הפיליפינית השנייה, בראשות הנשיא חוסה פ לורל. זוהי ממשלת בובות פרו יפנית כפי שיפן עשתה באזורים אחרים שכבשה כמו במנצ׳וריה.[16] ההתנגדות לכיבוש היפני נמשכה בפיליפינים. הוקם גם צבא עממי שמנה כ-30,000 חמושים ושלט בחלק גדול של מרכז האי לוזון. שרידי הצבא הפיליפיני הרשמי נלחמו בהצלחה ביפנים באמצעות לוחמת גרילה, ובסופו של דבר שחררו שלושה רבעים מ-48 המחוזות של הפיליפינים.[16]  הצבא אמריקאי בפיקודו של הגנרל דאגלס מקארתור נחת בפיליפינים ב־20 באוקטובר 1944, והתקבל בברכה כמשחררים, וכך התקבלו גם אנשי הצבא הפיליפינים שנחתו במקומות אחרים. הלחימה נגד היפנים נמשכה בפינות מרוחקות של הפיליפינים עד כניעתה של יפן באוגוסט 1945. האומדנים על מספר ההרוגים הפיליפינים הגיעו למיליון נפש. העיר מנילה נהרסה במידה ניכרת כאשר נחתים יפנים סירבו לפנות את העיר אף על פי שקיבלו פקודת נסיגה מהפיקוד העליון היפני.[5] לאחר המלחמה הוקם מחדש ״חבר העמים״ לתקופה של עוד שנה אחת כהכנה לעצמאות מלאה. הבחירות נערכו באפריל 1946 ומהם יצא מנואל רוקסס כמנצח ונבחר לנשיא הראשון של הרפובליקה העצמאית של הפיליפינים ואלפידיו קירינו כסגן נשיא. על אף שנות הכיבוש היפני, הפיליפינים קבלו את עצמאותם מארה״ב, בדיוק כפי שנקבע עשור קודם, ב-4 ביולי 1946.[17][18] עם זאת, הכלכלה נותרה תלויה בארצות הברית.[6] זאת בשל חוק הסחר בל, הידוע גם בשם חוק הסחר הפיליפיני, שהיה תנאי מקדים לקבלת מענקי שיקום מלחמה מארצות הברית.[19] מדיניותהתקוממויות ורפורמה אגרריתבאותה עת היו האיכרים חוכרי אדמות שקועים בחובות שנגרמו על ידי מערכת האגררית שבה, האיכר נתן לבעל האדמות חלק ניכר מהיבול, תמורת הזכות להשתמש באדמה. כמו כן היה גידול דרמטי באוכלוסייה, שהוסיף לחץ כלכלי על משפחות האיכרים.[20] כתוצאה מכך הופעלה תוכנית של רפורמה אגררית עוד בתקופת ״חבר העמים הפיליפיני״. עם זאת, ההצלחה של התוכנית הייתה קטנה עקב העימותים המתמשכים בין החוכרים לבין בעלי הקרקע. דוגמה לעימות כזה היה ביוזמה שניהל בניניו ראמוס באמצעות תנועת הסקדליסטה שלו,[21] שדגלה בהורדת מיסים, ברפורמות קרקעיות, פירוק האחוזות הגדולות, ובניתוק הקשר עם האמריקאים. עימות זה הביא להתקוממות, שהתרחשה במרכז לוזון במאי 1935 ושנהרגו בה כמאה איש. שפה לאומיתלחבר העמים הפיליפיני היו שתי שפות רשמיות: ספרדית ואנגלית.[22] בשל מספרן הרב של שפות פיליפיניות, תוכנית "פיתוח ואימוץ שפה לאומית משותפת המבוססת על הדיאלקטים המקומיים הקיימים" נוסחה בחוקת 1935. חבר העמים יצר את המכון הלאומי לשפות, שהורכב בתחילה מהנשיא קזון ושישה חברים נוספים מקבוצות אתניות שונות. המכון יזם דיון אקדמי פוליטי ושפת טאגאלוג נקבעה כשפה הרשמית הנוספת, בעקבות המסורת הספרותית הנרחבת שלה. השפה, נבחרה כבסיס לשפה הלאומית שנקראה ״פיליפינו". בשנת 1940, אישרה ממשלת חבר העמים הפיליפיני את יצירת המילון והדקדוק עבור השפה. באותה שנה, הועבר חוק שאישר את הפיליפינית כשפה הרשמית כאשר המדינה תקבל עצמאות.