|
יריד המזרח
  "יריד המזרח" (באנגלית: Levant Fair) הוא יריד מסחרי בינלאומי שנערך בתל אביב בשנות ה-30, וכינויו של המתחם בו נבנו מבני הקבע של היריד. מאז תחילת שנות ה-2000 פותח האזור, יחד עם נמל תל אביב הסמוך, כמתחם קניות ובילוי. היסטוריה תחילת הדרך    תצלום מאוסף מרכז המידע לאמנות ישראלית       קדמו ליריד המזרח שורה של תערוכות וירידים שנערכו בתל אביב בשנים 1924–1929, ואורגנו ברובם על ידי חברת "מסחר ותעשייה" שהוקמה על ידי יזמים תל אביביים (אלכסנדר עזר יבזרוב, שלמה יפה ואברהם אידלסון). את התערוכה הראשונה של תוצרת הארץ בתל אביב ארגן יהושע גורדון[1]. התערוכה הראשונה נערכה בקיץ 1923 בשלושה חדרים של "המועדון הציוני" בשדרות רוטשילד וזכתה להצלחה מפתיעה. באפריל 1924 נערכה בבית הספר לבנים ברחוב אחד העם "התערוכה והיריד למען תוצרת הארץ", והיא סללה את הדרך לחמשת הירידים הבאים. מגרשי היריד הראשוניםשנערכו במתחם שהעמידה עיריית תל אביב לרשות היזמים, במגרש שומם בדרום העיר הקטנה דאז בין מסילת הרכבת דאז (רחוב הרכבת כיום) מצפון, רחוב הנגב מדרום, רחוב סולומון במזרח, ורחוב דרך מנחם בגין במערב (דרך פתח תקווה דאז). – באזור התחנה המרכזית הישנה שנמצא כיום מבין 2 צדדיו של רחוב השפלה (כיום בנייני ההנהלה של החברה להגנת הטבע). הירידים הבאים נערכו ב-1925, באפריל 1926 ובספטמבר 1926 תחת השם "היריד השלישי למזרח הקרוב בתל אביב"[2][3]. בין המבקרים בירידים מאז 1924 היו הנציבים העליונים הרברט סמואל, הרברט פלומר, ג'ון צ'נסלור וארתור ווקופ וראשי עיריות יפו וירושלים הערבים. ב-1929 (היריד קיבל את השם "יריד היובל" – במלאת לתל אביב 20 שנה) והוא תפס שטח של 36,000 מ"ר וביקרו בו 120,000 מבקרים[4]. מתחם יריד המזרח 1932 (שכונת נווה שאנן) היריד ב-1932 היה הראשון שכונה "יריד המזרח", ועוצב לו סמל מיוחד, "הגמל המעופף", על ידי האדריכל הראשי של היריד, אריה אלחנני. לכבוד היריד ניטעו בקצה הצפון-מערבי של שכונת נווה שאנן ברחוב השפלה עצי דקל מזן וושינגטוניה, ארבעה מהם נמצאים שם עד היום. טקס הפתיחה של היריד נערך ב-7 באפריל 1932 בנוכחות הנציב העליון, ראשי ממשלת המנדט וקונסולים של מספר מדינות. בתערוכה השתתפו חברות מ-24 מדינות שונות[5]. הירידים זכו להצלחה גוברת והולכת ופקדו אותם רבבות ולאחר מכן מאות אלפי יהודים, ערבים, אנגלים ותיירים רבים. ביריד 1932 ביקרו קרוב ל-300 אלף איש[4]. בזמן קיומו של יריד זה הופעלה, לראשונה בארץ ישראל, תחנת שידור ששידרה שידורי רדיו בשפה העברית[6]. היה זה ארבע שנים לפני שהחלו שידורי רדיו סדירים בארץ ישראל באמצעות קול ירושלים. ככל שהתרחב היקף התערוכה, כך עלה הצורך בבניית מתחם קבע ליריד ולירידים נוספים. הנציב העליון ווקופ, שתמך ביישוב העברי, התלהב מהרעיון והעביר שטח בחצי האי הירקוני בצפון העיר לצורך בניית המתחם. ב-17 באוגוסט 1933 נערך טקס הנחת אבן הפינה למתחם היריד בהשתתפות ווקופ, מאיר דיזנגוף וראשי היישוב. מתחם יריד המזרח 1934 (חצי האי הירקוני)פתיחתו החגיגית של יריד המזרח של שנת 1934 הייתה ב־26 באפריל 1934 במגרשי התערוכה שבקצהו הצפוני של רחוב דיזנגוף בתל אביב, מה שקרוי כיום: רחוב