|
מועדותמוּעָדוּת[1][2] (בלועזית: רצידיביזם) הוא דפוס התנהגותי של עבריינים מורשעים אשר שוחררו מהכלא לקהילה ושבים לבצע עבירות. שיעור העבריינים שחוזרים ומבצעים עבירות בפרק זמן מסוים לאחר שחרורם מוגדר כ"שיעור מועדות" (recidivism rate). בשנים האחרונות בדקו מחקרים רבים את שיעורי המועדות בקרב עבריינים שונים. מחקרים אלה מסייעים לגורמים שונים במערכת אכיפת החוק (בתי המשפט, בתי סוהר, קציני מבחן) להעריך את מידת המסוכנות של העבריינים ומתוך כך להחליט על הצורך לפקח עליהם בעתיד. ההסתברות לחזרה לפשע תלויה בגורמים רבים, ובהם אופי העבירה והימצאות רכיבים ממכרים בה (כגון עבירות הקשורות לשימוש בסמים ואלכוהול), רמת התמיכה המשפחתית באסיר ששוחרר, ושילובו הכללי בחברה ובמקום עבודה. כדי למנוע תופעות חזרה לפשע, קיימות תוכניות שיקום שונות והוסטלים שונים האמורים לסייע לאסיר להשתלב חזרה בחברה. יש הרואים בשיעור המועדות כלי להערכתן של מערכות אכיפת החוק ושל תוכניות שיקום ועל כן מתייחסים למועדות כמדד לכישלון, שכן הוא מבטא את חזרתו לפשע של העבריין – דהיינו, כישלון בחזרה לקהילה כאזרח שומר חוק.[א] שיטות מדידה רבות בעולם מתייחסות לאורך פרק הזמן (למשל, שנתיים, שלוש שנים, חמש שנים). על פי שיטה זאת, עבריין שחזר למאסר לאחר תום התקופה, לא נחשב כעבריין מועד. עם זאת, שיעורי מועדות נמדדים לרוב באופן שונה ממחקר למחקר. אוכלוסיות שונות ודרכים שונות למדידת שיעורי מועדות יכולות להפיק תוצאות שונות באופן מהותי. הפסיכופתיה נחשבת לקוטבו הקיצוני של המועדות, ובה האדם כלל אינו מקשר בין העונש שקיבל למעשיו, ואינו יכול ללמוד מטעויותיו. גיזרוןהשם המופשט ״מוּעָדוּת״ נגזר משם התואר ״מוּעָד״ שמקורו במונח ההלכתי ״שור מועד״, המתאר שור שנגח כמה פעמים ונוטה לשוב על מעשיו.[3] מקור המונח הלועזי "רצידיביזם" הוא בביטוי הלטיני recidere שמשמעו "ליפול שוב". מדידהמועדות נמדדת במספר העבריינים מתוך כלל העבריינים בקבוצה מסוימת המבצעים עבירה חוזרת בפרק זמן נתון.[ב] כיוון שקשה למדוד את ההתנהגות העבריינית עצמה, משתמשים באינדיקציות שונות כדי להשיג תוצאה קרובה לאמת שתייצג את החזרה לעבריינות. ארבע ההגדרות האופרטיביות השכיחות ביותר לרצידיביזם הן מעצר חדש, כתב אישום חדש, הרשעה חדשה ומאסר חדש.[4] כל אחת מההגדרות האלה לוקה בהכללת יתר (מכלילה אנשים שלא היו צריכים להיחשב רצידיביסטים, למשל - מעצר שלא הבשיל להרשעה או עבירה שלא פוענחה), וכל הגדרה צפויה להניב ערך רצידיביזם אחר. מחקרים רבים משתמשים במדד של מאסר חדש (re-incarceration) למדידת רצידיביזם בשל הנוחות של איסוף הנתונים וכן בשל הסימטריה בין נקודת המוצא למדידה (השחרור ממאסר), לנקודת המדידה החוזרת (החזרה למאסר), סימטריה המאפשרת להגדיר עבריין חוזר.[5] בישראלכוללשיעור המועדות הכולל בישראל נמצא בירידה, ועומד על 38% בתוך תקופה של חמש שנים, בקרב משוחררי 2017 שחזרו עד לשנת 2022 (נתוני ענף מחקר שב"ס, 2024), בהשוואה ל-42% בקרב משוחררי 2004.