[23] כלכלהמקור מטבע החוץ העיקרי של ״חבר העמים הפיליפיני״ היה מבוסס בעיקר על יצוא חקלאי. היצוא כלל אגוזי קוקוס ושמן קוקוס, סוכר ועץ. גידולים רבים אחרים ובעלי חיים גודלו לצריכה מקומית. מקורות אחרים להכנסת מטבע חוץ כללו את הכספים שהתקבלו מבסיסי הצבא אמריקאיים בפיליפינים, כמו בסיס חיל הים במפרץ סוביק ובסיס קלארק אייר (שהוקם שם כבר ב-1919), שניהם על האי לוזון. ביצועי הכלכלה היו טובים בתחילה למרות האתגרים שמקורם בהתקוממויות אגרריות שונות. מיסים שנאספו מתעשיית הקוקוס החזקה סייעו לחיזוק הכלכלה של המדינה על ידי מימון תשתיות ופרויקטים אחרים. עם זאת, הצמיחה הופסקה עקב פרוץ מלחמת העולם השנייה.[24] דמוגרפיהבשנת 1939 התבצע מפקד אוכלוסין של הפיליפינים וקבע כי אוכלוסייתה מונה 16,000,303 נפש. במפקד הזה, האנשים סווגו על פי צבע עורם: 15.7 מיליון הוגדרו "כבעלי צבע חום", 141.8 אלף בעלי צבע "צהוב", 19.3 אלף בצבע "לבן", 29.1 אלף "שחורים", וכן הוגדרו 50.5 אלף כ"מעורבים". בשנת 1941, האוכלוסייה המוערכת של הפיליפינים הגיעה ל-17,000,000.[25] האנגלית הייתה השפה המדוברת על ידי 26.3% מהאוכלוסייה, על פי מפקד 1939.[26] הספרדית, לאחר שאנגליה השתלטה עליה בראשית שנות העשרים, הפכה לשפה שדיברו בה אנשי האליטה וחברי הממשלה. השימוש בספרדית נאסר במהלך הכיבוש היפני.[27] מספרים משוערים של דוברי שפות פילפיניות דומיננטיות:[28]
פוליטיקהממשלהלחבר העמים של הפיליפינים הייתה חוקה משלה, שנשארה בתוקף עד 1973,[29] והיא הייתה בעלת שלטון עצמי,[30] אף על פי שמדיניות החוץ והעניינים הצבאיים היו באחריותה של ארצות-הברית. החוקים שנחקקו בחבר העמים, בענייני הגירה, סחר, ומערכת המטבע היו זקוקים לאישור על ידי נשיא ארצות הברית.[31] בתקופה של 41–1935, לחבר העמים של הפיליפינים היה ממשל חזק, אספה לאומית אחת,[32][33] ובית משפט עליון,[34] המורכב כולו מפיליפינים, וכן נציג שנבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית (כפי שעושה פוארטו ריקו בהווה). כמו כן היה נציב עליון אמריקני ויועץ צבאי אמריקני,[17] דאגלס מקארתור היועץ הצבאי מ-1937 עד כניסתו של ארה״ב למלחמת העולם השנייה ב-1941, כהחזיק בדרגה הצבאית של פילדמרשל של הפיליפינים. אחרי 1946, הדרגה הזאת נעלמה מהצבא הפיליפיני. במהלך השנים 1939 ו-1940, לאחר תיקון בחוקה של חבר העמים, השתנה מבנה הקונגרס, והוא הורכב משני בתים: סנאט ומבית הנבחרים והחליף את האספה הלאומית.[35] תקופת קזון (1935-44) בשנת 1935 זכה קזון בבחירות לנשיאות הלאומית הראשונה בפיליפינים עקב ניצחון מפלגתו נסיונליסטה. בבחירות הוא השיג כמעט 68% מהקולות מול שני יריביו העיקריים.[36] קזון הושבע בנובמבר 1935.[37] הוא מוכר כנשיא השני של הפיליפינים.