מקור השם סורסוק הוא ככל הנראה שיבוש של השם היווני "קירי איסאק" (Κυριε Ισαακ) שפירושו "האדון יצחק"[דרוש מקור].
ביירות
ביירות היוותה את מרכז חייה של המשפחה. בתי המשפחה המפוארים הוקמו, באמצע המאה ה-19, ברחוב סורסוק (Rue Sursock (אנ')). רחוב מפואר ומרכזי זה משך אליו את אצולת ביירות שגם הם בנו בו את בתיה (עד אמצע המאה ה-20 עדיין היה נהוג לסגור את הרחוב בערב לתנועת מכוניות).
רכוש המשפחה ברחוב כלל מספר בתים מפוארים וביניהם:
ארמון הבישוף (Greek Orthodox Bishop's Palace)
בית ניקולאס סורסוק שהוריש אותו לעיריית ביירות שהפכה אותו למוזיאון (the Nicolas Sursock Museum (אנ'))
ביתם של לינזה וברהים סורסוק (Residence of Linda & Brahim Sursock)
ארמון סורסוק שנבנה על ידי מואיז (מוסה) סורסוק. שימש כביתה של נכדתו איבון קוקריין והושכר לאירועים. הארמון נפגע קשות עקב הפיצוץ בנמל ביירות, ולאחר כארבעה שבועות נפטרה איבון קוקריין מפצעיה מפיצוץ זה, והיא בת 98. כיום אמון על שיפוץ הארמון בנה, רודריק.
בשנות השבעים של המאה ה-19, מכרה ממשלת טורקיה אדמות בארץ ישראל אך הגבילה את הקניה לבעלי נתינות עות'מאנית. מגבלה זו הקשתה על קניית אדמות על ידי יהודים אך היטיבה עם משפחת סורסוק שרכשה כ-800,000 דונמים ברחבי הארץ.
עמק יזרעאל
אחוזה פיאודלית של משפחת סורסוק, שאדמותיה עובדו על ידי אריסי "אל פולה", צולם בעת הקמת עפולה ב-1925
ב-1891 ניהל חנקין משא ומתן עם המשפחה על מנת לרכוש כ-100,000 דונם אבל התהליך נכשל בגלל חוקי המקרקעין העות'מאנים, ולאחר שמתווכי קרקעות נוספים התערבו בתהליך.
ב-1903 שלח הרצל את נציגו ד"ר אדולף פרידמן לשאת ולתת עם המשפחה על רכישת קרקעות בהיקף של כ-250,000 דונם אך גם ניסיון זה כשל עקב תחרות בין ההסתדרות הציונית ובין יק"א.
חיפה: המשפחה החזיקה שטחי אדמה בעיר התחתית בכניסה לחיפה. השטח נרכש בסביבות 1884 על ידי אוליפנט כדי להקים את תחנת הרכבת הראשונה עבור רכבת העמק.
נהריה: בנהריה החזיק אחד מבני המשפחה בית קיץ ומתקן ייצור מלח[6]. ב-1934 מכרה המשפחה קרקע של 375 דונם שכללה את בית הקיץ למספר תושבי נהריה. במקום בית הקיץ הוקם בית ליברמן.
עמק בית שאן
כאן מכרה המשפחה ליק"א, בתחילת המאה ה-20, כ-10,000 דונם קרקעות באל-ג'סר (גשר) ומלחמיה (מנחמיה).
מישור החוף
עמק חפר: אדמות המשפחה בהיקף של כ-30,000 דונם באזור זה נקנו על ידי קק"ל.
כפר סבא: יזמים פרטיים בסיוע חברת הכשרת היישוב רכשו את קרקעות המשפחה באזור זה.
משפחת סורסוק רכשו ב-1921 שורת בתים ברחוב רזיאל (אז עוד נקרא רחוב בוסטרוס, על-שם אחת מהמשפחות המכובדות של ביירות), שיפצה אותם מן היסוד כך שיידמו לבית המשפחה המפואר בג'וניה שבלבנון.
הבית שימש כבית משרדים יוקרתי ולאחר כיבוש יפו ב-1948 הועבר לידי צה"ל.
רכבת העמק היוותה שלוחה של מסילת הרכבת החיג'אזית. מסלול הרכבת, בין חיפה לעמק הירדן עבר לאורך עמק יזרעאל ובחלקו על אדמות משפחת סורסוק. על מנת להעלות את ערך הקרקע, שאפה המשפחה לקבל את הזיכיון (פירמאן) להקמת המסילה ואכן ב-1882 העניק המשטר העות'מאני למשפחה את הזיכיון המיוחל (תמורת פיקדון של 50,000 פרנק).
מאחר שלמשפחת סורסוק חסרה יכולת לממן את הפרויקט הקימה המשפחה חברת השקעות (HMR - החברה החמידית) ודרכה ניסו להכניס משקיעים ולמכור זיכיונות לאורך המסילה אבל ניסיונותיהם נכשלו וב-1884 הם איבדו את הזיכיון (ואת הפיקדון).
רכוש המשפחה לאחר 1948
ב-1950 הגישה יורשת רכוש משפחת סורסוק, ליידי איבון קוקריין[7] תביעה נגד מדינת ישראל לקבלת פיצוי על החרמת אדמות המשפחה במרכז יפו ובאזור הגנים הבהאים בחיפה על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים. תהליך ההתדיינות בין התובעת, שיוצגה על ידי עו"ד חיים הרצוג, לבין המדינה נמשך כ-30 שנה עד שהתביעה הגיעה ב-1978 לפיתחו של בית המשפט העליון[8]. לאחר התדיינות ארוכה הורה בית המשפט לוועדה לנכסי נפקדים לחזור ולדון בתביעה, וזו אישרה לפצותה.
