|
יחסי האיטי – הרפובליקה הדומיניקנית
יחסי האיטי–הרפובליקה הדומיניקנית הם היחסים הבילטרליים שבין רפובליקת האיטי לבין הרפובליקה הדומיניקנית. היחסים בין המדינות שחולקות את האי היספניולה נחשבים לעוינים בשל פערים תרבותיים ואתניים. רמת החיים ברפובליקה הדומיניקנית גבוהה יותר בהשוואה להאיטי, והכלכלה שלה גדולה פי עשרה[1]. במהלך ההיסטוריה התרחשו אירועים שגרמו לשונות האתנית והתרבותית בין תושבי האיטי לתושבי הרפובליקה הדומיניקנית. מאז שהאיטי קיבלה עצמאות ב-1 בינואר 1804 בשם האימפריה הראשונה של האיטי, השאיפה לשלוט בכל האי הייתה קיימת בקרב כל שליטיה, ובמשך 22 שנים בין 1822 ל-1844 היא כבשה את החלק המזרחי. היסטוריהתחת השלטון האירופאיהאי היספניולה היה הראשון באמריקה שבו האירופאים הקימו יישוב קבע. ב-1493 הקים כריסטופר קולומבוס מושבה באי[2][3][4][5]. בעת הגעתו לאי היו בו התיישבויות של בני טאינו, ילידים מקומיים בעלי קשר לילידים באמזונאס. הטאינו סבלו מירידה בגודל אוכלוסייתם בשל שעבוד לעבדות, תמותה גבוהה ממחלות שנשאו האירופאים ונישואי תערובת. אחרי שספרד אסרה על הפיכת הילידים באי לעבדים, החל במאה ה-16 ייבוא עבדים מאפריקה עד המאה ה-18. אפריקאים אלו נטמעו באוכלוסייה לצד הילידים והאירופאים[6]. האימפריה הספרדית שלטה בכל האי עד המאה ה-17, אז פיראטים צרפתים החלו להתבסס במערבו והתפתחו עימותים לעיתים תכופות[7]. המחלוקת באי נפתרה ב-1697 עם חלוקתו[8]. לצד הצרפתי, הובאה כמות עבדים גדולה פי עשרה לעומת הצד הספרדי, מה שגרם לשונות בין האוכלוסיות. ב-1 בינואר 1804 קיבלה האיטי עצמאות מצרפת, וב-1 בדצמבר 1821 הוקמה גם הרפובליקה הדומיניקנית, אחרי יותר מ-300 שנות שלטון ספרדי. הפלישה של האיטי ב-1805אחרי מתן העצמאות להאיטי ב-1804 התרחש טבח באוכלוסייה הצרפתית והמולאטית שבמדינה בעיקר על ידי עבדים לשעבר. אחרי הטבח הגיעה לשליט האיטי, ז'אן-ז'אק דסאלין, שהכתיר עצמו מאוחר יותר לקיסר, ידיעה על כך שחיל המצב הצרפתי בסנטו דומינגו, בירת הרפובליקה הדומיניקנית תפס ילדים שחורים כדי למכור אותם לעבדות. עקב כך, הוא החליט לצאת למלחמה בראש צבא של 21 אלף חיילים. הוא הגיע לעיר, אך לא הצליח להטיל עליה מצור. במהלך הקרב נודע על ספינה צרפתית שמטרתה לתקוף את האיטי, ובדרכו חזרה להאיטי עבר צבאו בערים, הרג את מי שנקרה בדרכו וביצע מעשי זוועה בדומיניקנים. בנוסף, רבים נלקחו בשבי והוצעדו להאיטי, ובדרך עברו התעללות. כשהגיעו, חלקם נטבחו וחלקם נלקחו לעבדות. כמעט מחצית מתושבי הרפובליקה הדומיניקנית נהרגו בזוועות האלה[9] כיבוש על ידי האיטי: 1821–1844ב-9 בנובמבר 1821 הסתיים השלטון הספרדי ברפובליקה הדומיניקנית והיא קיבלה עצמאות. לעצמאות קדם מרד בראשות חוזה נינייס דה קסיירס, המושל לשעבר[10][11]. קבוצה של קצינים דומיניקנים תמכו באיחוד עם האיטי שנשלטה אז על ידי ז'אן-פייר