|
חתיכה נעשית נבלה
  חתיכה נעשית נבלה, או בשם המלא - חתיכה עצמה נעשית נבלה, (בראשי תיבות חנ"נ או חענ"נ) הוא מושג הלכתי בתחום איסור והיתר שעיקרו בהלכות בשר וחלב, ומשמעו שחתיכת אוכל כשר שהתערב בו אוכל אסור, אף אם התערב בחלק קטן ממנו, נאסר כולו (=נעשה "נבלה"). כלומר, חתיכת ההיתר נחשבת על פי ההלכה כאילו הייתה בעצמה דבר איסור, ולא רק כאילו התערב בה טעם איסור. משמעותו ההלכתית של כלל זה היא שאם חתיכה זו מתערבת בחתיכות אוכל אחרות המותרות לאכילה היא אוסרת את כולן אם אינה בטלה בשישים, ואין מתחשבים בכך שמלכתחילה הייתה החתיכה מותרת ורק התערב בה איסור. לדוגמה: אם חתיכת בשר נפלה לקדרה של חלב חם בנפח פי שלושה מחתיכת הבשר (יחס של 1:3 בין הבשר לחלב, ויחס של 1:4 בין הבשר לתערובת כולה), נאסרה כל תכולת הקדרה עקב תערובת איסור בשר בחלב (המתבטלת רק ביחס קטן מ־1:60). אם לאחר מכן נפלה אותה חתיכת בשר לקדרה חמה אחרת של מאכל, היא אוסרת אותו שוב אם אין בקדרה החדשה כמות גדולה פי שישים או יותר מחתיכת הבשר, ואין מתחשבים בכך שגם לאחר בליעת החלב רוב החתיכה הוא בשר. עיקרו של מושג זה בהלכות בשר וחלב, ונחלקו ראשונים האם הוא תקף גם כאשר מדובר במאכלים אסורים אחרים[1]. מקור הדיןמקור הדין בגמרא[2] בדברי האמורא רב שאמר: ”כיון שנתן טעם בחתיכה” ('נתינת טעם' משמעה עירוב ביחס קטן מ־1:60) - ”חתיכה עצמה נעשית נבלה, ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה”. במקום אחר בתלמוד[3] נחלקו אמוראים בדין "אפשר לסוחטו מותר או אסור", רש"י[4] וראשונים נוספים ביארו שנידון המחלוקת הוא מקרה בו נבלע איסור במאכל, ולאחר מכן בטל מהמאכל טעם האיסור הבלוע, (כגון שחזרו ובישלו את המאכל בתבשיל היתר שהיה בו כדי לבטלו בשישים), האם החתיכה עדיין עומדת באיסורה: לסוברים ש'אפשר לסוחטו מותר', לאחר שהוצא טעם האיסור מהחתיכה, שוב החתיכה מותרת. (וממילא לא אומרים דין חנ"ן). ולפי הסוברים ש'אפשר לסוחטו אסור', אף שאנו יודעים בוודאות שיצא טעם האיסור מהחתיכה, עדיין החתיכה עומדת באיסורה, ולא זו בלבד, אלא אין להתחשב רק לחלק האוסר, אלא לשער כנגד כל החתיכה שנאסרה מול כל התערובת בקדירה, (דין חנ"ן). ראשונים אחרים פירשו את המושג אפשר לסוחטו באופן אחר[5]. בדברי הראשונים[6] ובשולחן ערוך נפסק להלכה כדעה ש'אפשר לסוחטו אסור'.
הגבלות לאיסורדין חנ"ן נאמר רק במקרים מסוימים. למשל, בתלמוד נאמר שכל דין זה נאמר רק כאשר הטיפה נפלה על החתיכה ולא התערבה בשאר החתיכות, אולם אם ניער את הקדירה או הניח עליה כיסוי, שוב לא אומרים את דין זה, ומשערים את ביטול הטיפה כנגד כל הקדירה. כמו כן לדעת רבנו יצחק הזקן המובאת בתוספות, כל דין זה נאמר דווקא כאשר החתיכה מונחת מעל החתיכות שבקדירה, אולם במקרה וחלק מהחתיכה טבולה ברוטב, לא נאמר דין חנ"ן, מאידך לדעת רש"י האיסור נאמר גם באופן זה ורק אם כולה טבולה ברוטב לא נאמר איסור זה. לפי פרשנות הש"ך הרמ"א פסק כשתי הדעות לחומרא. לדעת השולחן ערוך, כאשר המפגש בין החתיכות האוסרת והנאסרת נערך בסביבה יבשה (ללא רוטב), ואף אחת מן החתיכות אינה שומנית, לא נאמר דין זה. קביעה זו מסבירה הלכה אחרת[7] המתעלמת לכאורה מדין חנ"ן[8]. בכלל, ישנה מחלוקת ראשונים המופיעה בתוספות[2] בין רבינו תם לרבינו אפרים, לגבי תחולת מושג זה בהלכות איסור והיתר שונות מאיסור בשר וחלב. לפי רבינו אפרים, דין זה שנדרש שישים כנגד כל המאכל שנבלע בו איסור, נוהג רק באיסור בשר בחלב, ואילו לדעת רבינו תם, דין זה נוהג אף בשאר איסורים. רבינו אפרים מסביר שאיסור זה קיים רק בבשר בחלב מכיוון שכאשר בשר מתערב בחלב כל אחד מהם הוא היתר, ורק בהתערבם יחד נהפכים לאיסור, אם כן ניתן בהחלט להבין כי החתיכה נהפכה כולה לאיסור בפני עצמה אף אם נפל לקדירה אחרת של היתר. לעומת זאת בדבר היתר אחר שנאסר על ידי איסור, אין הוא עצמו סיבה לאסור ולכן אינו מוגדר איסור אלא דבר היתר ש"ספוג" בו איסור. לפי רוב הפוסקים הסוברים שדין זה נוהג בכל האיסורים, אין הוא נוהג בהם אלא מדרבנן, ועל כן, באופנים מסוימים, חל הכלל של ספק דרבנן לקולא[13]. אך ישנם ראשונים הסוברים שאף בשאר איסורים הדין נוהג מדאורייתא[14]. לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||
