|
מילטון אריקסון מילטון היילנד אריקסון (באנגלית: Milton Hyland Erickson; 5 בדצמבר 1901 – 25 במרץ 1980) היה פסיכיאטר ופסיכולוג אמריקאי, ממייסדי הגישה האסטרטגית בטיפול פסיכולוגי ואבי השיטה האריקסוניאנית בהיפנותרפיה. התפרסם בשל גישתו הבלתי קונבנציונלית לטיפול פסיכולוגי, השימוש הנרחב שלו במטפורות, בטיפול נרטיבי ובהיפנוזה, תרומתו לפיתוח טכניקת ה-NLP (ניתוב לשוני פיזיולוגי), טביעת הביטוי "טיפול מהיר" וניסיונו ליצור שינוי בקרב מטופלים במספר מועט של פגישות טיפוליות. בניגוד לפסיכולוגיה הקלאסית, אריקסון תפס את התת-מודע כנפרד מן החשיבה המודעת; לטענתו, התת-מודע הוא יצירתי, מחולל פתרונות, ולעיתים קרובות בעל השפעה חיובית. ביוגרפיהאריקסון נהג לספר לעיתים קרובות דוגמאות על כוחו של התת-מודע, מניסיונותיו האישיים. את רוב כישוריו רכש מלימוד עצמי. אריקסון גדל בוויסקונסין במשפחת חוואים צנועה, והתכוון להיות חוואי כמו אביו. אריקסון לקה בעיכוב התפתחותי בדיבורו - בגיל ארבע עדיין לא דיבר. אמו טענה כי "כשיגיע הזמן, הוא ידבר", ואריקסון הסתייע בתמיכתה. הוא התייחס להשתהות זו כראייה לכך שלתת-מודע דרוש זמן ללמידה של דברים, וגם אימו הבינה זאת. לבסוף לאחר קשיים למד לדבר. כילד בן שש סבל אריקסון מדיסלקסיה. מוריו התקשו ללמדו שהספרה "3" והאות "m" הן סמלים שונים. יום אחד המורה כתבה 3 ואז m תוך כדי שהיא מנחה את ידו. אריקסון עדיין לא היה מסוגל להבחין בהבדל. לפתע, לדבריו, חווה הזיה ויזואלית ספונטנית, שבה הוא ראה את השוני בתוך אור מסנוור. אריקסון: "יום אחד, זה כה מדהים, הייתה לפתע התפרצות אטומית של אור. ראיתי את ה-m ואז ראיתי את ה-3. ה-m עמדה על רגליה, וה-3 הייתה על צידה, עם הרגליים בולטות החוצה. האור המסנוור! הוא היה כל כך חזק! הוא הסיט כל דבר אחר אל תהום הנשייה. היה הבזק של אור מסנוור, ובמרכז ההתפרצות הנוראית של האור היו ה-3 וה-m."[1] בגיל 17, הוא חלה בפוליו והפך למשותק בצורה כה קשה, עד כי היה חשש לחייו. אריקסון: "כששכבתי במיטה באותו היום, שמעתי שלושה רופאים מדברים עם ההורים שלי ואומרים להם, שהבן שלהם יהיה מת בבוקר. חשתי זעם רב על כך שמישהו בכלל אומר לאמא, שהבן שלה יהיה מת בבוקר. אמא שלי נכנסה עם הפנים הכי שלוות שיכלה לעטות על עצמה. ביקשתי ממנה שתזיז את השידה ותדחף אותה, כך שתיצור זווית עם המיטה. היא לא הבינה מדוע וחשבה שאני הוזה. הדיבור שלי גם היה כבד. אך בזווית הזאת, בזכות המראה שעל השידה, יכולתי לראות מבעד לדלת, דרך החלון המערבי שבחדר השני. הייתי מוכרח לראות עוד שקיעה אחת, אם נגזר עלי למות. לו היה לי שמץ של כשרון ציור, הייתי יכול לצייר עכשיו את השקיעה הזאת."[1] הכעס של אריקסון והרצון שלו לראות עוד שקיעה היו הדרך שלו להישאר בחיים, למרות תחזיות הרופאים. הוא החלים, אך נשאר משותק בכל גופו: הוא היה מסוגל רק לשמוע ולהזיז את עיניו. בעודו מרותק למיטה וחסר יכולת דיבור, הוא שם לב באופן חזק לחשיבותה של תקשורת לא-מילולית - שפת הגוף, טון הדיבור - ולכך שלעיתים קרובות, התקשורת הלא-מילולית סותרת את זו המילולית. הוא החל להיזכר ב"זכרונות גוף" של הפעילות השרירית בגופו שלו. באמצעות ההתרכזות בזכרונות אלו, הוא התחיל לאט-לאט להשיב שליטה על חלקים בגופו, עד כי יכול היה לדבר ולהשתמש בזרועותיו. בהיותו עדיין מחוסר יכולת ללכת, הוא החליט להמשיך לאמן את גופו, על ידי יציאה לשיט קאנו במסלול בן 1,600 ק"מ, לבדו, עם מעט דולרים בכיסו. לאחר הטיול המפרך, היה מסוגל ללכת בעזרת מקל. אריקסון היה סטודנט לרפואה שאפתני וממוקד, ומסוקרן מפסיכיאטריה. הוא קיבל תואר בפסיכולוגיה, בעת שעדיין למד רפואה. בשנות החמישים לחייו, חלה בפוליו פעם נוספת, אך היות שכבר חווה סיטואציה זו בעבר, הייתה לו אסטרטגיה "מוכנה" להחלמת שריריו, וכך עשה. לאחר ההתאוששות השנייה הוא היה מרותק לכיסא גלגלים, וסבל מכאבים כרוניים, עליהם שלט באמצעות היפנוזה עצמית. בכל בוקר נדרשה לו כשעה להוציא את כל הכאב החוצה. נשא אישה והוליד שמונה ילדים. בשנות השבעים החל שמו להתפרסם. הוא החל להעביר סמינרים, והמשיך בכך עד למותו במרץ 1980, בהיותו בן 78. אריקסון השאיר מורשת חשובה בתחומי הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה, הפסיכותרפיה, החינוך והתקשורת. פסיכותרפיה על פי אריקסוןאריקסון מפורסם בעיקר כהיפנו-תרפיסט (מטפל באמצעות היפנוזה), אך הניסיון והמחקר שלו בהיפנוזה הביאו אותו לפתח שיטות תרפיה יעילות. הרבה משיטות אלה אינן היפנוטיות בצורה מפורשת, אבל הן הרחבה של אסטרטגיות היפנוטיות ותבניות דיבור. אריקסון ראה שההתנגדות לטראנס (שהייה במצב של היפנוזה) דומה להתנגדות לשינוי, ופיתח שיטות המתבססות על ידיעה זו. אריקסון פיתח את השיטה האסטרטגית קצרת המועד בפסיכותרפיה- טיפול מנחה, מהיר, ממוקד בשינוי, תחבולני, ער מאוד לתכנים מילוליים וללשון הגוף.
ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים |
