יהודים-ערבים

"יהודים ערבים" (או "ערבים יהודים") הוא מונח טאבו וכינוי גנאי המשמש כנגד יהודים שמשפחותיהם מגיעות במקור מארצות ערב, כולל ממדינות בעלות שלטון מוסלמי במזרח התיכון אף שאינן-ערביות במוצאן האתני (טורקיה, איראן, כורדיסטן, הקווקז וכו'). השימוש במונח נדיר ביותר בשיח הציבורי היהודי-ישראלי והפוליטי, אך הוא רווח בקרב אנשי אקדמיה מסוימים מתחום הסוציולוגיה הביקורתית ברחבי העולם, ורווח גם בקרב פעילי שמאל (פוליטי) רדיקלי בישראל ומחוצה לה - אם כי המצדדים בשימוש במונח זה מוגדרים פעמים רבות כחלק מגורמים אנטי-ציוניים המנסים לשלול את הלגיטימציה של מדינת ישראל או כבעלי השקפה אוטואנטישמית^[1].

על השימוש במונח נמתחת ביקורת בקבוצות נרחבות בציבור הישראלי, וגם מצד היסטוריונים וחוקרי לאומיות מזרמים שונים, הרואים ביצירת התיוג חלק ממאבק פוליטי רדיקלי ולא-אמירה סוציולוגית אקדמית. לעומתם, אנשי אקדמיה המצדדים בשימוש במונח זה טוענים שהרעיון למחוק את החלק הערבי מזהותם של יהודי המזרח נובע מתפיסת הערבים כאויבי ישראל, אך גם גורם לשסעים בחברה הישראלית בכך שהוא שולל את הלגיטימיות ואת תרבותם האותנטית של היהודים יוצאי ארצות ערב והאסלאם.

את הרעיון שעומד מאחורי הצירוף "יהודים-ערבים" ניתן למצוא בדיוני האו"ם בשאלת חלוקת שטח המנדט הבריטי של פלשתינה. נציגי מדינות ערב שהתנגדו בצורה נוקבת להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל - הציגו עמדה לפיה היהודים אינם עם בעלי מוצא אתני משותף, אלא דת נבדלת בלבד^[2] - וטענו בנוסף כי שייכותם הלאומית של היהודים מפוצלת לארצות רבות. יחד עם זאת, לא-היה שימוש ניכר בהגדרה מסוימת זו מאז^[2].

המושג "Arabische Yidden" היה בשימוש בפיהם של יהודים מזרח-אירופאיים ואשכנזים, במשמעות של גנאי, לסימונם של מהגרים יהודים מארצות ערב והאסלאם שהתיישבו בניו יורק, בקהילות נפרדות מהם, החל משלהי המאה ה-19^[3]. חיון מסעוד תיאר בספרו האוטוביוגרפי "כשהיינו ערבים" את אכזבתו של סבו שהגיע לניו יורק בשנות ה-50, כאשר התבררה לו עוצמת העוינות מצידם ועל כך שאף נאלץ להתפלל ללא מניין^[4]. לאחר פיגועי 11 בספטמבר ב-2001 שהתרחשו בעיר ניו יורק בידי ארגון הטרור האסלאמיסטי אל-קאעידה - קהילות יהדות המזרח הצפון-אמריקאיות סבלו מעוינות לא-סבירה גם כן עקב סימונם כחשודים על-ידי מערכת הביטחון בארצות הברית^[5].

ראש ממשלת ישראל הראשון דוד בן-גוריון השתמש בביטוי בתוכנית "מוקד" ב-1970: ”באו 500 אלף יהודים-ערבים מארצות ערב”^[6].

