|
כלי טיס בלתי מאוישים בישראל  כלי טיס מאוישים מרחוק (כטמ״מים) מיוצרים באופן נרחב בישראל, ומשולבים כאמצעי לחימה בצה"ל. מאז שנות ה-70 של המאה ה-20 נחשבת מדינת ישראל כמובילה עולמית בתחום כלי הטיס הבלתי מאוישים, וב-2013 הייתה ליצואנית הכטמ״מים הגדולה בעולם, עם מכירות של כ-4.62 מיליארד דולר בשמונה השנים האחרונות.[1] אטימולוגיה מושגיתהמושג שבא לציין כלי טיס ללא טייס, עבר כמה גלגולים. עם חשיפת הפעילות של כלי הטיס הבלתי מאוישים בישראל, הם קיבלו את הכינוי מזל"ט – מטוס זעיר ללא טייס עבור דגמים קטנים[2]. השם מל"ט – מטוס ללא טייס – לדגמים הגדולים יותר (UAS ,Unmanned Air/Aircraft System), היה בשימוש החל משנות ה-50 של המאה ה-20[3]. מאוחר יותר נקבע המונח כטב"ם – כלי טיס בלתי מאויש (UAV ,Unmanned Aerial Vehicle). המונח 'כלי טיס' משקף את העובדה שלא כל הכלים בצורת מטוס. כלי טיס אלו מופעלים על ידי מפעיל מנוסה הנמצא בעמדת שליטה ובקרה מרוחקת, והם בעלי חשיבות רבה בשדה הקרב המודרני, שבו הם משמשים לליווי ולסיוע לכוחות קרקע ואוויר, למסירת נתוני צפייה בזמן אמת, לאיסוף מודיעין וכולי. בשנת 2016 מפקד חיל האוויר הישראלי דאז, האלוף אמיר אשל, שינה את שם מערך המטוסים הבלתי מאוישים בחיל מ"מערך הכטב"ם" ל"מערך הכטמ"ם", ולמעשה, מאז החל הצבא להשתמש במושג כטמ"ם – כלי טיס מאויש מרחוק (RPAS ,Remotely Piloted Aircraft System). המונח החדש משקף את העובדה שכלי הטיס אינם פועלים מעצמם, אלא ישנו מפעיל המפקח עליהם ומפעיל אותם מרחוק, מעין טייס מרוחק. שם זה הוצע לראשונה על ידי אלון אונגר יו"ר ומייסד כנס UVID במאמר[4] שכתב במגזין Israel Defense בשנת 2012 וכותרתו "כלי טיס מאוישים מרחוק". יצרני כטמ"מים בישראל פועלים יצרנים אחדים של כטב"מים, שהעיקריים שבהם:
שימוש בצה"ל שימוש מוקדם בשנות ה-60 עלה רעיון במטה חיל-האוויר להטיס בצה"ל מטוסים ללא טייס. לאחר מלחמת ששת הימים ובשלהי מלחמת ההתשה החל חיל האוויר לקלוט לשורותיו מל"טים לצורכי מודיעין בעקבות האיום הגובר של טילי קרקע-אוויר והפלת מטוסי F-4 פנטום. ב־1971 הוקמה טייסת המל"טים הראשונה שהקים שלמה ניר. הטייסת קלטה את מל"טי הפיירבי מדגם 147I תוצרת חברת טלדיין-ראיין האמריקאית שעברו התאמה לצורכי צה"ל וכונו "מבט". הם שימשו במשימות צילום אוויר למעקב אחר תנועת סוללות טילי הקרקע-אוויר של המצרים באזור תעלת סואץ. באוקטובר 1971 קלטה את מל"טי המטרה MQM-74A צ'אקר תוצרת חברת נורת'רופ, ("תלם") שנועדו להעסיק את טילי הקרקע-אוויר ואת תותחי הנ"מ של האויב, ולהקל על מטוסי הקרב לזהות את הסוללות הטק"א ולהשמיד אותן. מל"טים אלו הופעלו על ידי הטייסת גם במלחמת יום הכיפורים ב-1973. אחד ממל"טי התלם נפל בשלמותו בעת גיחת צילום במצרים לאחר מלחמת יום הכיפורים והוצג לראווה במוזיאון השלל המצרי. התלם שימש את צה"ל גם במלחמת לבנון הראשונה במבצע ערצב 19 ויצא משימוש ב-1990. ב-1975 קלטה הטייסת את מל"טי פיירבי 1 ("שדמית") שנועדו לאימוני ירי, ולהטעיות מערכות מכ"ם ונ"מ.