התערוכה. בפתיחה נכח הנציב העליון ארתור ווקופ. היריד שולב בחגיגות חצי היובל לייסוד תל אביב. היריד היה אירוע רב-חשיבות בחיי הכלכלה של היישוב. השתתפו בו 30 מדינות וביקרו בו כ־600,000 מבקרים במשך שישה שבועות. היריד השתרע על פני שטח של עשרה דונם ובהם ביתני התצוגה של המדינות המשתתפות, פיתוח סביבתי, גינון, דרכים, לונה פארק ופסלים. רוב ביתני היריד הוקמו בסגנון הבינלאומי. ליריד הייתה חשיבות רבה בתולדות האדריכלות המקומית ולטובתו נבנו כמה ביתנים על ידי האדריכלים היהודים הבולטים ביותר של אז, בהם אריה אלחנני, ריכרד קאופמן ואריה שרון. סמל היריד, שעוצב על ידי אריה אלחנני, היה גמל בעל כנפיים שניתן לו הכינוי "הגמל המעופף". כיכר הכניסה ליריד נקראה "כיכר פלומר" על שם הנציב העליון הרברט פלומר. בכיכר זו ניצב על ראש תורן פסל הגמל המעופף שהוקם על ידי האדריכל אריה אלחנני. בסמוך לשפך הירקון הוקם אצטדיון המכביה הראשונה בשנת 1932. בסמוך לכיכר פלומר בכניסה הראשית הוקמה רחבה בצורת אמפיתיאטרון. ביריד נכלל גם ביתן לבנוני, שלדברי נשיא לבנון דאז נועד ל"טיפוח הידידות המסורתית בין שתי השכנות". על הבניין בנה הפסל אהרן פריבר תבליט של עתיקות בעלבכ (אותו ניתן לראות גם כיום). הביתן המרכזי ביריד היה ביתן תוצרת הארץ שתוכנן על ידי האדריכל ריכרד קאופמן בצורת ספינה. פסל "הפועל העברי" שנבנה על ידי אריה אלחנני ניצב באתר גם היום. פסלים נוספים שעמדו ביריד היו "פסל אשת לוט", "פסל הזורע" (שניהם של הפסל זאב בן-צבי), "פסל הצבי" ו"פסל האישה". כמו כן הושם דגש רב על אלמנטים עיצוביים כגון "תורני דגלים" שמילאו את צירי התנועה ביריד וגם "עמודי תאורה" שבראשם הוצבה פלטה עגולה ומתחתיה הוצבו זר נורות ליבון. יריד המזרח 1936היריד האחרון נערך בשנת 1936. בשל מאורעות המרד הערבי הגדול, שהחלו כשבועיים לפני פתיחתו ואשר שיתקו את נמל יפו, היה זה יריד מצומצם, רחוק מאוד מהיקפו של קודמו. אירועים רבים שתוכננו בוטלו ומציגים רבים ביטלו את השתתפותם. יריד זה גרם לחברה שארגנה אותו הפסדים כספיים. בעקבות התמשכות המאורעות ומלחמת העולם השנייה לא נערכו עוד ירידים במקום. לאחר קום המדינה הוקם מתחם ירידים חלופי, מתחם גני התערוכה. כשהוקם נמל תל אביב בסמוך למתחם בשנת 1936 שימשו מבני יריד המזרח כמחסנים זמניים, עד שהוקמו מחסני הקבע של הנמל. הרחוב שהוביל אל הנמל נקרא בשם "שער ציון", שמו של הנמל שניתן לו בעת שנפתח. בדצמבר 1936 נערך באחד מבנייני היריד הקונצרט הראשון של התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של ארטורו טוסקניני. לאחר קום המדינה ב-1948מגרשי התערוכה החדשים בראשון-לציון (בית דגן)לאחר קום המדינה בין השנים 1956 עד 1959 שימש שטח גדול הנמצא כיום בשטחו של "מכון וולקני" כמתחם תערוכות חדש עוד בטרם הוקם מרכז הירידים בצפון תל אביב. במתחם זה נערכו:
גם את מתחם זה תכנן האדריכל "אריה אלחנני" שתכנן את מתחם "יריד המזרח" ואת "מרכז הירידים" החדש. מרכז הירידים והתערוכות החדש מול פארק הירקון
