נוסטרה אטאטה

נוֹסְטְרָה אֵטָאטֶה (בלטינית: Nostra Aetate - "בזמננו אנו", "בעתותינו" או "בעת הזו") הוא שמה המקובל של ה"הצהרה בדבר יחס הכנסייה לדתות הלא־נוצריות" (Declaratio de Ecclesiae habitudine ad religiones non-Christianas), ומקורו בשתי המילים הראשונות של המסמך. ההצהרה הוקראה על ידי האפיפיור פאולוס השישי ב-28 באוקטובר 1965, עם סיומה של ועידת הוותיקן השנייה.

• המבוא - הכנסייה הקתולית מתייחסת בכבוד לאמונות אחרות שאינן נוצריות במהותן, שכן יש בהן קרן אור של אמת.
• סעיף 2 - ההינדואיזם, הבודהיזם ו"דתות אחרות" גם הן דתות המחפשות את האמת האלוהית, והכנסייה הקתולית אינה דוחה את האמיתי והקדוש באמונות אלה וקוראת לקתולים לנהל דו־שיח עם מאמיניהן.
• סעיף 3 - מדגיש גישות משותפות לנוצרים ולמוסלמים כמו תפילה לאל אחד והודאה בנבואת ישו, וקורא להבנה בין מאמיני שתי הדתות תוך התעלמות ממעשי האיבה בעבר.
• סעיף 4 - עוסק ביחס ליהודים.
• סעיף 5 - מוקדש לאחוות האדם וקורא לנוצרים להימנע מאפליה כלפי בני אדם אחרים בגלל גזע, צבע עור, מעמד או דת.

כותרת ההצהרה היא אמנם יחס הכנסייה לדתות לא־נוצריות, אבל ההצהרה אינה מתייחסת ליהדות או לאסלאם אלא רק ליהודים ולמוסלמים, להבדיל מההינדואיזם, הבודהיזם והדתות האחרות.

ערך מורחב – הפולמוס היהודי-נוצרי

ערך מורחב – יחסי ישראל-הוותיקן

כהכנה לקראת כינוס הוועידה הטיל האפיפיור על הקרדינל הישועי הגרמני אוגוסטין באה, ראש "המועצה לקידום האחדות הנוצרית" של הקוריה הרומאית בוותיקן, את ניסוח המסמך בנוגע ליהודים. באה החל במלאכה בעזרת קבוצת עבודה ממשרדו, בחודש יולי 1960, וסיים אותה לאחר 14 חודשים בנובמבר 1961, היינו כשנה לפני כינוס הוועידה. המסמך שניסח הסיר מהעם היהודי את אשמת צליבת ישו, והודה כי לאנטישמיות הדתית היה חלק לא מבוטל באסונות שהתרגשו על העם היהודי. המסמך הסתמך גם על החלטת ועידה אקומנית קודמת, ועידת טרנטו מהמאה ה-16, אשר פורסמה ב-30 בספטמבר 1566.

ניסוח יחס הכנסייה אל היהודים ואל היהדות, התאפיין במחלוקת רבה ביחס לניסוח עמדותיה כלפי הדתות האחרות. שש טיוטות נערכו בעניין זה, והמסמך זכה לשם "המסמך היהודי" או "המסמך בעניינם של היהודים" (Decretum de Judaeis). בסופו של דבר, רק חלק מהמסמך היהודי אומץ, והוא היה לסעיף 4 של הנוסטרה אטאטה.

סעיף 4 לנוסטרה אטאטה עומד על הרקע המשותף לנצרות וליהדות:

"ישועת הכנסייה מתוארת מראש באורח מסתורי ביציאתו של עם האלוהים הנבחר מארץ העבדות. על כן הכנסייה איננה יכולה לשכוח שהיא קיבלה את ההתגלות של הברית הישנה באמצעות אותו עם, אשר אלוהים ברחמיו הרבים כרת עמו את הברית הקדומה. כן גם לא תשכח שהיא ניזונה מאותו עץ הזית הטוב שעליו הורכבו ענפי זית הבר של הגויים (האיגרת אל הרומאים, 11, 24-17)."^[1]