באמצע שנות השבעים, האינטלקטואל אלבר ממי השתמש במונח "ערבים יהודים" כקטגוריה באופן שלילי, כזהות אשר הייתה יכולה להיווצר, אלמלא היו היהודים בעולם הערבי נרדפים לאורך ההיסטוריה. בניגוד לבאים אחריו, ממי לא השתמש במונח זה כדי לבקר את הציונות או כדי לייחס זהות ערבית ליהודי ארצות האסלאם, אלא השתמש במושג מטעמי נוחות^[7]. בהתייחסו להזמנתו של מועמר קדאפי ליהודים לחזור לארצות גלותם, ולאלו מהם החוזרים למדינות ערב, להשתלב במדינות אלו כ"ערבים יהודים", כתב ממי:

היינו רוצים להיות "ערבים יהודים". אם זנחנו רעיון זה, הרי זה מכיוון שלאורך הדורות הערבים המוסלמים מנעו באופן שיטתי את הגשמתו על ידי הבוז והאכזריות שלהם. עכשיו מאוחר מדי עבורנו להפוך ל"ערבים יהודים". לא רק בתי היהודים בגרמניה ופולין נהרסו ופוזרו לארבע רוחות השמים, אלא גם בתינו שלנו.

— אלבר ממי^[7]

עם זאת, לדעת חוקרת התרבות אוליביה האריסון, ממי האמין שיהודי צפון אפריקה הפנו עורף ל"מזרח" משום שדחו את ה"קולוניזאציה" שלהם עצמם בידי המוסלמים. בשנים שלאחר מכן, ולמרות התפנית הפרו-ציונית והרטוריקה ה"טרנסקולוניאלית" שאפיינה את כתיבתו, ממי אימץ מחדש - אם כי בהססנות - את הכינוי שטען שהוא עצמו המציא, כדי לבטא את ריבוי הזהויות שלו^[8]. כך למשל כתב בספרו La terre intérieure שראה אור ב-1976:^[9]

בין הערבים וביננו, זה היה עניין מורכב למדי, הרבה יותר מאשר עם אחרים... כלומר, אחרי הכל, היינו ערבים במובן מסויים! תרבותית, אני סוג של ערבי!... היינו יהודים ערבים או למעשה ערבים יהודים... לסיכום, היינו ערבים כמו האחרים, הערבים המוסלמים, אף שלא מבחירה: מאחר ולא חפצנו להיות [ערבים].

— אלברט ממי, La terre intérieure, 1976 (מתרגום לאנגלית על ידי אוליביה האריסון)

אחרי ממי בחרו מספר סופרים, פעילים מזרחים ואנשי אקדמיה, חלקם מהקשת הדמוקרטית המזרחית, לאמץ את המונח ולהקנות לו משמעות חיובית. בין אלו, ניתן למנות את סמיר נקאש, חביבה פדיה, אלה שוחט, יהודה שנהב, ויקי שירן ועוד. הסופר שמעון בלס, יליד בגדאד, השתמש במונח לתיאור זהותו העצמית.

חבר ושנהב הפנו את תשומת הלב לכך שכבר בשנת 1975, השתמש חוקר הספרות גרשון שקד בכינוי "סופר יהודי-ערבי שכתב עברית" לתיאור יצחק שמי, סופר יהודי יליד חברון אשר חיבר את הנובלה "נקמת האבות".

המשתמשים במונח הדגישו את הקרבה התרבותית שהייתה בין יהודי ארצות ערב לערבים המוסלמים. רובם נוטים להיות משויכים לשמאל הרדיקלי, וחלקם מגדירים עצמם כלא-ציונים^{[דרוש מקור]}.

המצדדים בצירוף מערערים על תיוגם הלא-ציוני, בטענתם כי המושג משמש ל"דה-קונסטרוקציה זהותית", מתוך ראייה רחבה יותר שאינה מקבלת את החלוקה המקובלת בישראל ל"ימין" ו"שמאל" הכרוכה בין השאר בסבך הזהויות שבין מערבי-אשכנזי לאוריינטלי-מזרחי. לפיכך, חלק מהמשתמשים במושג ידחו את חלוקות הזהות הבינאריות ואת שיוכם שלהם עצמם בתוכן כ"שמאל רדיקלי" או "אנטי-ציונים"^[10]. יהודה שנהב, אשר עשה שימוש במונח בספרו "היהודים-הערבים", מתבטא תכופות באופן המאתגר את שיוכו האוטומטי לשמאל ואת תיוגו כאנטי-ציוני^[11]ורואה בפינויי ההתנחלויות שמעבר לקו הירוק עוול וצביעות של השמאל הישראלי המופנה בין השאר כלפי היהודים הערבים עבורם השטחים מהווים מרחב תרבותי אלטרנטיבי^[12].

