|
סיפורי הג'טאקה .jpg) סיפורי הג'טאקה (בסנסקריט: סיפורי לידה) הם גוף ספרות רחב היקף שמקורו בתת-היבשת ההודית הנוגע בעיקר ללידות קודמות של גאוטמה הבודהה בצורת אדם וחיה כאחד. סיפורי ג'טאקה תוארו על המעקות והטוראנות של הסטופות.[1] לפי פיטר סקילינג, ז'אנר זה הוא "אחד הסוגים העתיקים ביותר של הספרות הבודהיסטית".[2] חלק מהטקסטים הללו נחשבים גם ליצירות ספרות גדולות בפני עצמם.[3] בסיפורים אלה, הבודהה העתידי עשוי להופיע כמלך, כמנודה, כדווה (אנ'),[א] או חיה - אך, בכל צורה שהיא, הוא מפגין סגולה כלשהי שהסיפור נועד להשריש בקורא.[4] לעיתים קרובות, סיפורי ג'טאקה כוללים מגוון נרחב של דמויות המקיימות אינטראקציה ונקלעות לסוגים שונים של צרות - ואז דמות הבודהה מתערבת כדי לפתור את כל הבעיות ולהביא לסוף טוב. ז'אנר הג'טאקה מבוסס על הרעיון שהבודהה היה מסוגל לזכור את כל חייו הקודמים, וכך יכול היה להשתמש בזיכרונות הללו כדי לספר סיפור ולהמחיש את תורתו.[5] סיפורי הג'טאקה ממחישים עבור המסורות הבודהיסטיות את החיים, המעשים והתרגולים הרוחניים הרבים הנדרשים בדרך הארוכה לבּוּדְהִיוּת (אנ').[1][ב] הם גם ממחישים את התכונות הגדולות או השלמות של הבודהה (כגון נדיבות (אנ')) ומלמדים לקחים מוסריים בודהיסטיים, במיוחד במסגרת הקארמה והלידה מחדש (אנ').[6] סיפורי הג'טאקה מומחשים גם באדריכלות בודהיסטית (אנ') ברחבי העולם הבודהיסטי והם ממשיכים להיות מרכיב חשוב באמנות בודהיסטית פופולרית.[6] כמה מהייצוגים המוקדמים ביותר מסוג זה ניתן למצוא בסאנצ'י ובבהרהוט (אנ'). לדברי נעמי אפלטון, ייתכן שאוספי ג'טאקה גם מילאו "תפקיד חשוב בגיבוש ובתקשורת של רעיונות לגבי בודהיות, קארמה ומצוינות, ומקומו של הבודהה ביחס לבודהות ובודהיסטוות אחרים".[6] על פי השקפה מסורתית שנמצאת בג'טאקאנידנה הכתובה בפאלי, פרולוג לסיפורים, גאוטמה נדר להפוך לבודהה בעתיד, מול בודהה דיפנקארה (אנ') שבעבר. לאחר מכן הוא בילה תקופות חיים רבות בדרך לבודהיות, והסיפורים מהחיים הללו מתועדים כסיפורי ג'טאקה.[3] סיפורי הג'טאקה קשורים קשר הדוק לז'אנר אחר של נרטיב בודהיסטי (ולעיתים קרובות חופפים לו), האוואדאנה (אנ'), שהוא סיפור של כל מעשה בעל משמעות קארמית (בין אם על ידי בודהיסטווה ובין אחרת) והתוצאה שלו.[7][8] לפי נעמי אפלטון, כמה סיפורים (כגון אלו שנמצאו בעשור השני והרביעי של האוואדאנאסטאקה (אנ')[ג]) ניתנים לסווג גם כסיפורי ג'טאקה וגם כסיפורי אוואדאנה.[8] סקירה כללית תיארוךסיפורי ג'טאקה עשויים להיות עתיקים למדי. המונח מופיע כחלק מסכימה של צורות ספרותיות בודהיסטיות הנקראות תשעת הז'אנרים המרכיבים את תורת הבודהה (נאוואנגה-בודהאסאסאנה), וייצוגים שלהן מופיעים באמנות ההודית (אנ') הקדומה (כבר במאה השנייה לפני הספירה).