בשנת 1956 הוצע לחדש את יריד המזרח במיקום חדש בשדרות רוקח מעבר לנחל הירקון ביוזמת ראש העיר חיים לבנון, במטרה לפתוח את היריד כחלק מחגיגות העשור למדינת ישראל[7]. ב-1958 נרשמה חברת "יריד המזרח - חברה לתערוכות בע"מ"[8] לבסוף נפתחו בשנת 1959 גני התערוכה החדשים ב"תערוכת 50 שנה לעיר תל אביב" ובתכנונו של מתכנן "יריד המזרח" המקורי האדריכל אריה אלחנני[9]. בשנת 1962 נערך שוב "יריד המזרח" ב"גני התערוכה החדשים"[10]. ביריד השתתפו 800 חברות, כאשר זהות חלקם נשמרה בסוד עד פתיחת היריד מחשש ללחצים עליהם מצד מדינות ערב[11]. הפיתוח האורבני של אזור חצי האי הירקוניאת אזור חצי האי הירקוני רכשה בשנת 1933, "החברה לפיתוח תל אביב", חברה לתועלת הציבור שהוקמה בשנת 1932 לשם פיתוח המסחר והתעשייה בעיר[12], והייתה בבעלות עיריית תל אביב ומשקיעים פרטיים[13]. החברה החכירה את השטח לחברת "מסחר ותעשייה" ל-20 שנה והיא זו שהקימה את "יריד המזרח" ב-1935 רכשה החברה לפיתוח תל אביב רכשה את המבנים שהוקמו ביריד[14]. הפיתוח האורבני של אזור חצי האי בשפך הירקון גרר שורה של אירועים בתחום התפתחות העיר תל אביב והמשכה צפונה אל מעבר לנחל הירקון, כגון: הקמת נמל תל אביב הסמוך והקמת שדה התעופה "שדה דב" בשנת 1936 יחד עם הקמת "תחנת הכוח רדינג" בשנת 1938 הסמוכה אליו והקמת "אצטדיון המכביה" ו"אולם התזמורת הפילהרמונית" בשטח היריד. לאחר שיריד 1936 הסתיים בהפסדים כספיים, הושכרו הביתנים השונים לבתי מלאכה ותעשייה זעירה. חלק מהמבנים במתחם נהרסו. הפסלים ויצירות האמנות נעלמו (למעט פסל העובד העברי ששוחזר). כיכר פלומר הפכה למגרש חניה. במלחמת העולם השנייה הופקע המתחם על ידי הצבא הבריטי, והפך לבסיס אימונים, בו נערכו בין השאר אימוני כ"ג יורדי הסירה[דרוש מקור]. במלחמת העצמאות שימשו מבני המתחם כמחסנים של צה"ל[דרוש מקור]. פרויקט ה"מרינה סיטי"עקב החובות שצברה עברה "החברה לפיתוח תל אביב" לבעלות משותפת של עיריית תל אביב והסוכנות היהודית ב-1964. והחל תהליך של שיקום ופינוי האזור[15]. באוגוסט 1971 אושרה התוכנית לפיתוח המתחם ונמל תל אביב הסמוך כאתר תיירות[16], ובספטמבר 1971 נחתם חוזה עם קבוצת משקיעים מארצות הברית להקמת פרויקט של מסחר, מגורים ומלונאות, הקמת מרינה גדולה ואי מלאכותי מול הנמל, בשם "מרינה סיטי" או "עיר ימים"[17]. בשנת 1973 הופקע כל השטח של חצי האי הירקוני הכולל את שטח מגרשי התערוכה של יריד המזרח ונמל תל אביב שהיה מנוהל על ידי חברת אוצר מפעלי ים. ההפקעה בוצעה על ידי חברת אתרים, חברה עירונית ממשלתית בבעלות שווה של עיריית תל אביב ומשרד התיירות. מטרת ההפקעה הייתה מימוש הפרויקט. החברה החלה לפנות את בעלי העסקים במתחם תמורת פיצוי כספי[18], אך מיד החל מאבק של בעלי העסקים באזור נגד ההפקעה ונגד הפרויקט[19][20]. חברת "אוצר מפעלי ים" גם התנגדה לתוכנית וב-1983 ביקשה הסוכנות להעביר את חלקה בחברה לפיתוח תל אביב לעיריית תל אביב[21][22]. במשך השנים פינתה חברת אתרים דיירים מוגנים מהמתחם, אך בסופו של דבר המטרה שלשמה בוצעה ההפקעה לא מומשה ואתרים לא הצליחה לבצע את הפרויקט. ב-1988 הוחלט למכור את "החברה לפיתוח תל אביב", לאנשי העסקים יעקב נמרודי וגד זאבי שביקשו לממש את תוכניות הפיתוח[23]. הסוכנות היהודית שעדיין הייתה בעל מניות חברה, התנגדה למכירת החברה בלי שנערך מכרז פומבי[24] וקידום תוכנית