[5][6]  הרעיון למזל"ט הישראלי הראשון היה של אליס, מהנדס אלקטרוניקה שעלה מארצות הברית ונתקבל לעבודה בתעשייה האווירית (אליס גם השתתף במלחמת העצמאות כמתנדב מח"ל). אליס עבד בחברה לבניית מטוסים ללא טייס לפני שעלה מארצות הברית. לאחר מלחמת יום הכיפורים חשב אליס שניתן לבנות מטוס ללא טייס, שהוא קטן ואיטי יחסית, טס במהירות של כ-100 קמ"ש, ומאפשר לא רק צילומים של תמונות בודדות אלא צילום וידאו בזמן אמת של שדה הקרב. עד אז למטוסים ללא טייס לא הייתה יכולת כזאת. אליס סיפר על הרעיון למהנדס יהודה מנור, בוגר קורס הטיס הראשון של חיל האוויר, שהציע לעזור. השניים החליטו לבנות את המזל"ט בעצמם, כפיתוח של טיסן, ונעזרו בשני טייסים מומחים לבניית טיסנים והטסתם: אלוף-משנה עזרא דותן ושלמה ברק. הארבעה הקימו חברה למימוש הרעיון ובנו את המזל"ט בזמנם הפנוי. בניית המזל"ט הראשון נמשכה כחצי שנה והוא היה מוכן לטיסת ניסוי ב-1974. המזל"ט היה בנוי מעץ בלזה ויריעות פלסטיק, יכול היה לטוס בגובה קילומטר, במהירות של כ-100 קמ"ש (60 קשר) ולמרחק של עד כ-50 קילומטר. הוא צויד במצלמת טלוויזיה קטנה ששידרה תמונות למקלט טלוויזיה. טיסות הניסוי בוצעו בהצלחה במחנה סירקין[7]. אל אליס פנה לאל שווימר, מנכ"ל התעשייה האווירית, אך הוא דחה את הרעיון כלא כלכלי מאחר שדובר על מכירת המזל"ט במחיר נמוך. אליס ששירת עם שווימר במח"ל במלחמת העצמאות, זעם על תגובתו הפוגעת של חברו, פרש מתע"א ופנה לעקיבא מאיר מחברת תדיראן, שגם נכח בטיסת הניסוי הראשונה, לצורך קידום הנושא[7]. תדיראן הסכימה לרכוש את זכויות הפיתוח והייצור של המזל"ט תמורת ארבעה אחוז ממחזור המכירות בסוף שנת 1974. אולם במשך השנים הראשונות לא נמכר המזל"ט ואל אליס חזר לארצות הברית. רק ב-1978 נקלט לראשונה המזל"ט מתוצרת תדיראן, המסטיף, בחיל האוויר וקיבל את הכינוי "סייר". המסטיף יצא מהשירות בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20[7][8]. ב-1979 נקלט ה"זהבן" תוצרת התעשייה האווירית בטייסת המל"טים הראשונה[6]. הם הופעלו באופן נרחב במלחמת לבנון, ואף נרשמה לזכות הטייסת הפלה של מטוס מיג 21 סורי שהתרסק לאחר שניסה ללא הצלחה ליירט את הכלי. ב-1992 נכנס לשירות הכטב"ם הישראלי סרצ'ר שזכה לכינוי "חוגלה" וב-1998 דור ההמשך שלו בכינוי "כוכב לבן". עם תחילת הפיתוח של נושא המזל"ט בתדיראן, הורה סמנכ"ל התעשייה האווירית לשיווק משה קרת לחטיבת הנדסה לפתח את המזל"ט הראשון בשיתוף בין חטיבת הנדסה וחטיבת מטוסים, באחריותו של ראש המינהל, רפי לאופרט, ובניהולו של המהנדס ר. רפפורט. בשנת 1979 הציגה התעשייה האווירית את נושא השבחת מטוסי הקרב בסלון האווירי בפריס ואת התמונות של המזל"ט הראשון מתוצרתה, בשנות ה-80 איחדו תדיראן והתעשייה האווירית את עסקי המזל"טים. תדיראן התמקדה בתחום התקשורת בין הקרון והמזל"ט על פי ההנחיות שקבלה מתע"א. צה"ל נמנע[דרושה הבהרה] מלרכוש מזל"טים עקב ויכוח בין חיל המודיעין וחיל האוויר, לגבי מי יהיה אחראי לתפעול של המזל"ט, וכן העדפת התצ"א ופיענוחם על צילומי "טלוויזיה" של המזל"ט לפי מקורות בכירים בחיל האוויר. המזל"ט המבצעי הראשון נמכר למדינה זרה, ותופעל בהצלחה מרבית על ידי לקוח זה בסיוע של צוות מתע"א הן בהדרכה והן בתפעול מבצעי באוגוסט בשנת 1981 (הסיוע שניתן ללקוח גרם לסערה בכנסת עקב תלונתו של אחד מאנשי הצוות שסבל מהלם קרב ביום הכיפורים ולא מצא זאת לנכון לסייע ללקוח גם בתחום המבצעי). ההצלחה בפעילות בשטח הייתה הטריגר ששכנע את צה"ל להתחיל לרכוש את המזל"ט מתע"א. ההצלחה של המזל"ט בפעילות מבצעית גררה בעקבותיה הזמנה רחבת ממדים של הלקוח הנ"ל מתע"א לתוכנית השבחה של מטוסי הקרב שלו, על כל דגמיהם וכן סימולטור לאימון טייסי קרב במטוסים המושבחים, הסימולטור שהוזמן דמה בעיקרון לתצוגה שהייתה בסלון פריס שנתיים קודם, ונמכרה ללקוח אחר ביבשת אחרת. במהלך ביקורו[דרושה הבהרה] של שבתאי בריל, קצין בחיל המודיעין, בארצות הברית, עלה על דעתו לצייד טיסני צעצוע מונחי רדיו במצלמות לצרכים צבאיים. הוא שכנע את רמ"ח איסוף, אברהם ארנן, להקצות 1,000 דולר לניסוי. בכסף נרכשו שלשה טיסנים וחמישה מנועים והותקנה מצלמה מדגם פשוט בגחונו של הטיסן. הניסוי הראשון נערך בכפר סירקין והוכתר כהצלחה. בהמשך בוצעו ניסויים מבצעיים בטיסנים אלו בצה"ל, לראשונה ב-1969, על ידי אגף המודיעין לצילום מוצבים מצריים וירדניים במהלך מלחמת ההתשה. המטיס הפעיל את הכלי ממגדל שהוקם בסמוך לאתר ההטסה, ופיקח על הכלי באמצעות משקפת. התמונות שהתקבלו היו באיכות טובה, וסימנו את המשך הדרך. בעקבות הצלחת הניסוי הוקמה יחידה קבועה במחלקת האיסוף להפעלת הכלים, יחידת נחשון, נרכשו טיסנים משוכללים ועל המזל"טים הותקנה מצלמת טלוויזיה. הוקם מפעל לפיתוח וייצור מזל"טים, בבעלות משותפת של התעשייה האווירית ותדיראן. בשנת 2000 הועברה פעילות הכטב"מים של אגף המודיעין לחיל האוויר.