[5] לפי מחקרם של ד"ר יוחנן ועקנין וד"ר קתרין בן צבי, קיים יחס הפוך בין גיל האסיר לבין שיעור המועדות. כלומר, ככל שעולה הגיל, כך פוחת שיעור המועדות.[5] ממצא זה הוא עקבי במדינות רבות ברחבי העולם. עוד בשנת 1920 נבדק קשר זה בבדיקות מחמירות והוכח שוב ושוב שפעילות עבריינית מגיעה לשיאה בגיל ההתבגרות, ואז הולכת ופוחתת.[ג][7] שיעור המועדות של נשים ירד מ-37.5% בקרב משוחררות בשנת 2004, ל-24% בקרב משוחררות 2013.[5] נמצא כי בממוצע, נשים החוזרות למאסר שוהות כ-17.5 חודשים בקהילה, לעומת גברים רצידיוויסטים השוהים כ-20 חודשים בקהילה, בין שחרור למאסר חוזר. אף על פי ששיעור המועדות בקרב גברים גבוה יותר, קצב החזרה למאסר של נשים בשנה הראשונה גבוה פי 1.3 מקצב החזרה של גברים למאסר בשנה הראשונה.[5] אלימותשיעור המועדות בעבירות אלימות הוא 37% בקרב אסירים בגירים[8]; שיעור זה חושב בעבור אסירים שנכלאו בגין עבירות אלימות שהשתחררו מהכלא בשנת 2016 וחזרו לכליאה עד שנת 2021, והוא נמוך יחסית לשיעור שנמצא במחקר קודם שעסק באסירי עבירות אלימות שהשתחררו מהכלא בשנת 2014 וחזרו לכליאה עד 2019, שהיה 41%.[5] עבריינות מין
שאלה מרכזית בנוגע לעבריינים פוגעים מינית היא אם הם יהפכו לעברייני מין מועדים. מספר מחקרים ומטא-אנליזה בקנה מידה גדול מראים כי עברייני מין הם עבריינים מגוונים[ד] וכי הם בעלי סיכון גבוה יותר לחזור לסורם בעבירות שאינן מיניות מאשר בעבירות מיניות.[11] ממצאי מחקר שפורסמו בשנת 2015 בשירות בתי הסוהר בישראל על משוחררי 2004–2008 מצביעים על שיעור מועדות של 19.4% בעבירות מין במצטבר בתקופה של חמש שנים, שהוא אחד המדדים הנמוכים ביותר ביחס לעבירות אחרות.[12] עם זאת, הסיכון היחסי הוא הגבוה ביותר בקטגוריות העבירה (10.0). כלומר אף שהסיכון של עבריין מין לחזור למאסר הוא יחסית נמוך, הסיכון של עבריין מין שחזר בגין עבירת מין גדול מאוד לעומת חזרה למאסר של אסיר שאינו עבריין מין.[12] מחקר שניתח את נתוני המועדות בקרב עברייני מין המפוקחים על ידי יחידת הפיקוח "צור", מראה כי מקרב 934 עברייני המין שהיו בפיקוח בין השנים 2006–2011, ושרמת המסוכנות שלהם הוגדרה כיותר מנמוכה, רק 73, שהם 8% מקרב המפוקחים, הורשעו שוב.[13] מתוכם 3% בשל עבירת מין, 1% בשל הפרת תנאי פיקוח, ו-4% בשל עבירה אחרת. מרבית העבריינים המועדים שרמת המסוכנות שלהם הייתה גבוהה או גבוהה מאוד – כ-60% מהם ביצעו את העבירה החוזרת על רקע של סטייה מינית (לדוגמה, אקסהיביציוניזם, פדופיליה), וכ-18.5% על רקע אישיותי. חלקם הגדול לא נטלו חלק בתוכנית טיפולית.[13] בעולםנורווגיהבנורווגיה שיעור המועדות הוא מהנמוכים ביותר בעולם, והוא עומד על 20% בתוך תקופה של שנתיים, ועל 25% בתוך תקופה של חמש שנים.[14][15] בנורווגיה מספר האסירים ל-100,000 תושבים הוא 75 בלבד, בהשוואה ל-240 בישראל.[16] במקום בעונש, בתי הסוהר ומערכת המשפט בנורווגיה מתמקדים בצדק מאחה ובשיקום האסירים. שירות התיקון של נורווגיה (The Norwegian Correctional Services) עובד בשיתוף פעולה עם שירותי בריאות ובתי ספר מתוך הקהילה, שירותים כגון חינוך, בריאות, תעסוקה ותרבות ניתנים בכלא על ידי אותם גופים שפועלים בקהילה וגופים שונים ממנים היבטים שונים של תהליך השיקום.[17] שוודיההתפיסה הרווחת בשוודיה היא שהמאסר הוא בררה אחרונה. אם המאסר הוא בלתי נמנע, יש לאפשר לאסיר לשמור על קשרים הדוקים עם הקהילה. בדומה לנורווגיה, שירותי הרווחה ניתנים לאסירים על ידי הגופים המשרתים את הקהילה.[17] לפי נתונים השוואתיים מינואר 2023, שיעור הכליאה בשוודיה עומד על 82 לכל 100,000 תושבים.[18] נתונים משנת 2013 מצביעים על שיעור מועדות של 29% בתוך תקופה של שלוש שנים.[19] ארצות הבריתהגישה הרווחת בארצות הברית היא גישת ההרתעה. בכ-28 מדינות, ובמיוחד בקליפורניה נחקקו חוקים כגון חוק "שלוש הפסילות", שם על עברה שלישית מאותו הסוג העבריין צפוי לעונש בלתי קצוב (שמשמעותו מאסר עולם כל עוד לא ננקטים הליכים לקיצוב עונשו), ועליו לשבת במאסר לפחות 25 שנה בטרם ישוחרר בפיקוח.[20] אחוזי הכליאה בארצות הברית הם מעל ומעבר לכל מדינה מערבית אחרת, והם עלו בהתמדה בעשרות השנים האחרונות בלי קשר לרמת הפשיעה. נכון לספטמבר 2013, היו בארצות הברית קרוב ל-2.2 מיליון אסירים (כולל עצורים לפני משפט), ועל אף שאוכלוסייתה היא פחות מ-5% מאוכלוסיית העולם, הרי קרוב ל-22% מאסירי העולם כלואים בה.[21] מניתוח תקופת מעקב של משוחררי 2005–2014 עולה כי שיעורי המועדות בארצות הברית הם מהגבוהים בעולם והם עומדים על 68% בתוך שלוש שנים, על 77% בחמש שנים, ועל 83% בתשע שנים.[22] גישת ההרתעה היא אחת מאבני היסוד של כל מערכת פיקוח חברתי באשר היא. עם זאת, מאות מחקרים הראו כי הסתמכות גבוהה על פיקוח וסנקציות, יכולה למעשה להגדיל את הסבירות שאדם יבצע עבירה מחדש, בעוד שבתי סוהר מתוכננים היטב, ותוכניות שיקום שמכינות את האסיר להשתלבות מחדש בקהילה, מפחיתות את אחוזי המועדות באופן משמעותי.[23] גישת ההרתעההאינטואיציה הבסיסית היא כי שככל שהעונש חמור יותר, כך הוא ירתיע יותר וימנע חזרה לפשע. תאוריית הבחירה המושכלת (Rational Choice Theory) לחקר הפשיעה מבוססת על ההנחה הבסיסית שהעבריין עורך חישובי תועלת פשוטים שבהן משך תקופת המאסר או הסיכוי להיתפס מהווים מרכיבים מרכזיים בשיקוליו. זה הוא חלק מההיגיון שמאחורי חוק "שלוש הפסילות" והמדיניות הציבורית "אמת בגזר הדין" בארצות הברית.[ה] תפיסות אלה מדגישות את העיקרון של "למען יראו וייראו" מחד גיסא ואת העיקרון של "ראה הוזהרת" מאידך גיסא.[24] בעיה אחת בגישה זאת היא הנחת היסוד שבני אדם הם יצורים רציונליים השוקלים את השלכות התנהגותם לפני שהם מחליטים לבצע עבירה; אף על פי שרמה זאת של רציונליות עשויה לחול על עברייני צווארון לבן מושכלים, הרוב המוחלט שבסופו של דבר נכלא אינו מתאים לפרופיל זה. לדוגמה, בארצות הברית מחצית מכלל האסירים הפדרליים היו תחת השפעת סמים או אלכוהול בעת שביצעו עבירה אלימה כגון רצח, אונס, שוד, או תקיפה חמורה.