[5][9] הם גם מיוצגים באופן נרחב בכתובות הודיות עתיקות.[10] לדברי שטראובה, "כנראה הדגימות העתיקות ביותר של נרטיבים משוכללים לחלוטין מפוזרות ברחבי הווינאיה פיטאקה והסוטה פיטאקה של האוספים הקאנוניים של האסכולות הבודהיסטיות השונות (אנ'). טקסטים אלו מועברים בניבים הודיים שונים ונובעים ממסורת קודמת בעל פה".[7] יתר על כן, בעוד שלא ניתן לתארך טקסטים אלו בצורה מדויקת, "העובדה שנרטיבים רבים מועברים בצורה כמעט זהה בתוך הקאנונים של האסכולות השונות מלמדת שהם מתוארכים לתקופה שלפני התרחשות הפילוגים בין האסכולות".[7] שרה שואו, כותבת על ג'טאקה בפאלי, מציינת שהחלק הקדום ביותר של הג'טאקה, החרוזים, "נחשבים לחלק הקדום ביותר של מסורת הפאלי ומתוארכים למאה החמישית לפני הספירה" בעוד "החלקים המאוחרים יותר שולבו במהלך התקופה עד המאה השלישית לספירה".[3] לדברי האינדולוג אנתוני קנדי וורדר (אנ') סיפורי הג'טאקה הם המבשרים לביוגרפיות המיתולוגיות השונות של הבודהה, אשר חוברו במועדים מאוחרים יותר.[11] אף על פי שג'טאקה רבים נכתבו מתקופה מוקדמת, המתארים את חייו הקודמים של הבודהה, תועד מעט מאוד חומר ביוגרפי על חייו של גאוטמה עצמו.[11] סיפורי ג'טאקה גם מטמיעים אגדות הודיות מסורתיות רבות ופולקלור שאינם בודהיסטים ספציפיים. כשהז'אנר התפשט מחוץ להודו, הוא שאב גם מסיפורי עם מקומיים.[5] מאפיינים ונושאים ספרותייםאסאגנה (אנ'), אחד מהדמויות החשובות ביותר של זרם המהאיאנה, מגדיר את הג'טאקה ביוגאקראבהומי-ססטרה (אנ')[ד] שלו:[5]
הרעיון שמלמדים ג'טאקה על מנת להמחיש את נתיב הבודהיסטווה הוא רעיון קדום ומוכל במקורות כמו המהוואסטו (אנ'), שקובע: "העליונים [בודהות], המיומנים בסיפורי ג'טאקה ותורות אחרות, מלמדים את המהלך של תרגול של בודהיסטווה".[10] סיפורי ג'טאקה רבים מסופרים עם סכימת עלילה נפוצה משולשת המכילה:[7]
בג'טאקה המצוי בסוטה פיטקה (אנ'),[ה] שנמצאים כמעט תמיד בפרוזה, הבודהה מתואר כמעט תמיד כאדם בדרגה גבוהה בחיים קודמים (ולא כבעל חיים). חלקם כוללים גם חיים קודמים של חלק מתלמידיו של הבודהה.[7][10] דוגמה מפורסמת אחת היא ה"מהאפרונירוואנהסוטרה", הכוללת את סיפורה של מהאסודרהסאנה.[7] בניגוד לאוספי סוטרה, מקורות של וינאיה (אנ')[ו] כמו הווינאיווסטו מכילים סיפורי ג'טאקה מגוונים יותר, כולל כאלה שבהם הבודהה מתואר כחיה.[7] סיפורי ג'טאקה רבים מכילים אלמנטים של חרוזים ופרוזה כאחד. לפי מרטין שטראובה, "החלוקה לחרוזים קאנוניים ולפרוזה פוסט-קאנונית מצביעה על הצורה הנרטיבית ההודית הישנה של אקהיאנה, שיש לה ניסוח קבוע של הבתים בלבד, בעוד שהסיפור בפועל אמור להתעצב מחדש במהלך כל ביצוע בעל פה".