טענתם של אלו העושים כן היא כשם שישנם יהודים-אירופאים שהגיעו מארצות אירופה, כך ישנם יהודים-ערבים שמוצאם מארצות ערב. מנגד נטען שהמונח "יהודים-ערבים" אינו מקביל לכינוי "יהודים-אירופאים", אלא לכינויים לא נפוצים ולא-מקובלים כגון "יהודים-סלאבים" או "יהודים-גרמאנים" שכן אלה מזהים באופן שגוי את היהודים כקבוצה האתנית בתוכה הם חיו.

השימוש במונח כביטוי להגדרה אישית של יוצאי מדינות ערב וצאצאהם, נותר שולי בשיח הישראלי הציבורי. חנן חבר ויהודה שנהב, מראשי המבקשים לקדם את המונח, מציינים ש"מעטים בלבד מבין המזרחים היום מסכימים לכנות עצמם יהודים-ערבים". אף הקשת הדמוקרטית המזרחית בחרה שלא לאמץ את המונח^[13].

אינטלקטואלים ישראלים ספורים, כגון סמדר לביא וסמי שלום שטרית, שמוצאם (או חלק ממוצאם) מארצות ערב בוחרים, מתוך פוליטיקה של זהויות, להשתמש במונח "יהודים-ערבים" כדי להגדיר את עצמם ואת אלו המכונים "מזרחים" או "עדות המזרח" בשיח המקובל. טענתם של אלו היא כי המונחים "עדות מזרח" ו"מזרחיים" משקפים שיח חברתי, בו הקבוצות ההגמוניות קובעות את ההמשגה של השיח וגבולותיו, כלומר, המונחים המקובלים נועדו להכתיב אופן חשיבה. בפרט, לדעתם, צד אחד - הממסד האשכנזי ששלט בארץ - ניכס לעצמו את ה"מרכז" הישראלי, ובד בבד תייג את הפריפריה החברתית (והגאוגרפית) כ"עדות"; וצד שני - המזרחים - אימץ את התיוג והשתמש בו.

מצד גורמים במדינות ערב ניתן למצוא שימוש בכינוי "יהודים-ערבים". לדוגמה, בשנת 2008 הציע הנסיך הסעודי תורכי אל-פייסל את הסברה כי הסכם שלום כולל בין ישראל למדינות ערב ייצור מצב שבו הערבים "יתחילו לראות את הישראלים כערבים-יהודים ולא כסתם ישראלים".

באוקטובר 2017 החלו לפעול באוניברסיטת בן-גוריון ובאוניברסיטת תל אביב תוכניות ל"לימודי תרבות ערבית-יהודית" לתואר ראשון^[14].

בסדרה חולי אהבה הדמות הראשית, בגילומו של עמוס תמם, מכריז כי הוא "יהודי ערבי גאה".

כוכבי שמש, ממנהיגי הפנתרים השחורים, טען^[15] ששמע לראשונה את המונח בשנת 1978 בפריז מפי יהודים מהפכנים מרוקאים שחיו בצרפת. שמש ציין שהוא "יכול להגדיר את יהודי ארצות ערב כיהודים-ערבים שדיברו ערבית", אך הוא מעדיף עליו את המונח "מזרחים" שכולל גם יהודים מגלויות איראן וטורקיה.

פרופ' ששון סומך^[16] משתמש במונח, אך כמשמעות תרבותית בלבד, ומתנגד לשימוש הגזעי-פוליטי העכשווי. לדבריו, אדם צריך לקיים ארבעה תנאים על מנת להיות יהודי-ערבי:

1. שפת היהודי-ערבי צריכה להיות השפה הערבית.
2. יהודי-ערבי הוא מי שנולד וגדל בקהילה יהודית ששפתה ערבית.
3. יהודי-ערבי הוא מי שנולד וגדל בארץ דוברת ערבית.
4. עיקר חינוכו הבסיסי של היהודי-ערבי צריך להיות דרך התרבות הערבית.