[25][26] נתונים אחרים מציעים כי המספר גבוה יותר וכי 80% מכלל העבירות מתרחשות בהשפעת אלכוהול וסמים, וכי מחצית מהאסירים סובלים מהתמכרות.[27] על כך יש להוסיף את ההבחנה בין עבירות תגובתיות (למשל, אלימות עקב פרובוקציה) לבין עברות הדורשות מחשבה ותכנון (למשל, שוד בנק). השיקול התועלתני פוחת לגבי הראשונות ככל שלהט הרגע גובר על היכולת לבצע חישוב רציונלי, במיוחד כאשר מעורבים חומרים ממכרים בתמונה, רקע אישיותי, וקל וחומר כאשר כל השלושה מעורבים יחדיו. בשנת 2002, סקירה שיטתית של 62 מחקרים, מ-12 מדינות שונות, מצאה כי 65% מהגברים בכלא ו-42% מהנשים סובלים מהפרעת אישיות. באופן כללי אסירים היו בסיכון גבוה יותר לסבול מפסיכוזה ודיכאון קליני חמור, והיה סביר יותר פי 10 שהם יסבלו מהפרעת אישיות אנטיסוציאלית, בהשוואה לאוכלוסייה הכללית.[28] מכאן ניתן ללמוד כי מרבית העבירות מבוצעות על ידי עבריינים אשר לקויים מדי ביכולתם לבחון את החסרונות של התנהגותם באופן רציונלי. בנוסף, ללא מדרג בענישה לא יהיה תוחלת לעבירות מבחינת הציבור. דרך נוספת להבין מדוע חומרת הענישה מוגבלת יותר משנדמה ניתן להבין באמצעות הבנה של הדינמיקה המורכבת מאחורי הליכים פליליים. אם הייתה וודאות של 100% להיתפס או להיענש על ביצוע עבירה, מעטים הם האנשים שהיו מבצעים אותה.[25] מחקרים קרימינולוגים מצאו כי לוודאות התפיסה וכי לוודאות הענישה יש אפקט הרתעתי חזק יותר מחומרת העונש.[25] זאת היא אחת הסיבות שאנו משתמשים במצלמות אבטחה או בנקודות שיטור חמות תוך ציפייה שלאמצעים אלה יהיה השפעה של ממש. אך מכיוון שפשעים רבים, כולל עבירות חמורות, אינן תמיד מובילות למעצר או להרשעה, ההשפעה המרתיעה של ודאות הענישה או וודאות התפיסה מצטמצמת מאוד.[25] ברור כי לחומרת הענישה תהיה השפעה מועטה, אם בכלל, על אנשים שאינם מאמינים שייתפסו על מעשיהם או שלא אכפת להם להיתפס. לדוגמה, מחקר שנערך באנגליה הראה כי על 15,970 עברות שביצעו 693 נערים במהלך קריירה פלילית, נרשמו נגדם רק 115 רישומים פליליים. יחס של 1:139.[29] כן אפשר להניח כי פלוני שביצע עברות רבות בטרם נתפס אינו נרתע כמו מי שביצע מספר קטן של עבירות ונתפס, במיוחד כאשר פלוני כבר מכיר את המערכת המשפטית, הוא בעל "התמחות"[ו] בסוג העבירה, והוא כבר הצליח בעבר להתחמק מעונש. כוח ההרתעה יפחת גם כאשר הסיטואציה תהיה הפוכה והעבריין לא יהיה מודע לחומרת העונש, או לשינויים במדיניות הענישה. לדוגמה, מחקר שנערך ב-2002 מצא כי רק 22% מהאנשים "ידעו בדיוק מה יהיו העונשים". גם כאשר ידעו עוברי חוק כי העונש יהיה חמור, הם האמינו שזה היה רציונלי לחלוטין לבצע עבירות שונות מאחר שהתמורה הפוטנציאלית הייתה גדולה מספיק, כל זאת לצד תחושות שונות שהם תיארו כגון מיוחדות, שעמום, ריגוש, רצון לחיות על הקצה, ורצון בתשומת לב. רובם המוחלט האמינו כי הם לא ייתפסו וכלל לא חשבו על העונש האפשרי.[30] אם נביא בחשבון שגם אזרחים שומרי חוק ביצעו במהלך חייהם לפחות עבירה אחת, או מעשים שנאסר עליהם לעשות, קלים כחמורים, ולא נתפסו בגינן – אזי, גם בהם נטמעה תחושה מסוימת שאינה זרה לעוברי חוק: "אותי לא יתפסו".