בויאר ונחשבה ליציבה. עם זאת, הם לא היו מודעים לכך שהאיטי הסכימה לשלם לצרפת בעבור השטח שאיבדה בהאיטי סכום של 150 מיליון פרנק (פי שניים מהסכום ששילמה ארצות הברית עבור לואיזיאנה הגדולה בהרבה ב-1803). במהלך 22 שנות השלטון של האיטי ברפובליקה הדומיניקנית הונהג בה משטר צבאי הדוק. האיטי אכפה את השימוש בצרפתית ואסרה על ספרדית, והצבא החרים את כל אדמות ורכוש הכנסייה, והנהיג גיוס חובה. בתקופה זו נוצרו קונפליקטים תרבותיים בשפה, בגזע, בדת ובמסורת בין הדומיניקנים להאיטי, ורבים פיתחו טינה כלפי האיטי שדיכאה אותם. כדי לגייס כספים לתשלום ה-150 מיליון פרנק לצרפת (שהורד בהמשך ל-60 מיליון), האיטי הטילה מיסים כבדים על הדומיניקנים. מאחר שהאיטי לא הייתה מסוגלת לקיים צבא כראוי, הוא מילא את צרכיו באמצעות החרמת מזון ורכוש באיומי רובים. בנוסף, הניסיונות לחלק מחדש את האדמות נתקלו בשיטת הבעלות הקהילתית שהייתה ברפובליקה הדומיניקנית עד אז. יש לציין שהשלטון של האיטי לא הצליח לאכוף את חוקיו בכפרים, וכי הוא הורגש בצורה החריפה ביותר בסנטו דומינגו, שם גם התגבשה הדרישה לעצמאות. החוקה של האיטי אסרה על מי שאינם אזרחים להחזיק בקרקעות, אך לצד זאת אסרה על החרמת רכוש מאדם שהחזיק בו[12]. האיטי, שקישרה בין הכנסייה הקתולית לבעלי העבדים הצרפתים שניצלו אותם לפני העצמאות, החרימה את כל רכוש הכנסייה, גירשה את אנשי הדת הזרים וניתקה את הקשר שלהם לוותיקן. כמו כן, האוניברסיטה של סנטו דומינגו נסגרה והמדינה סבלה מבריחת מוחות. למרות שהכיבוש חיסל את העבדות, עדיין בוצעו מהלכים להפוך דומיניקנים לתושבים סוג ב': הגבלות תנועה, איסור על קבלת תפקיד ציבורי, עוצר לילה, איסור על תנועה בקבוצות, סגירה של האוניברסיטה ואיסור על הקמת ארגונים אזרחיים היו כולם מנת חלקם של הדומיניקנים, וגרמו ליצירת תנועות שדרשו היפרדות מהאיטי. מלחמת העצמאות הדומיניקנית: 1844–1856 ב-27 בפברואר 1844, דומיניקנים בהובלת חואן פבלו דוארטה, פרנסיסקו דל רוזריו סנצ'ז ומטיאס רמון מלה פתחו במלחמת עצמאות נגד האיטי. לאחר שהצליחו לסלק את הכוחות של האיטי מהמדינה, נדרשו הדומיניקנים להילחם נגד ניסיונות פלישה שנמשכו עד 1856. על אף הניסיונות, האיטי לא הצליחה להשיב את השליטה ברפובליקה הדומיניקנית[13]. טבח הפטרוזיליה: 1937באוקטובר 1937 בטענה שהאיטי מארחת את מתנגדיו מבית, הורה רפאל טרוחיו, הדיקטטור ברפובליקה הדומיניקנית לתקוף את תושבי האיטי שגרו לאורך הגבול תוך רציחה של עשרות אלפים שניסו להימלט. הערכות ההרוגים נעות בין 17 ל-35 אלף נרצחים. הטבח קיבל את שמו אחרי שנודע שהרוצחים אילצו את הנרצחים לומר את המילה "פטרוזיליה" לפני שנרצחו. כיוםיחסים כלכליים ותרבותייםנכון ל-2021, הכלכלה ברפובליקה הדומיניקנית גדולה פי עשרה מזו של האיטי. התמ"ג לנפש בהאיטי הוא 1,829 דולר, וברפובליקה הדומיניקנית הוא 7,653 דולר[14]. באמצע המאה ה-20, הכלכלות של שתי המדינות היו דומות בגודלן. מאז, כלכלת הרפובליקה הדומיניקנית המשיכה לצמוח, בעוד האיטי דשדשה, זאת עקב מאבקי כוחות פנימיים, גידול מהיר באוכלוסייה, פגיעה בסביבה וסנקציות כלכליות[15]. כיום, האיטי היא המדינה הענייה ביותר בחצי הכדור המערבי[16]. סיבה נוספת לפער הכלכלי בין המדינות היא השפה. בעוד ספרדית מדוברת ברפובליקה הדומיניקנית, בהאיטי דוברים צרפתית. בנוסף, ברפובליקה הדומיניקנית קיים מגוון דמוגרפי גדול יותר: 73% מגזעים מעורבים, 16% לבנים ו-11% שחורים[17], בעוד בהאיטי 95% מהאוכלוסייה שחורה[18]. הגירה מהאיטי לרפובליקה הדומיניקנית.jpg) קיים בין המדינות שיתוף פעולה בתחומים רבים כמו בריאות, עסקים ותשתיות. רבים מהאיטי נוסעים לרפובליקה הדומיניקנית כדי לחפש עבודה ולשלוח כספים למשפחות שלהם. חלק מהעובדים, כמו גם דומיניקנים ממוצא האיטי דיווחו על אפליה נגדם מצד אוכלוסיית הרוב ברפובליקה הדומיניקנית. בשל כך, חלק מהתושבים בהאיטי נמנעים מלהגיע לרפובליקה הדומיניקנית כדי לחפש עבודה[19]. הגירה בין המדינות קיימת מאז שנות ה-20, כשפועלים מהאיטי קיבלו עידוד להגיע לעבודה בתעשיית הסוכר הדומיניקנית. עם המודרניזציה בשנות ה-60, נדרשו פחות עובדים ותעשיות אחרות החלו להעסיק את העובדים מהאיטי, שמקבלים שכר נמוך יותר ומקבלים הגנה משפטית מצומצמת. נשים מהאיטי עובדות פעמים רבות במשקי בית ואילו גברים באתרי בנייה, ולעיתים קרובות עוברת לרפובליקה הדומיניקנית משפחה שלמה[19]. מספר רב של עובדים מהאיטי המשיכו להתגורר ברפובליקה הדומיניקנית במשך כמה דורות, מה שיצר ויכוח ביחס לאזרחותם, וכמיליון אנשים ממוצא האיטי ברפובליקה הדומיניקנית הם חסרי אזרחות וגישתם לחינוך, לרפואה ולתעסוקה מוגבלת[19]. על אף שההגירה תורמת לשתי המדינות, היא יוצרת גם מתיחות. ההגירה הבלתי חוקית מהאיטי יוצרת עוינות בקרב האוכלוסייה כלפי תושבי האיטי, ומטשטשת את האזרחות. ההגירה משפיעה גם על התרבות של הרפובליקה הדומיניקנית[20]. רעידת האדמה בהאיטיאחרי רעידת האדמה בהאיטי, רבים מתושבי האיטי חצו את הגבול כדי לקבל מקלט. הרפובליקה הדומיניקנית הייתה מהראשונות ששלחו צוותי סיוע להאיטי ושחילקו אשרות כניסה לצורך טיפול רפואי[21]. הפליטים קיבלו סיוע מכלל האוכלוסייה ברפובליקה הדומיניקנית, אם כי היחסים המשיכו להידרדר ככל שהם נשארו במדינה. הדבר הוביל לארגון הבינלאומי להגירה להציע 50 דולר וסיוע לכל מי שישוב להאיטי, ו-1,500 איש חזרו כך להאיטי. ספורטבשנת 2016 הסכימו פדרציות הבייסבול של שתי המדינות לקדם את הבייסבול בהאיטי בקרבת הגבול. נשלחו מאמנים להאיטי להעביר קורסים טכניים וכן נשלחו שופטים מהרפובליקה הדומיניקנית, ואילו האיטי תספק את המעטפת הלוגיסטית לאימונים[22]. נציגויות דיפלומטיות
קישורים חיצונייםהערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