לטענתו, "כדי שאדם יהיה ערבי-יהודי הוא צריך שהמשורר הראשון שהוא יקרא בחייו יהיה אַלְ-מוּתַנַבִּי, גדול משוררי ערב בימי-הביניים, ובמובן זה אין אדם בוגר, שכבר קרא שירה, יכול להחליט בדיעבד להפוך להיות יהודי-ערבי".

לטענת סוציולוגים מהזרם הרדיקלי, השימוש בתקופת היישוב בכינויים "ספרדים" ו"עדות מזרח", זה לצד זה, היה מלווה ברה-סוציאליזציה ובדה-סוציאליזציה^[17][18]. אלה ביקשו להסיר את הפן הערבי בתרבותם, ובו בזמן לסמן אותם כ"אחרים" לבנטינים. בשנות השמונים, סמי סמוחה אשר ניסח את תפיסת ה"שסעים בחברה הישראלית" הדיכוטומית, ציין כי "העדות בישראל מכונות בשמות שונים. אני מעדיף את הביטויים אשכנזים ומזרחים"^[19]. בשנות השמונים, השפעתו של אדוארד סעיד ותאוריות פוסט-קולוניאליסטיות החלו להפוך דומיננטיות עם מחקרים של סוציולוגים ישראלים-מזרחים אשר נסעו לארצות הברית ללימודי דוקטורט. משנות ה-90 הפך הכינוי "מזרחים" למונח העיקרי לתיאור קהילות של "עדות המזרח" ו"ספרדים"^[20]. על פי טענה זו הדה–ערביזציה שהוחלה על המזרחיים לא הייתה תהליך בו המדוכאים מתמסרים מרצונם לפתרון שמציעה ההגמוניה. במקרה זה, בחירתם של ה"יהודים-ערבים" למחוק את זהותם הערבית נעשתה מתוך השאיפה להשתייך להגמוניה הציונית-אשכנזית, וביתר שאת מתוך מעמדה השלילי של הערביות בתרבות הישראלית הציונית על רקע הקונפליקט ישראלי-פלסטיני.

בעניין זה התפלמסו חוקרת הקולנוע אלה שוחט והסוציולוג יהודה שנהב. שוחט טוענת שנעשתה דה-ערביזציה שהמירה את היהודים-ערבים ליהודים, שנהב גורס כי "המכונה התרבותית" קיבעה אותם כיהודים-ערבים, אך ללא תהליך של "טיהור" מערביותם. בניגוד לשנהב, שוחט רואה בקטגוריה "יהודים-ערבים" קטגורית זהות רלוונטית גם לימינו ^{[דרוש מקור]}.

ספרו של יהודה שנהב "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות" עוסק באופן שבו נוצרו שתי הקטגוריות "מזרחים" ו"אשכנזים" בשיח הישראלי. לטענתו של שנהב, השיח ביחס לסוגיה מתחלק לשניים: שיח לאומי הבנוי על הדיאגנוזה בין יהודים לבין לא-יהודים, ושיח עדתי המבחין בין מזרחים לבין אשכנזים. השילוב של היהודים הערבים בתנועה הציונית נעשה על בסיס הפרדה מלאכותית, לטענת שנהב, בין היסודות היהודיים והיסודות הערביים בתרבות היהודים שהגיעו לישראל ממדינות ערב. כרטיס הכניסה של היהודים הערבים לציונות היה על בסיס דתי בעוד שהוגי הציונות כדוגמת הרצל, נורדאו ואף ז'בוטינסקי הדגישו את המימד החילוני של היהודי החדש^[21]. כך נוצר מדרג בין על בסיס עדתי דתי: היהודים שהגיעו ממדינות ערב נכנסו ל"אומה הציונית" מנקודת כניסה נמוכה יותר מהאשכנזים. לטענת שנהב, הדת היא אמצעי גיוס של המזרחיים ללאומיות היהודית (הציונות), אך בו בזמן מסמנת אותם גם כקבוצה נפרדת. כך גם נוצרה קטגוריית הביניים מסורתיים בישראל, כמתייחסת ליהודים דתיים יוצאי מדינות ערב. הוא סבור כי התרבות הישראלית קיבעה את יהודי ארצות ערב כיהודים-ערבים מבלי "לטהר" אותם מ"ערביותם", וה"ערביות" שנותרה בהם, איפשרה לדרג אותם מתחת לאשכנזים.