[24] מחקריםרמת השכלהמחקרים מלמדים כי אסירים בדרך כלל מתאפיינים ברמת השכלה נמוכה יחסית לאוכלוסייה הכללית.[31][32] חוקרים רבים גורסים כי ככל שאסירים ישתתפו במספר רב יותר של תוכניות חינוך, כך הסיכוי שלהם למצוא עבודה מחוץ לכלא עולה, והנטייה לחזור לפשע פוחתת. מחקרים רבים מצביעים על ירידה בשיעורי המועדות בקרב אסירים שהשתתפו בתוכניות חינוך במהלך מאסרם. לדוגמה, במחקר שכלל 3,170 אסירים במדינת מרילנד, מינסוטה ואוהיו בארצות הברית, נמצא כי הסיכוי שלהם לחזור לכלא היה נמוך פי 43 בהשוואה לאלה שלא השתתפו בתוכנית.[32] מחקר מטא-אנליזה שבחן מידע מתוך 58 מחקרים מאשש ממצאים אלה.[32] חוץ מההשתלבות כללית בחברה, חינוך הוא כלי חשוב בתהליך השיקום והוא מאפשר לאסיר לחזק את הביטחון עצמי, את הדימוי עצמי, הקניית ערכים חיוביים, קשרים בין-אישיים, ואישיות פרו-חברתית. אפקט המאסרבמחקרים נמצא כי תרומתה של השהות בכלא לצמצום הפשיעה מהותית יותר בתחילתה של תקופת המאסר, שכן בעבור רוב העבריינים 'הקריירה פלילית' נמשכת שנים ספורות בלבד.[20] על אף שישנם מחקרים המלמדים על אפקט הפוך, וכי באופן מצטבר, עבריינים שנשלחו לבתי הסוהר מבצעים יותר עברות (בשל האפקט הקרימינוגני של חווית המאסר), עדיין, הרחקה ושלילת היכולת לפעול בצורה עבריינית בתוך הקהילה הן תכליות ראויות.[33] הדבר נכון במיוחד עבור עבריינים מהם נשקפת רמת מסוכנות גבוהה, אשר לעיתים קרובות אינם בוחרים לשתף פעולה עם גורמי שיקום או רשויות החוק. מחקרים שונים מלמדים כי כליאה ממושכת שאין בצדה שיקום מדרדרת גם עבריינים לא מסוכנים לחיי פשע, ולהתרחקות מאורח חיים נורמטיבי. דוגמה בולטת ביותר לכך היא תוכנית הטלוויזיה Scared Straight: בתוכנית זו ליוו בני נוער שעברו עברות, או כאלה עם בעיות משמעת, לביקורים בבתי הסוהר. במסגרת הביקורים נחשפו בני הנוער לחוויה המלאה של שהות בכלא למספר שעות, החל בתהליך הרישום, חיפוש גופני, נטילת חפצים אישיים, ועד לאינטראקציות עם אסירים מסוכנים.[34] במטא-אנליזה בה נבחנה יעילות ההרתעה של התוכנית ודומותיה, נמצא כי הן הגבירו באופן ישיר את שיעורי הפשיעה והובילו לשיעורי מועדות גבוהים יותר בהשוואה לבני נוער שלא השתתפו בתוכנית.[35] עבירותיהם של בני הנוער לאחר התוכנית כללו גניבות, שימוש בסמים, השתכרות בציבור, הימורים, סחיטה, והונאה. אף אחד מ"בוגרי" הסדרה לא הורשע מאז בעבירה, למעט אנג'לו ספציאלה, שבשנת 2010 הורשע ונידון ל-25 שנות מאסר על אונס ורצח שכנתו בשנת 1982 (זמן קצר לאחר צילום הסדרה).[36] ככל הנראה אפשר להסביר ממצא זה בשניים: ראשית, בכך שבני הנוער יצאו "מחוזקים" מהשתתפות בתוכנית, במובן שתפיסת הסיכון שלהם התחזקה והתפתחה אצלם תחושת "לי זה לא יקרה". שנית, וחמורה יותר, בני הנוער שנשלחו לתוכנית הפנימו את התג העברייני בצורה חריפה ומשום כך המשיכו לפשוע בשיעורים בגבוהים יותר, מתוך תפיסה של "ממילא אני אגיע לכלא".[24] ראו גם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
ביאורים
|