[7] עלילות הג'טאקה נעות בין סיפורי בעלי חיים פשוטים יותר בסגנון איזופוס לדרמות מורכבות יותר הדומות לאפוסים או רומנים עם דיאלוגים, דמויות ושירה מורכבים. למרות הגיוון של העלילות והדמויות, כולם מאוחדים על ידי דמותו של הבודהיסטווה הגיבור גאוטמה (שזהותו מתגלה בדרך כלל רק בסוף הסיפור) ומאבקיו במסע ההתעוררות.[3] למרות זאת, גאוטמה אינו תמיד הדמות המרכזית של כל הסיפורים הללו ולעיתים ממלא רק תפקיד מינורי. דמויות נוספות שחוזרות על עצמן כוללות תלמידים חשובים של הבודהה (אנ'), דוואדאטה (אנ')[ז] (בדרך כלל כנבל) ובני משפחתו של גאוטמה, כמו אשתו יאסודהארה (אנ') ובנו ראהולה (אנ'). מרכיב חשוב נוסף בסיפורים הם המעלות הבודהיסטיות השונות, הנקראות שלמות, אשר טופחו על ידי הבודהיסטווה גאוטמה במהלך חייו הקודמים, ואשר משמשות כלקחים שנלמדים מסיפורי הג'טאקה.[3] סיפורי ג'טאקה אחרים, כמו אלו שנמצאו בבודההוואמסה (אנ') (כרוניקה של בודהות), מתמקדות בפגישה, בשירות ובסגידה של גאוטמה לבודהות מהעבר ומשמשות להצבת נתיב הבודהיסטווה שלו בכרונולוגיה של בודהות בעבר. סיפורים אלו מתמקדים בדרך כלל בפעולות של התמסרות לבודהות בעבר וכיצד זה מייצר יתרונות רבים של תוצאות חיוביות רבות בעתיד.[8] מספר קטן יותר של סיפורי ג'טאקה ממחיש טעויות שונות או פעולות רעות שהבודהיסטווה ביצע בחיים קודמים (והגמול בקארמה שלאחר מכן) ובכך מדגימים את פגמי העבר של הבודהיסטווה.[8] בנוגע לקהל המיועד של טקסטים אלו, מרטין שטראובה מציין כי אף על פי שקיימת דעה רווחת לפיה סיפורי ג'טאקה נוצרו על ידי נזירים "במטרה לספק את הצרכים והטעמים של המאמינים ההדיוטות האנאלפביתים של הבודהיזם כאמצעי תעמולה להטפה או המרת דת", אין עדות היסטורית לכך.[7] במקום זאת, ההפך עשוי להיות נכון, שכן "לחלקי הפרוזה של הפאלי ג'טאקה יש לא פעם קהל של נזירים ונזירות, שלעיתים מגיעים לרמות גבוהות של מימוש רוחני לאחר האזנה לסיפור ג'טאקה".[7] נעמי אפלטון בניתוח שלה של העשור השני והרביעי של אוואדאנאסטאקה (אנ')[ג], מציינת ששתי קבוצות הסיפורים "מניחות קהל של נזירים".[8] בדומה, קייט קרוסבי כותבת כי "הפורמט של הג'טאקה למעשה מרמז על הכללתם המקורית באוסף הקאנוני היה בעיקר לטובת הנזירים".[12] קרוסבי מציינת שרבים מהסיפורים הללו קשורים להתנהגות ולגינונים של הנזירים, חלקם נועדו גם להמחיש כללים ספציפיים בווינאיה (אנ').[ו] למרות קהל מיועד עיקרי זה, הפורמט הפשוט שלהם גם הפך אותם להתאמה בקלות לשימושים אחרים. לפיכך, הם נארזו מחדש ככלים לבידור ולהוראה אמנותיים לעמאים, כפריטאות (אנ') (מזמורי הגנה) וכספרות של כרוניקה (ואמסה (אנ')).