הוא ממשיך ומציין את מקורה של הנצרות ביהדות, בקובעו כי השליחים ורבים מתלמידיו הראשונים של ישו יצאו מקרב העם היהודי. אולם החידוש העיקרי ביחס הכנסייה הקתולית אל היהודים, כפי שהוא בא לידי ביטוי בנוסטרה אטאטה, הוא, כי הוא דוחה את הרעיון שכל היהודים בזמנו של ישו, וכל היהודים כיום, אחראים למותו של ישו יותר מאשר הנוצרים, ולכן הוא קורא להימנע משנאה, רדיפות וגילויי אנטישמיות כלפי יהודים:

"למרות שרשויות היהודים ואלה שהלכו בעקבותיהן דחקו להביא למותו של ישוע, אין להאשים ללא הבחנה את כל היהודים של אותו זמן או את היהודים כיום, בפשעים שבוצעו במהלך ייסורי המשיח. נכון הדבר שהכנסייה היא עמו החדש של האלוהים (novus populus Dei). אף על פי כן, לא ניתן לדבר על היהודים כדחויים או מקוללים, כאילו הדבר נובע מכתבי הקודש. לכן, על הכול להיזהר שמא בשעת הוראה או הטפה של דבר האלוהים יורו משהו שאיננו תואם את האמת של מסר הבשורה או את רוחו של ישוע המשיח. אכן, הכנסייה מגנה כל צורה של רדיפה המכוונת נגד כל אדם. בזכרה את מורשתה המשותפת עם היהודים, ובהיותה מונעת לא על ידי שיקול פוליטי אלא אך ורק על ידי שיקול דתי של חסד נוצרי, הכנסייה מצטערת על כל השנאות, רדיפות וגילויי האנטישמיות שכוונו בזמן כלשהו או ממקור כלשהו כלפי יהודים."^[1]

הנוסטרה אטאטה העיד בעצמו על הרקע לניסוחו במשפט המבוא שלו, כדקלמן:

"בעיתותינו, עת בשגרת היום-יום (חלקיו השונים של) המין האנושי קרבים (זה לזה), והקשרים בין העמים השונים הולכים ומתחזקים..."

אולם אם ניתן לנקוב באירוע אחד שאין בלתו, להנעת התהליך שהחל בעבודה על "המסמך היהודי" בשנת 1960, והסתיים חמש שנים לאחר מכן בקבלתו של הנוסטרה אטאטה, הרי ברי שמדובר בשואה. למעשה, השואה ניערה את הנהגת הכנסייה הקתולית, והכריחה אותה להתעמת עם עברה ועם יחסה אל היהדות והיהודים משך מאות שנים. למרות שהדברים נדונו בעקיפין בעבר, ועידת הוותיקן השנייה הייתה ההזדמנות הראשונה, בוודאי בתקופה המודרנית, בה הכנסייה הקתולית נדרשה באופן מפורש לתרומתה הישירה לאנטישמיות ולסבלו של העם היהודי, אשר הגיעו לשיאם בשואה. מבחינה היסטורית, הדבר התאפשר גם על ידי מינויו של האפיפיור הליברלי יוחנן העשרים ושלושה, אשר החליף ב-1958 את פיוס השנים עשר השנוי במחלוקת, האפיפיור אשר כיהן בעת מלחמת העולם השנייה והשואה.

כבר ב-1959 הורה יוחנן העשרים ושלושה להשמיט מתפילת למען היהודים של יום שישי הטוב את הדיבור "היהודים הבוגדניים/חסרי האמונה", ובמקום המשפט "Oremus et pro perfidis Judaeis" ("הבה נתפלל למען היהודים הבוגדנים/חסרי האמונה") להנהיג את המשפט "Oremus et pro Iudaeis" ("הבה נתפלל למען היהודים").