[9] במקביל לסגירתה של יחידת נחשון נפתחה בשנת 2000 יחידה 5252 של חיל התותחנים הפועלת מבסיס פלמחים. לוחמה בטרור ושימוש מודרני  ב-1992 נעשה לראשונה שימוש בכטב"ם במסגרת סיכול ממוקד, כאשר מפעילי טייסת 200 עקבו אחר שיירה בה נסע מנהיג חזבאללה עבאס מוסאווי וסימנו את המטרה לקראת תקיפת מסוקי חיל האוויר. במבצע ענבי זעם החלו הכטב"מים לסמן לראשונה מטרות בלייזר עבור פצצות מונחות שהוטלו על ידי מטוסי חיל האוויר.[10] צה"ל עושה שימוש נרחב ביותר בכטב"מים במסגרת הלחימה בארגוני הטרור: הכטב"ם מספק תמונת וידאו איכותית ומדויקת, בזמן אמת, שמסייעת לכוחות הלוחמים ולאנשי המודיעין; ולאחר מכן לסגור מעגל אש על ידי תקיפת המטרה[11]. היתרון העיקרי של הכטב"ם הוא עובדת היותו בלתי מאויש (אין סכנה לאובדן חיי הטייס), ומידותיו הקטנות מקשות על הפגיעה בו. עוד יתרון משמעותי הוא שכטב"ם הרבה יותר זול ממטוס, הן בעלויות הבנייה והכשרת הצוות והן בתפעול השוטף. הכטב"מים הישראליים הופעלו באופן אינטנסיבי במהלך האינתיפאדה השנייה ולקחו חלק ניכר בפעילות האווירית של ישראל, בעיקר במודיעין קרבי - איתור מטרות לכוחות התוקפים, ריגול ותצפית. לכטב"מים היה חלק חשוב מאוד בביצוע הסיכולים הממוקדים[12] ונוכחותם המתמדת מעל שמי רצועת עזה גרמה לפחד רב בקרב ארגוני הטרור. הגידול בפעילות חייב הכנסה למערך של כטב"מים מדגמים מתקדמים יותר ולשירות הוכנס הכטב"ם הישראלי הרון 1 תחת הכינוי "שובל". המפעילים בחיל האוויר הישראלי הם לרוב פורשי קורס טיס בעלי ותק בקורס של שנה לפחות (לאחר טיסות "צ'ק קרב" בסיום שלב "בסיסי") והם מתחייבים מראש למספר שנות שירות קבע בחיל האוויר. מתוך ראיית העתיד, פעל חיל האוויר לקידום מעמדם של מפעילי הכטב"ם בשנים האחרונות, ותנאי השירות שלהם הושוו לאלה של טייסי המטוסים המאוישים. בשנים האחרונות, היקף הפעילות המבצעית של מפעילי הכטב"ם, גדל פי עשרה בהשוואה להיקף הפעילות של טייסי המטוסים המאוישים, במיוחד במסגרת המלחמה בטרור ברצועת עזה ובמקומות אחרים. חיסולם של מנהיגי החמאס אחמד יאסין, ועבד אל-עזיז אל-רנתיסי (שניהם ב-2004), וכן פעולות דומות רבות נוספות, בוצעו באמצעות כלי טיס בלתי מאויש של חיל האוויר.[13] בינואר 2011 אמר האלוף עידו נחושתן, מפקד חיל האוויר, ש-25% מטיסות החיל נעשות בכטב"מים.[14] ב־2022, 80 אחוזים מהטיסות המבצעיות של צה"ל היו בכטב"מים[15]. חיל התותחנים הישראלי מפעיל אף הוא מערך כטב"מים, החל מ"רוכב שמיים", מיני-כטב"ם טקטי שמשמש את הדרג הגדודי, יחידה 5252 מפעילה כטב"מים מסוג הרמס 450 בדרג האוגדתי והפיקודי, וכטב"מים למערך השנ"י (שכבה נמוכה יבשתית) שישמשו את הדרג החטיבתי. שימוש בכטב"מים לתקיפהלאחר מלחמת לבנון השנייה הופיעו בעיתונות ניתוחים מפורטים בדבר יכולת התקיפה של הכטב"מים הישראליים, מיקום טייסת כטב"ם-התקיפה בבסיס חיל האוויר בפלמחים. הכטב"מים הישראלים הרמס 450 והרמס 900 חמושים בטילים ומשמשים ככטב"ם תקיפה.