שנהב מסיק כי השימוש במונח "מזרחים" איננו מאפשר עיון כולל בהיסטוריה של יהודי ארצות ערב, שכן מונח זה עצמו מגביל את גבולות השיח. שנהב תובע על כן לדון בהיסטוריה של המזרחים תוך שימוש במונח "יהודים-ערבים".

שנהב מבאר כי המונח "יהודים-ערבים" נולד מתוך אימוץ החשיבות שמייחסת ההגות הפוסט-מודרנית לשפה ככלי לעיצוב תפיסה, בניית טיעונים, ובסופו של דבר גם לעיצוב המציאות. אך גם מדגיש כי המונח "יהודים-ערבים", אינו בא בהכרח לתאר את תפיסת הזהות העצמית של יהודים אלו (בעבר או בהווה), ונועד לו תפקיד ביקורתי-רדיקלי, בהיותו מאתגר את "המחשבה הלאומית, הקולוניאלית והבינארית שבתוכן התארגנה זהותם של יהודי ארצות האסלאם" (2003:247).

חנן חבר ויהודה שנהב מבקשים^{[דרוש מקור]} להבחין בין מה שהם רואים כשני שלבים בתהליך המחקר הביקורתי של המושג "יהודים-ערבים". האחד, שלב סטרוקטורליסטי והשני, שלב פוסט-סטרוקטורליסטי.

• חבר ושנהב רואים את השלב הסטרוקטורליסטי כשלב ההתחלתי בדיון של "יהודים ערבים" על ידי שמעון בלס, אלה שוחט, סמי שלום שטרית ואחרים, שבא לערער על משטר הזהויות הציוני ההגמוני. את הפרוצדורה הסוציולוגית בשלב הסטרוקטורליסטי מזהים חבר ושנהב כ"דה-ערביזציה" שהופעלה על היהודים-ערבים על ידי הממסד הישראלי ובאה לטהר את הסממנים הערביים ובכללם ההיסטוריה, השפה, המוזיקה והתרבות הערבית.
• לעומת זאת, השלב הפוסט-סטרוקטורליסטי מתנגד לקו הבחנה חד וברור בין יהודים וערבים, אלא רואה אזור חפיפה בין שני המושגים האלה, בו מתמקמות עקבות פעולת הדה-ערביזציה והסימון מחדש כ"עדות המזרח".

בשיח האקדמי והציבורי השימוש במונח זוכה לביקורות רבות. המתנגדים מכנים את הרעיון "הזוי"^[22] ומחשידים את המצדדים המצדדים בתורת משטר הזהויות ובזהות ערבית-יהודית בניסוח מורכב ומסורבל במכוון:

המינוח הפוסט-קולוניאלי המייגע, הבלתי-קריא למעשה, אינו אלא חיפוי על חולשת הטיעונים, בהעדר יכולת לבסס את המאמר על המציאות הפוליטית בארצות ערב ובישראל. הוא אולי נראה כמורכב ומנוסח בז'רגון אקדמי, אך למעשה אינו אלא חלול ושטחי.

— שריאל בירנבוים, אתר מידה

פניה עוז-זלצברגר טוענת^[23] להטעיה אקדמית מצד המלומדים המקדמים את המושג: "ישראלים המשוחחים עם אינטלקטואלים בחו"ל נתקלים תכופות באי-הבנה שלא תיאמן. אני מכירה גרמנים משכילים ומעודכנים המצפים בכל רגע שמיליוני ה"יהודים-ערבים" יוצאי ארצות המזרח בישראל יתקוממו נגד מדכאיהם האשכנזים. לא נתמקד כאן בשאלה מיהו המלומד הישראלי שסיפר להם כזאת". טענות מופנות גם כלפי המשקל האקדמי של המצדדים במושג: "... תאוריה מבית מדרשם של אנשים שאינם היסטוריונים, כמו הסוציולוג יהודה שנהב, חוקרת הקולנוע אלה שוחט, חוקר הספרות חנן חבר, ועוד. היסטוריונים רציניים לא יתמכו בתאוריה כזו, היות שהיא מתנפצת לאלפי רסיסים בפני ביקורת היסטורית יסודית."^[24]

על השימוש במונח, כתב המשורר אלמוג בהר, שמשפחתו עלתה מעיראק, את הדברים הבאים:

"הרושם המתקבל לעתים הוא כי נעשה ניסיון מלאכותי מצד קבוצה מזרחית אקדמית אליטיסטית, כמו הקשת הדמוקרטית המזרחית או הקבוצה הקשורה למכון ון-ליר, להמציא זהות יהודית-ערבית שלא הייתה מעולם, מתוך מניעים פוליטיים רדיקליים, אשר אינם קשורים בעברם היהודי או הערבי של היהודים בעולם הערבי לפני הגירתם לישראל, אלא מתחברים עם הדיון הפוסט-ציוני הרווח כיום. נדמה כי לפנינו וריאציה על הזהות האפרו-אמריקאית בארצות הברית, התכתבות עם הגותם של אדוארד סעיד, הומי ק' באבא, פרנץ פאנון ושאר הוגי הפוסט-קולוניאליזם.

— אלמוג בהר, יהודי-ערבי פרה-פוסט-ציוני, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2005

מאוחר יותר הסביר את הבנתו את המונח והצורך "להרוויח את הזכות להשתמש בו" במילים הבאות:

המושג ערבי-יהודי הוא מושג מושתק בחברה הישראלית. שמעון בלס אמר אותו על עצמו מאז שנות החמישים, וגם ששון סומך, אלה שוחט וסמי שלום שטרית. כמובן שלא הייתי מודע לו מילדות, נוצר איזה מסך מסתיר והחיים בבגדאד או בברלין, שהתקיימו רק 40 שנים לפני שנולדתי, ושהסתיימו בשל סיבות שונות מאוד, הפכו לאיזה זיכרון מטושטש, שכאילו התקיים מעבר להרי החושך. הייתי מגדיר את עצמי ככזה אבל את הכינוי ערבי-יהודי צריך להרוויח ביושר, ואני צריך עוד להתקדם בלימודי הערבית שלי כדי שאוכל לטעון לו, ועל כך אני עובד. בינתיים הוא לעיתים בדיקה ספרותית.

— אלמוג בהר, הערבי-יהודי החדש, באתר ynet, 19 בדצמבר 2008

בדומה לבהר, מבקרים מימין מצביעים על השתייכותם הפוליטית של המצדדים במונח, ומסבירים כי מונח זה נוצר כדי לשלול את עמדת הציונות הטוענת להיותם של היהודים לאום, ומתוך גישה אנטי-ציונית לפיה יהודים אינם אם כי אם עדה דתית בלבד שאינה זכאית להגדרה עצמית במדינה ריבונית^[25]. מנגד, ביקורת משמאל מצביעה על כך שהמונח משמש^[26] בידי השמאל האשכנזי ללעוג ליהודים המזרחים, בבחינת: הם (המזרחים הימנים) שונאים ערבים כשהם "בעצמם ערבים" - שונאים את עצמם ומתנשאים על אנשים בדיוק כמוהם^[27].

המתנגדים תוקפים את הביסוס ההיסטורי עובדתי של המונח בטענות הבאות:

• היהודים במזרח התיכון לאורך ההיסטוריה לא ראו את עצמם כערבים או כחלק מהחברה הערבית-מוסלמית, היהודים חיו כמיעוט המצוי בגלות תחת שלטון זר. בכתביהם של יהודי ארצות האסלאם לאורך הדורות ניתן למצוא התייחסויות לערבים כקבוצה זרה ועוינת, ולא כזו אשר חולקת עם היהודים זהות משותפת. כך למשל הרמב"ם באיגרת תימן כתב: "ואתם אחינו, ידוע לכם שהקב"ה הפילנו במהמרות עונותינו בתוך אומה זו שהיא אומת ישמעאל, שרעתם חזקה עלינו, והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו, כמו שגזר עלינו יתברך "ואויבינו פלילים". ושלא תעמוד על ישראל אומה יותר אויבת ממנה, ולא אומה שהרעה בתכלית הרעה לדלדל אותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו כמוהם"^[28].
• מנגד, השלטון האיסלאמי במדינות ערב ראה ביהודים בני חסות (ד'ימי) ולא חלק מהעם הערבי.
• היהודים הם קבוצה אתנית עתיקה בעלת זהות ייחודית משלה, ובדומה לאוכלוסיות מזרח תיכוניות וצפון אפריקאיות אחרות (כגון ברברים במרוקו, הכורדים בעיראק, הקופטים במצרים) ואף דוברי ערבית שאינם מזדהים כערבים (כגון המרונים בלבנון), הם חיו בקרב האוכלוסייה הערבית אך שמרו על זהות נפרדת ממנה.
• המונח אינו מבוסס על מציאות קיימת בהווה או בעבר, אלא כמדומיינת (על פי המונח "קהילות מדומינות" של בנדיקט אנדרסון), במסגרת שיח של זהויות. במהלך הדורות יהודים זיהו עצמם על פי קהילות, אזורים גאוגרפים או קבוצות לאומיות (כגון קהילת קרקוב, קהילת סלוניקי, קהילת טלז, יהדות בבל, יהודי-מרוקאי, יהודי-פולני, יהודי-צרפתי) ולא כיהודים-ערבים או יהודים-סלאבים. כך למשל, סמי סמוחה, סוציולוג יליד עיראק, טוען ש"המושג אינו תואם את המציאות האמפירית"^[29].
• כיוון שמזרחים מתייחס ליהודים שעלו הן מאפריקה והן מאסיה, המונח חובק בתוכו יהודים מזרחים שלא באו מארצות ערב, כמו יהודי איראן וטורקיה וקבוצות נוספות^[30].

• מזרחים
• מוסתערבים

• ראובן שניר, ערביות, יהדות, ציונות: מאבק זהויות ביצירתם של יהודי עיראק, ירושלים: מכון בן צבי, 2005.
• שמעון בלס, והוא אחר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.
• בני נוריאל, "זרים במרחב לאומי: היהודים הערבים בגטו בלוד, 1950-1959", תיאוריה וביקורת, 2005, 26: 13-42.
• אלה שוחט, הקולנוע הישראלי: מזרח/מערב והפוליטיקה של הייצוג, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ו, 2005.
• יהודה שנהב, היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2003.
• אלה שוחט, זכרונות אסורים: לקראת מחשבה רב-תרבותית: אסופת מאמרים, תל אביב: בימת קדם לספרות, 2001.
• משה גרנות, עסקני הקיפוח - שיח של הסתה וגזענות, הוצאת ירון גולן, 2000.
• אלה שוחט, המהפכה המזרחית: שלוש מסות על הציונות והמזרחיים, ירושלים: המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, 1999.
• ג'ואן פיטרס, מאז ומקדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988. תרגם אהרן אמיר, פרק 3. היהודי הערבי, עמ' 46–81.

מדיה וקבצים בנושא יהודים-ערבים בוויקישיתוף

• חנן חבר ויהודה שנהב, יהודים ערבים - גלגולו של מונח, zmanpedia
• אלמוג בהר, יהודי-ערבי פרה-פוסט-ציוני, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2005
• חיים סעדון, 'המרכיב הפלשתיני' בהתפרצויות אלימות בין יהודים לבין מוסלמים בארצות האסלם(הקישור אינו פעיל), עמ' 86–131
• הלל כהן, 'חייו ומותו של היהודי-הערבי בארץ ישראל ומחוצה לה', עמ' 1–30
• אלמוג בהר, "אני רוצה לדבר בשפתי ששכחתיה" - הערבית, הנוכחת הנפקדת בשירתה של אמירה הס, באתר "שיחה מקומית"
• מיהו יהודי ואיזה יהודי הוא?, סרטון באתר יוטיוב, 30 ביולי 2008 סמי שלום שטרית וחנה אזולאי-הספרי קוראים יחדיו את שירו של שטרית "מיהו יהודי ואיזה יהודי הוא?" - סרטון מאת אלי חמו.