למרות הוויכוחים הכבדים שאפפו את ניסוחו וקבלתו, הנוסטרה אטאטה היה רק אחד מ-16 מסמכים שונים שהתקבלו במהלך הוועידה האקומנית. הוא הקצר מבין כל ה-16 והוא אינו נושא הד למחלוקת שניצבה ברקע לו. עם זאת, נראה כי הוותיקן לא העריך את מלוא השפעתו ומשמעותו של המסמך בעת קבלתו, במיוחד בכל הנוגע ליחס אל היהודים והיהדות, וכתוצאה מכך ובשלב מאוחר יותר, גם כלפי מדינת ישראל.

בשנת 1965 הוקמו ברומא "השירות הבינלאומי לתיעוד יהודי-נוצרי" (Service International de Documentation Judéo-Chrétienne או SIDIC), שנועד להכשיר את הקרקע ליישום החלטות הוועידה האקומנית תוך בדיקת המצב בשטח. בדיקה זו העלתה פערים מהותיים בין החלטות הוועידה האקומנית לבין המצב בשטח, בו היהודים היו ונותרו "רוצחי האל". "המשרד לקידום האחדות הנוצרית" ברשותו של הקרדינל באה, היה אמור גם הוא לטפל, בין ענייניו האחרים, גם בנושא היהודי. בשנת 1969, במטרה לקדם את הפיוס עם היהדות, הקימו הכנסייה הקתולית ומספר ארגונים יהודים אמריקאים וישראלים את "הוועדה הבינלאומית לקשרים קתולים-יהודים" (International Catholic-Jewish Liaison Committee). הוועדה נפגשה מדי שנה והיו בה חמישה חברים יהודים וחמישה חברים קתולים (המפגשים נמשכים גם כיום).

בשנת 1970, וכפועל יוצא של הנוסטרה אטאטה, שונתה תפילת למען היהודים לחלוטין, ובמקום הנוסח הקודם:

"הבה נתפלל למען היהודים, למען יסיר האל הכל יכול את המחסום מליבם, ולמען יוכלו גם הם להכיר בישו אדוננו"...

התקבל הנוסח החדש, שבו אין התייחסות ליהודים כפרטים. במקום זאת, ישנה בו הכרה ביהודים כקולקטיב, כעם:

"הבה נתפלל למען העם היהודי, הראשון לשמוע את דבר האל..."^[2]

בתחילת שנות ה-70 היו מספר יוזמות של ועדות ומועצות קתוליות לאומיות אשר פרסמו הנחיות מקומיות בעניין היחס ליהודים. מסמכים כאלה התפרסמו לדוגמה בהולנד ובצרפת.

ב-22 באוקטובר 1974 הקים האפיפיור פאולוס השישי ועדה אפיפיורית קבועה ליחסים דתיים עם היהודים, ומטרתה הראשונה הייתה לפרסם הנחיות ליישום משמעויותיו של סעיף 4 של הנוסטרה אטאטה. הוועדה השלימה את מלאכתה ב-1 בדצמבר 1974, והמסמך פורסם ב-3 בינואר 1975. ההנחיות גינו כל צורה של אנטישמיות ואפליה, כנוגדות את רוח הנצרות ואת כבוד האדם, והפצירו בנוצרים לרכוש ידע אודות היהדות ומסורתה הדתית, כדי לאפשר קשרים ויחסים טובים בין שתי הדתות. ההנחיות הציעו פעולה בארבע דרכים - דו-שיח, פולחן, הוראה וחינוך, ופעילות חברתית משותפת^[3]:

• דו-שיח - בניגוד לתכונות ה"מונולוג" שאפיינו את יחסי הנוצרים והיהודים בעבר, על הדו-שיח בין הדתות להתאפיין בכבוד הדדי וכבוד כלפי אמונתו והשקפתו של האחר. על הדו-שיח להיות עדין ולהימנע משליחות מיסיונרית שתפגע בכבודם של היהודים. יש להבין את הקשיים העומדים בפני היהודים לקבל את המסתורין שבהתאנשותו של האל, בשל תפיסתם הנשגבת והטהורה של האלוהות.
• פולחן - יש להעמיק את ההיכרות עם הפולחן והליטורגיה היהודיים, ואת החלק המשותף בתחום זה לשתי הדתות, דוגמת כתבי הקודש, ואגב מאמץ להבין טוב יותר כל דבר בברית הישנה השומר על ערכו העצמי הנצחי, ואשר לא בטל בברית החדשה.
• הוראה וחינוך - יש להדגיש כי ישו, שליחיו וחלק ניכר מחסידיו הראשונים נולדו כולם לעם היהודי, וכי מה שקרה בדרך הייסורים, החל ממשפטו של ישו ועד צליבתו, אינו אשמתם של כל היהודים שחיו בתקופתו, ובוודאי שאינו אשמתם של אלה החיים כיום. יש להדגיש כי הברית הישנה איננה ספר חוקים יבשים שנמנע מהטפה לערכי אהבת האל והרֵע, וכי ישו קבע את תורתו החדשה במקרים רבים על-פי הכתוב בברית הישנה. נודעת חשיבות רבה להסברה בכל רמות ההדרכה הנוצריות, בין בספרי הוראת הדת וההיסטוריה, ובין באמצעי התקשורת. יש לעודד מחקר בנושאים יהודיים ובנושא יחסי יהודים ונוצרים, וליסד, ככל הניתן, קתדרות ללימודי יהדות במוסדות קתולים להשכלה גבוהה, תוך עידוד שיתוף פעולה עם מלומדים יהודים.
• פעילות חברתית משותפת - פעילות משותפת בכל הרמות.

הוועדה המשיכה בפעולות לימוד ומעקב של הנושא, ובשל היותה מודעת לכך שההנחיות החדשות חלחלו באיטיות לדרגים הנמוכים בכנסייה הקתולית, היא פרסמה אנציקליקה בשנת 1985 בעניין "הערות לדרך הנכונה שבה יש להציג את היהודים והיהדות בהטפה ובהוראת עיקרי האמונה הקתולית". מסמך זה שב ועמד על החשיבות שבהוראת היהדות לציבור המאמינים בדרך "נכונה, אובייקטיבית, קפדנית ומדויקת" וכדי "להרחיקם מסכנת האנטישמיות"^[4] האנציקליקה שבה וחזרה על העקרונות המרכזיים שבהנחיות משנת 1974, וציינה שיש להציג את העם היהודי באופן אובייקטיבי, גם בהקשרו של האמור בברית החדשה. לשם כך, יש לראות את האמור בכתבי הקודש הנוצריים בהקשרם ההיסטורי. האנציקליקה ציינה כי העם היהודי המשיך והתקיים בגולה, וחידשה בכך שבמסגרתה התייחסה הכנסייה הקתולית לראשונה אל מדינת ישראל:

"יש להבין את קיומה של מדינת ישראל וקשריה הפוליטיים לא בפרספקטיבה דתית, אלא ביחס לעקרונות המוסכמים של החוק הבינלאומי. קיומו של עם ישראל, שעה שעמים אחרים נעלמים בלי להשאיר עקבות, היא עובדה היסטורית, ואות שיש לפרשו ככוונת אלוהים."^[5]

שנה לאחר מכן, ב-13 באפריל 1986, ערך האפיפיור יוחנן פאולוס השני את ביקורו ההיסטורי בבית הכנסת הגדול של רומא, ונפגש עם הרב הראשי של רומא, אליהו טואף; וב-30 בדצמבר 1993 חודשו היחסים הדיפלומטיים בין הכס הקדוש למדינת ישראל, עם חתימת הסכם היסוד בין הכס הקדוש ומדינת ישראל.

עקב קבלת ההחלטה, הכריז הארכיבישוף השמרני מרסל לפבר שהוותיקן הוא סוטה וכופר והקים את אגודת הקדוש פיוס העשירי, שאינה מכירה עוד בסמכות האפיפיור ורואה בעצמה את ההמשך האמיתי של הנצרות הקתולית.

• הנוסח המלא בעברית
• הנוסח המלא בלטינית
• הנוסח המלא באנגלית
• שמואל שגב, הפגנות-זעם בקאהיר נגד זיכוי היהודים מרצח ישו, מעריב, 23 בנובמבר 1964