|
יהושע בן-ציון
יהושע בן-ציון (ספטמבר 1924 - נובמבר 2004) היה בנקאי ישראלי, מנהלו של "בנק ארץ ישראל בריטניה" אשר קרס וגרם לכך שמדינת ישראל שילמה סכומים גבוהים לכיסוי חובותיו של הבנק. בשנת 1974 הורשע במספר עבירות פליליות, ובהן גנבה על ידי מנהל של כ-40 מיליון דולר. נידון ל-12 שנות מאסר, אך ריצה רק כשלוש מהן, לאחר שקיבל חנינה מנשיא המדינה, אפרים קציר, עקב מצב בריאותו. בן-ציון המשיך לטעון לחפותו, ולאחר שחרורו הקדיש חלק ניכר מזמנו לניסיונות לטיהור שמו, אך נפטר מבלי לקבל חנינה מרחיבה יותר מנשיאי המדינה. ראשית חייו ופועלויהושע בן-ציון נולד בתל אביב בספטמבר[1] 1924, דור שישי למשפחה ותיקה בארץ ישראל שמקורה בצפת. אביו, ד"ר שמואל שמעון בן-ציון, יליד ירושלים, היה רב בארצות הברית וקבלן ובעל בתים בארץ ישראל. אבי סבו של בן-ציון היה מייסד פתח תקווה יהושע שטמפפר. בשנת 1954 נרצח שמואל שמעון בן-ציון בירושלים בידי אדם ששכר ממנו דירה. בן-ציון למד משפטים בתקופת המנדט הבריטי והוסמך כעורך דין. מתחילת שנות השישים ניהל את "בנק ארץ ישראל בריטניה", שהיה בשליטתה של משפחת ויליאמס, שבראשה עמד נחום זאב ויליאמס, יהודי בריטי ונדבן ידוע, חמיו של יהושע בן-ציון. בן-ציון הצטרף לתנועת ארץ ישראל השלמה וסייע בפרויקטים הקשורים לתנועה זו. בין השאר תרם למימון גרעין אלון מורה, שהקים את ההתנחלות הראשונה בהרי השומרון. הוא נשאר מקורב לחוגי המתנחלים כל ימיו. בראיון שנערך עם נכדתו קרני אלדד בזמן השבעה עליו היא תיארה את תרומותיו לרווחת חיילים וחיילים משוחררים[2]. קריסתו של בנק ארץ ישראל בריטניה והרשעתו של בן-ציוןתחילת הסתבכותו של בן-ציון מתוארת בפסק הדין שבו הורשע ב-8 בינואר 1975:
באמצעות הבנק ערכה קבוצת ויליאמס עסקות עתידיות בשוק הסחורות, בהיקף גדול מאוד. למימון עסקאות אלה קיבלה קבוצת ויליאמס מ"בנק ארץ ישראל בריטניה", בשנים 1972–1973, הלוואות בסך 47 מיליון דולר, חרף ההסכמים המפורשים של הבנק עם המפקח על הבנקים. ההלוואות ניתנו בדרכים שנועדו לעקוף את הנחיותיו של המפקח על הבנקים. בעקבות הלוואות אלה, שלא נפרעו, התמוטט "בנק ארץ ישראל בריטניה" בחודש יולי 1974, ונכנס להליך ממושך של פירוק. בעקבות זאת נעצר בן-ציון ב-15 ביולי 1974, הועמד לדין והורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב בעבירות של גנבה על ידי מנהל, מרמה ורישומים כוזבים, וכן בעבירה על חוק הבנקאות ועל תקנות ההגנה (כספים), ונידון ב־23 בפברואר 1975 לעונש כולל של 12 שנות מאסר. בן-ציון והמדינה ערערו על פסק הדין בפני בית המשפט העליון. בית המשפט העליון[3] דחה את ערעורו של בן-ציון, תוך תיקון סכום הגנבה מ-47 מיליון דולר ל-39.4 מיליון דולר, וציין: "תקופת מאסר ארוכה כזאת טרם ידענו בבתי-המשפט שלנו בעבירות מסוג זה ביחס לעסקי בנקאות, אבל גם חומרת העבירות והיקפן הוא ללא תקדים בקורות הבנקאות הישראלית". על מעשיו של בן-ציון נאמר בפסק הדין, בין השאר:
ב-18 בספטמבר 1975 בית המשפט קיבל את ערעור המדינה, והוסיף על עונש המאסר גם קנס בסך 25 מיליון לירות ישראליות. מחלתו והחנינהבית המשפט העליון השאיר את עונש המאסר על כנו, אך בפסק הדין דן בהשפעת בריאותו הרופפת של בן-ציון על יכולתו לשאת עונש זה:
לאחר פסק דין זה נכלא בן-ציון ב-5 באוקטובר 1975, ובמהלך כליאתו אושפז פעמים אחדות. בן-ציון פנה פעמים רבות לוועדת השחרורים, על מנת שזו תמליץ לשחררו עקב מצב בריאותו. הוועדה סירבה לעשות זאת, ובן-ציון עתר לבג"ץ שיורה לוועדה להמליץ על שחרורו. בג"ץ[4] דחה את העתירה, תוך שהוא עוסק בהרחבה במצב בריאותו של בן-ציון. בין השאר נאמר בפסק דינו של הנשיא זוסמן:
אישי ציבור וחברי כנסת פנו לנשיא בבקשה שיחון את בן-ציון. הנימוק לבקשת החנינה היה כפול:
בשנת 1977, בתחילת דרכו של מנחם בגין כראש ממשלה, כאשר כיהן גם כשר המשפטים, המליץ בגין בפני נשיא המדינה, אפרים קציר, להעניק חנינה לבן-ציון, מתוך התחשבות במצב בריאותו הקשה. בהמלצת ראש הממשלה העניק הנשיא קציר לבן-ציון חנינה חלקית, בן-ציון שוחרר מן הכלא ב-8 בספטמבר 1977 אך חויב לשלם לאוצר המדינה את הקנס בסכום של עשרים וחמישה מיליון לירות ישראליות שהוטל עליו. קיומו של הרישום הפלילי, שלא נמחק, מנע מבן-ציון לקחת חלק בניהול חברה כלשהי. בעקבות החנינהב-2 במרץ 1980 פרסם העיתונאי יהושע ביצור ב"מעריב" כי "חברי הכנסת משה שחל ויוסי שריד טוענים כי הגיע לידיהם חומר המוכיח שיהושע בן-ציון קיבל חנינה ושוחרר מן הכלא בעקבות התערבותו האישית של ראש הממשלה מנחם בגין, מפני שתרם סכומי כסף גדולים לליכוד ולתנועת החרות. לטענת הח"כים שחל ושריד, הגיע אליהם מידע זה מאיש שהיה מקורב בעבר לבן-ציון."[5] בן-ציון תבע את "מעריב" בגין פרסום לשון הרע. בית המשפט העליון קבע[6]: "אין מחלוקת, שלימים התברר כי המידע, שעליו הסתמכו חברי הכנסת בדברים הכלולים בכתבה, היה מוטעה". למרות הקביעה המשפטית כי המידע מוטעה, התביעה נדחתה, שכן הפרסום היה חזרה על פרסום קודם של חבר-הכנסת המוגן על פי חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם. ניסיונות לגביית הקנסבעקבות ניסיונה של המדינה לגבות מבן-ציון את הקנס שהוטל עליו, ניסיון שלא צלח, הוכרז בן-ציון כפושט רגל ב-20 בדצמבר 1976, למפרע מנובמבר 1975. בהליכי פשיטת הרגל נתבע בן-ציון להשיב גם את הכספים שבגנבתם הורשע. לאחר שבן-ציון סירב לדרישת הנאמנים בפשיטת הרגל כי ייתן להם ייפוי כוח כללי לשם גילוי נכסיו מחוץ לישראל, כפה עליו בית המשפט[7] לתת ייפוי כוח כזה, וציין "אשר להצהרותיו החוזרות של המערער, שאין לו נכסים בחוץ-לארץ, אין הנאמנים חייבים לקבל הצהרות אלה כאמת לאמיתה, ובמיוחד על רקע הרשעתו בפלילים של המערער, שהביאה לידי חיובו בקנס הנדון כחלק מעונשו". עוד באפריל 1975 העביר בן-ציון לאחותו זכויות שהיו לו במקרקעין. בית המשפט ביטל את ההעברה ואפשר לכונס הנכסים לגבות את הזכויות הללו[8]. בשנת 1997 פנה בן-ציון לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, בבקשה כי מכוח הוראות סעיף 20(א) לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, בטל תוקפן של תביעות החוב שהגישו נגדו מדינת ישראל (בגין הקנס שהוטל עליו) ובנק ארץ ישראל בריטניה (בגין הסכומים בגינם הורשע). בקשתו נדחתה[9]. בן-ציון טען שכספים שנתקבלו מבנקים בשווייץ במסגרת הליכי הפירוק, כיסו את הקנס שהושת עליו. בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון דחו את טענותיו של בן-ציון כי שילם את הקנס שהושת עליו[10][11]. נדחו גם פניותיו של בן-ציון לנשיאי המדינה הבאים בבקשה להרחבת חנינתו כך שתכלול גם את טיהור שמו. סוף דברבן-ציון לא הביע חרטה על מעשיו, וכשנה לפני מותו טען שהגיעו לידיו מסמכים חדשים, ושבאמצעותם הוא מתכוון להגיש בקשה למשפט חוזר[12]. בתו, אליאורה, נישאה לאריה אלדד, לימים קצין רפואה ראשי וחבר הכנסת. נכדתו היא המוזיקאית קרני אלדד. בדצמבר 2006 הודיע משרד המשפטים כי הסתיימו הליכי הפירוק של בנק ארץ-ישראל בריטניה, הליכים שהחלו "בעקבות מעילת-ענק של מי שהיה מנהלו הכללי של הבנק, יהושע בן-ציון ז"ל, בסך של 39.4 מיליון דולר"[13]. קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||