[38] כאשר הוא הושבע בשנת 1935, הוא הפך לפיליפיני הראשון שעמד בראש ממשלה פיליפינים מאז הרפובליקה בשנת 1898. עם זאת, בינואר 2008, חבר הקונגרס רודולפו ולנסיה הגיש את הצעת החוק להכריז על הגנרל מיגל מלוואר כנשיא הפיליפיני השני, אשר השתלט על כל הכוחות הפיליפינים לאחר שחיילים אמריקאים הדיחו את הנשיא אמיליו אגינלדו בפלנאן, איזבלה ב-23 במרץ 1901.[39] על פי החוקה הפילפינית קזון היה מנוע להיבחר מחדש. עם זאת, בשנת 1940, בוצעו תיקונים חוקתיים אשר איפשרו לו להגיש מחדש את מועדותו בבחירות לנשיאות לתקופה חדשה שהסתיימה בשנת 1943.[40] בבחירות לנשיאות 1941 נבחר קזון מחדש על פני הסנאטור לשעבר חואן סמולונג עם כמעט 82% מהקולות.[41] בפעולה הומניטרית ראויה לציון, בשיתוף עם הנציב העליון של ארצות הברית, פול מקנט, איפשרו את כניסתם לפיליפינים של פליטים יהודים שנמלטו ממשטרים פאשיסטיים באירופה. קזון גם סייע בקידום פרויקט ליישוב הפליטים במינדנאו.[42] קזון סבל משחפת ובילה את שנותיו האחרונות בסאראנק לייק, ניו יורק, שם מת ב-1 באוגוסט 1944.[43] הוא נקבר בתחילה בבית הקברות הלאומי בארלינגטון. גופתו הובאה מאוחר יותר ונקברה מחדש במנילה בבית הקברות מנילה צפון לפני שהועברה לעיר קזון סיטי לרגלי האנדרטה בחוף שהוקמה לזכרו.[44]  תקופת אוסמניה (1944-46)אוסמניה הפך לנשיא חבר העמים אחרי מותו של קזון ב-1944. הוא חזר לפיליפינים באותה שנה עם הגנרל דאגלס מקארתור וכוחות השחרור.[45] לאחר המלחמה אוסמניה החזיר לתפקוד את ממשלת חבר העמים ואת המחלקות השונות. הוא המשיך במאבק על עצמאותה של פיליפינים. בבחירות לנשיאות של 1946 אוסמניה סירב ליצור קמפיין בחירות עבורו, ואמר כי העם הפיליפיני יודע על פעילותו במשך 40 שנה שנעשתה בכנות ונאמנות.[46] למרות זאת הוא הובס על ידי מנואל רוקסס, שזכה 54% מהקולות והפך לנשיא הראשון של הרפובליקה העצמאית של הפיליפינים. תקופת רוקסס (28 במאי 1946 - 4 ביולי 1946) רוקסס שימש כנשיא חבר העמים של הפיליפינים בתקופה קצרה, החל בבחירות ב-28 במאי 1946 עד 4 ביולי 1946, המועד המתוכנן של הכרזת העצמאות הפיליפינית.[47] רוקסס הכין את הקרקע להפיכת הפיליפינים לעם חופשי ועצמאי, בסיוע הקונגרס עם הסנטור חוסה אוולינו כנשיא הסנאט וחבר הקונגרס אוג'ניו פרז כיו"ר בית הנבחרים.[48] ב־3 ביוני 1946 הופיע רוקסס בפעם הראשונה לפני המושב המשותף של הקונגרס דיווח על מצב המדינה. בין היתר, הוא חשף לחברי הקונגרס את הבעיות הקשות והקשיים שהפיליפינים צריכים לעמוד מולם ודיווח על נסיעתו המיוחדת לארצות הברית - אישור לעצמאות.[49] ב-21 ביוני הוא הופיע שוב במושב משותף של הקונגרס, וקרא לקבל שני חוקים חשובים שהועברו על ידי הקונגרס האמריקני ב-30 באפריל 1946 בנוגע לאדמות הפיליפינים. הם חוק השיקום הפיליפיני וחוק הסחר הפיליפיני. שתי ההמלצות התקבלו על ידי הקונגרס.[50] ב-4 ביולי 1946, הוכרזה העצמאות של מדינת הפיליפינים, והגדרתה ומעמדה "כחבר עמים של הפיליפינים" הסתיים. קישורים חיצונייםהערות שוליים
|