[16] נטען כי כטב"מים אלו משמשים גם להריגת פעילי טרור פלסטינים במסגרת מדיניות ה"סיכולים הממוקדים",[17] ונעשה בהם שימוש במבצעים ברצועת עזה (מבצע צוק איתן, מבצע שומר החומותומלחמת חרבות ברזל),[18] והחל מ-2023 שימשו גם ביהודה ושומרון (מבצע בית וגן).[19] בכטב"מים נעשה שימוש לסיכול ממוקד של מחבלים גם בלחימה ביהודה ושומרון במהלך מלחמת חרבות ברזל.[20] כמו כן דווח בחודש אוגוסט 2006 כי חיל האוויר הישראלי הפעיל כטב"ם תקיפה (UCAV) חדש, הגדול פי 4 מההרון 1, בשם "איתן", בעל יכולת תקיפה מן האוויר והשמדת טילים בליסטיים בשלב ההאצה. האיתן שייך למשפחת כטב"מים המשמשים "שכבה גבוהה" למשימות שהייה ארוכה. אלו פלטפורמות חדשות שיחליפו בשנים הבאות את המטוסים המאוישים במגוון משימות, בהן תצפית וסיור. ככלי טיס רב-משימתי הוא אמון על איסוף מודיעין כללי, סימון מטרות נקודתיות לצורך תקיפה של כלי אחר, צילום מטרות מטווחים רחוקים ומשימות רבות אחרות המבוצעות כיום על ידי מטוסים מאוישים. הכטב"מים מהסוג של האיתן מסוגלים לשהות באוויר מעל ליממה וכך להשלים את משימתם מבלי שמתעורר צורך להחזירם לקרקע לצורך תדלוק וכולי. כמו כן, משמש האיתן את חיל האוויר במגוון רחב של מטרות וצפוי להוסיף ליכולות הכטב"מים הקיימים ונמצאים בשירות מבצעי בצה"ל.[21] הנושא היה תחת צנזורה בישראל עד שביולי 2022 אישרה הצנזורה הצבאית לפרסם שצה"ל כבר קרוב ל-30 שנה משתמש בכלי טיס בלתי מאוישים לביצוע תקיפות בשטח האויב[22]. באוגוסט 2022 חשף צה"ל באופן רשמי את מערך כטמ"מי התקיפה שלו, ובפרט את פעילותם ההתקפית במבצע עלות השחר.[23] בספטמבר 2022 פורסם כי מפקד אוגדת אזור יהודה ושומרון ומפקד חטיבת מנשה עברו הכשרה להפעלת תא תקיפה של חיל האוויר, שיאפשר להם להפעיל כטב"מים תוקפים במקרה של פעילות מבצעית[24]. שיווק בעולםהחל מתחילת שנות ה-80 חברות ישראליות החלו לשווק כלי טיס בלתי מאוישים ברחבי העולם. עקב התחרות העזה בין תדיראן, ששיווקה את ה"מסטיף" והתעשייה האווירית ששיווקה את "סקאוט", הוחלט על הקמת חברת שיווק משותפת בשם "מזל"ט בע"מ" והיא החלה לפעול ב-1985[25]. ב-1989 חברת תדיראן עברה משבר שבעקבותיו היא נטשה את תחום הכטב"מים ומכרה את חלקה לתעשייה האווירית, שהקימה על בסיס זה מפעלה "מל"ט"[26]. בין המדינות הבולטות שלהם מכרה ישראל כלי טיס במהלך השנים היו:
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