המתאר לאזור התעכב במשך שנים רבות. עיריית תל אביב התעקשה למכור את חלקה, לאיש העסקים גד זאבי, ללא מכרז, בנימוק שהקרקע היא בבעלות חברה, ששותפות בה העירייה והסוכנות, ולא חלה על העסקה חובת המכרזים[25]. בשנת 1992 חברה זרה בשם "טאון דוולופמנט" בשליטתו של זאבי רכשה אופציה בהסכם קומבינציה לפיתוח 60 דונם באזור שפך הירקון ונמל תל אביב מהסוכנות היהודית ומהקרן הקיימת לישראל. תמורת הקרקע התחייב זאבי להעביר למוכרים 25% מהשטח שייבנה. בהסכם שנחתם בין הצדדים התחייבו הסוכנות והקרן הקיימת למכור את השטח לזאבי. זאבי התחייב בתמורה לקבל את הסכמתן של עיריית תל אביב וחברת אתרים (חברה עירונית שבבעלותה היה חלק מהשטח) לחוזה. במקביל התחייב זאבי לפעול לשינוי התכנית החלה על השטח, באופן שיביא להגדלת זכויות הבנייה במתחם, להקמת אלפי יחידות דיור וחדרי מלון ומרינה. עיריית תל אביב, במימון זאבי וחברת אוצר מפעלי ים פרסמה תחרות אדריכלים בינלאומית לתכנון השטח ב-1996[26]. גורמים רבים התנגדו למימוש פיתוח הפרויקט העצום על חוף תל אביב והתוכנית בוטלה[27]. בשנת 2002, עתרה החברה לפיתוח תל אביב גם לבג"ץ כדי לבטל ההפקעה שביצעה חברת אתרים כדי לממש את העסקה עם זאבי[28]. שיפוץ המתחםפרויקט הפיתוח לא מומש והחברה לפיתוח תל אביב, שנשארה בבעלות עירונית, החלה בשנת 2006 בעבודות לשיקום האזור והפיכתו למתחם של קניות ובילוי, בעלות של 40 מיליון שקל[29]. החברה כיסתה את עלויות פיתוח השטחים הציבוריים, ואילו בעלי העסקים נשאו בעלות שיפוץ המבנים[30]. עבודות שיפוץ המתחם הסתיימו ב-2013[31]. בשנת 2011 החל מהלך של איחוד הבעלות במתחם תחת חברה אחת. תחילה רכשה חברת "אתרים" (שכבר החזיקה בחלק הצפוני של חצי האי) את "החברה לפיתוח תל אביב"[32]. ביוני 2016 הושלם המהלך, כאשר רשות החברות הממשלתיות ועיריית תל אביב חתמו על עסקת הפרדת החזקות, לאחר תהליך ממושך של משא ומתן. במסגרת ההסכם מכרה המדינה לעירייה את החזקותיה בחברת אתרים (50%) וכן את החזקותיה בחברת אוצר מפעלי ים (83%) ובחברה לפיתוח יפו העתיקה (50%). כך שמאז כל אזור החוף של תל אביב מוחזק ומנוהל תחת חברה עירונית אחת - "אתרים"[33]. בשנת 2014 פונה פונה אחד העסקים הוותיקים במתחם תמורת 9.2 מיליון שקל, מוסך אולימפייה שהיה הדייר המוגן האחרון במתחם ופעל מאז 1944[34]. ב-2016 אירח האתר המשופץ את יריד האמנות צבע טרי. העיצוב האדריכלי של יריד המזרחבניגוד לגני התערוכה המחודשים שהוקמו בסגנון "פארק תערוכות" לאחר קום המדינה, ליריד המזרח היה אופי ברור של "עיר תערוכות" עם רחובות ומרחבים ציבוריים, דבר שהיה מאוד נפוץ בשנות ה-30 של המאה ה-20 בדומה מאוד אל מרכז התערוכה של כל רוסיה במוסקבה הבנוי בסגנון מתחם של רחובות. שהוא כלל ביתנים המוקדשים למדינות ומרכזים כלכליים. הכניסה הראשית אל המתחם נקראת: "כיכר פלומר" (במרכז רחוב התערוכה כיום) הקרויה על שם "הרברט פלומר" שהיה הנציב השני של ארץ ישראל מטעם המנדט הבריטי בין השנים 1925–1928, אחרי הרברט סמואל. בכניסה ליריד המזרח מוצבות שתי לוחיות זיכרון:
פסלים מפורסמים
מבנים, ביתנים ואתרים ביריד המזרח
ראו גם 
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
