מלכי יווןממלכת יוון נשלטה על ידי בית ויטלסבאך בין השנים 1832 ו-1862 ועל ידי בית גליקסבורג מ-1863 עד 1924. המלוכה בוטלה זמנית במהלך הרפובליקה ההלנית השנייה, וחזרה מ-1935 עד 1973, אז בוטלה פעם נוספת על ידי המשטר הצבאי ביוון והוחלפה על ידי הרפובליקה ההלנית השלישית, שהיא יוון המודרנית. רק המלך הראשון, אותון, נקרא מלך יוון (ביוונית: Βασιλεὺς τῆς Ἑλλάδος). יורשו, גאורגיוס הראשון, כונה מלך היוונים או מלך ההלנים (Βασιλεὺς τῶν Ἑλλήνων), כמו כל שאר המלכים היוונים המודרניים. בית ויטלסבאך
ועידת לונדון ב-1832 הייתה ועידה בין-לאומית שכונסה כדי להקים ממשלה יציבה ביוון. משא ומתן בין שלוש המעצמות (בריטניה, צרפת ורוסיה) הביא להקמת ממלכת יוון תחת נסיך בוואריה. ההחלטות אושרו באמנת קונסטנטינופול מאוחר יותר באותה שנה. הוועידה הציעה את כס המלוכה לנסיך הבווארי אוטו. הם גם הקימו את קו הירושה שהעביר את הכתר לצאצאיו של אוטו, או לאחיו הצעירים. כמו כן, הוחלט שבשום מקרה לא תהיה אוניה פרסונלית של כתרי יוון ובוואריה.
בית גליקסבורג
באוקטובר 1862 הודח המלך אותון במרד עממי, אך בעוד שהעם היווני דחה את מלכותו של אותון, הם לא התנגדו למושג המלוכה כשלעצמו. יוונים רבים שחיפשו קשרים הדוקים יותר עם המעצמה העולמית הבולטת, הממלכה המאוחדת, התגייסו סביב הרעיון שהנסיך אלפרד, בנם השני של המלכה ויקטוריה והנסיך אלברט, יהפוך למלך הבא. שר החוץ הבריטי לורד פלמרסטון האמין שהיוונים "שואפים להגדלת שטחם" בתקווה שבחירתו של אלפרד למלך תביא גם לשילובם בממלכה של האיים היוניים, שהיו אז מדינת חסות בריטית, למדינה יוונית מוגדלת. עם זאת, ועידת לונדון של 1832 אסרה על המשפחות השולטות של המעצמות הגדולות לקבל את כתר יוון, ובכל מקרה המלכה ויקטוריה התנגדה נחרצות לרעיון. למרות זאת, היוונים התעקשו לקיים משאל עם בסוגיית ראש המדינה בנובמבר 1862, משאל העם הראשון שנערך אי פעם ביוון. הנסיך אלפרד דחה את המלוכה, והנסיך וילהלם מדנמרק, בנו של הנסיך כריסטיאן, נבחר על ידי האספה הלאומית להיות גאורגיוס הראשון, מלך היוונים. המלוכה בוטלה ב-1924 והוחלפה ברפובליקה ההלנית השנייה. הרפובליקה ההלנית השנייה
הרפובליקה ההלנית הוכרזה ב-25 במרץ 1924 לאחר תבוסתה של יוון לטורקיה במלחמת יוון–טורקיה, בה הואשמה הממשלה המלכותית. במהלך קיומה הקצר התגלתה הרפובליקה השנייה התגלתה כבלתי יציבה. החברה היוונית המשיכה להיות מפוצלת, בעיקר בין הווניזליסטים הפרו-רפובליקנים לבין המונרכיסטים המיוצגים על ידי מפלגת העם, שסירבו להכיר בלגיטימיות של הרפובליקה. הפער בחברה התרחב לנושאים תרבותיים וחברתיים כמו הבדלים בין השימוש בשפה היוונית וסגנונות אדריכליים. לקיטוב זה נוספה המעורבות של הצבא בפוליטיקה שהביאה למספר הפיכות וניסיונות הפיכה. הכלכלה הייתה במצב רע לאחר עשור של לוחמה ולא הייתה מסוגלת לתמוך במיליון וחצי הפליטים מחילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה. למרות מאמצי הממשלה הרפורמיסטית של אלפתריוס וניזלוס בשנים 1928–1932, לשפל הגדול הייתה השפעה הרת אסון על כלכלת יוון. הניצחון האלקטורלי של מפלגת העם ב-1933 ושתי הפיכות וניזליסטיות כושלות סללו את הדרך להחזרת השלטון למלך גאורגיוס השני. החזרת השלטון לבית גליקסבורגבשנת 1935 הפך ראש הממשלה גאורגיוס קונדיליס, קצין צבא פרו-וניזלוס לשעבר, לדמות הפוליטית החזקה ביותר ביוון. הוא אילץ את פנאגיס צלדריס להתפטר מתפקיד ראש הממשלה והשתלט על הקבינט, והשהה הוראות חוקתיות רבות בתהליך. קונדיליס, שהצטרף לשמרנים, החליט לקיים משאל עם על מנת לכונן מחדש את המלוכה, למרות העובדה שבעבר היה תומך באגף האנטי-מלוכני של הפוליטיקה היוונית.
המלוכה בוטלה שוב ב-1973 והוחלפה ברפובליקה ההלנית השלישית, שהיא יוון המודרנית. ציר הזמן של מלכי יווןראו גםקישורים חיצוניים |