[12] שטראובה גם מציין כי נזירים התאכסנו במערות אג'אנטה ומערות באג והם שהורו וכיוונו את ציורי הקיר של ג'טאקה שנמצאו שם. ישנן גם עדויות מכתובות על סטופות ישנות באתרים הודיים שונים (כגון סאנצ'י ובהרהוט (אנ')) עם מוטיבים של ג'טאקה המעידים על כך שהן נבנו בשל חסותם של נזירים ונזירות, חלק מהנזירים היו בדרגה גבוהה כמו בהאנקה (אנ') (מדקלם).[7] כמה חוקרים הגיעו גם למסקנה שמדקלמים של ג'טאקה היו חלק מחטיבה משלהם של מדקלמים.[10] היסטוריהסיפורי ג'טאקה סופרו במקור בשפות פראקריטיות[ח] ובצורות שונות של סנסקריט (מסנסקריט קלאסי ועד בודהיסטי היברידי (אנ')). לאחר מכן הם תורגמו לשפות מרכז אסיה (כגון חוטנית, טוכארית, אויגורית וסוגדיאנית (אנ')).[2] סיפורי ג'טאקה שונים וטקסטים מקוריים תורגמו גם לסינית ולטיבטית עבור הקאנונים הבודהיסטים הסיניים (אנ') והטיבטיים (אנ').[5] הם היו חלק מהטקסטים הראשונים שתורגמו לסינית. הנזיר הסיני קאנג סנגחווי (אנ') (שפעל בנאנג'ינג בסביבות 247) היה אחד מהמתרגמים הסיניים הראשונים של סיפורי הג'טאקה. אולי התרגום המשפיע ביותר שלו הוא "כתבי הקודש של אוסף ששת השלמויות".[2] לאסכולות הבודהיסטיות ההודיות השונות היו אוספים שונים של סיפורי ג'טאקה. האוסף הידוע הגדול ביותר הוא הג'טאקאטתוואנאנה של אסכולת טהרוואדה.[6] בבודהיזם מזרם הטהרוואדה, סיפורי הג'טאקה הם חלוקה טקסטואלית של הקאנון הפאלי, וכלולים בקודאקה ניקאיה (אנ')[ט] של הסוטה פיטאקה (אנ'). המונח ג'טאקה עשוי להתייחס גם לפירושים מסורתיים (אטתאקתה (אנ')) על ספר זה. הסיפורים מתוארכים בין השנים 300 לפנה"ס עד 400 לספירה.[13]  לאסכולת הקאיטיקה (אנ'), תת-זרם באסכולת המהאסמגיקה (אנ')[י] מאזור אנדרה היו גם סיפורי ג'טאקה כחלק מהקאנון שלהם, וידוע שהם דחו חלק מסיפורי הג'טאקה של הטהרוואדה המתוארכים לתקופתו של המלך אשוקה. המאמינים מאסכולת קאיטיקה טענו שסיפורי הג'טאקה שלהם מייצגים את האוסף המקורי לפני שהתפצלה המסורת הבודהיסטית לשושלות שונות.[14] במסורת הבודהיסטית הצפונית, חוברו סיפורי הג'טאקה בסופו של דבר בסנסקריט קלאסית. אולי הטקסט המשפיע והחשוב ביותר בסנסקריט של סיפורי הג'טאקה הוא הג'טאקמלה (זר של סיפורי ג'טאקה) של אריאסורה הכולל 34 סיפורי ג'טאקה.[15] יצירה זו נבדלת ממקורות קודמים בכך שהיא שירה מתוחכמת ביותר העושה שימוש באמצעים ספרותיים שונים בסנסקריט.[16] לסיפורי הג'טאקמלה הייתה השפעה רבה ומחברים מאוחרים יותר חיקו אותה שכתבו את הג'טאקמלה משלהם, בעיקר האריביאטה וגופאדאטה. יצירות אלו כתובות כולן בז'אנר סנסקריט קלאסי המכונה קאמפו, שהוא שילוב של פרוזה וחרוזים במשקלות שונים. סיפורי הג'טאקמלה כולם משתמשים גם בשש השלמויות (פרמיטה) כמסגרת העיקרית שלהם.[7] ניתן לראות את השפעתם של סיפורי הג'טאקמלה במתחם מערות אג'אנטה, שם כתובים באיורים של סיפורי הג'טאקה ציטוטים מאריאסורה,[17] עם כתב המתוארך למאה השישית. סיפורי הג'טאקמלה תורגמו גם לסינית בשנת 434 לספירה. בורובודור, אתר בודהיסטי עצום מהמאה ה-9 בג'אווה, מכיל תיאורים של כל 34 סיפורי הג'טאקה מהג'טאקמלה.[18] שני מחברים נוספים בסנסקריט הקשורים לז'אנר הג'טאקה הם קומראלטה (אנ') (המאה ה-2 לספירה), מחבר ה"קלפנאמנדיטיקה דרסטנטאפנקטי" (אוסף דוגמאות, מעוטר בסידור אמנותי) וסנגהאסנה (תאריך לא ידוע) "פוסה בניואן ג'ינג" (菁看眩薩, סוטרה של האוואדאנה של הבודהיסטווה). שתי היצירות קיימות רק בתרגום לסינית (אבל יש קטעי סנסקריט). הטקסטים הללו קודמים לג'טאקמלה והם פחות מתוחכמים מבחינה פואטית.[7] מאוחר יותר סופרים בסנסקריט המשיכו לכתוב בז'אנר. טקסט מאוחר אחד כזה הוא של קסמנדרה (בערך 1036–1065) בודהיסאטוואוואדאנאקלפלאטה (צמח מטפס מגשים משאלות המורכב באוואדאנה של בודהיסטווה), טקסט ג'טאקה ייחודי שנכתב במלואו בחרוזים. עבודה זו הייתה בעלת השפעה על המסורת הטיבטית.[7] סיפורי ג'טאקה חשובים גם בבודהיזם הטיבטי. הם היו אחד ממקורות ההוראה והלימוד העיקריים של אסכולת קאדאם (אנ') הפופולרית ומאוחר יותר סופרים טיבטים הפיקו אוספים מקוצרים כמו מאה הלידות של הקרמאפה (אנ') ה-3, רנגג'ונג דורג'ה (אנ') וסיכום של אוואדאנאקלפלאטה של פדמה צ'ופל.[2] מקורות ג'טאקה קלאסיים   ישנם מקורות רבים לסיפורי ג'טאקה קלאסיים או קאנוניים, כולל:[19]
סיפורי ג'טאקה מאוחריםבתוך המסורת בשפת פאלי, ישנם גם סיפורי ג'טאקה לא-קאנוניים רבים של חיבור מאוחר יותר (חלקם מתוארכים אפילו למאה ה-19), אך מתייחסים אליהם כקטגוריה נפרדת של ספרות מסיפורי הג'טאקה ה"רשמיים" שזכו לקאנוניזציה פחות או יותר רשמית, לפחות מהמאה ה-5 - כפי שהעידו עדויות אפיגרפיות וארכאולוגיות רבות, כגון איורים קיימים בתבליטים מקירות המקדשים העתיקים. סיפורי ג'טאקה אפוקריפיים מהקאנון הבודהיסטי הפאלי, כמו אלה השייכים לאוסף "פניניאסה ג'טאקה (אנ')", שונו כך שיתאימו לתרבות המקומית במדינות מסוימות בדרום-מזרח אסיה וסופרו מחדש עם תוספות לעלילות לשקף טוב יותר את המוסר הבודהיסטי.[22][23] לדברי קייט קרוסבי, "יש גם אוסף של סיפורי ג'טאקה של עשרה בודהות עתידיות, החל במאיטריה (אנ'), שאף שהוא פחות ידוע היום הופץ בבירור בעולם הטהרוואדה".[24] ישנן גם יצירות מאוחרות המבוססות על סיפורי הג'טאקה הקלאסיים, כמו הקאווסילומינה, שיר המבוסס על הקוסה ג'טאקה בסינהלית ארכאית שנכתבה המלך פראקקמאבאהו השני, מלך דמבאדנייה (אנ')[ט"ו] (המאה ה-13) ומהאצ'אט קהאם לואנג, ה"גרסה המלכותית" של הווסנטארה ג'טאקה, אשר חוברה בחצרו של המלך התאי פראמטראילוקנאתה (בערך 1482). האמנות של הכנסת ג'טאקה קלאסי לחרוזים תאילנדים (אנ') נותרה מסורת חיה עד היום.[24] סיפורי ג'טאקה חשוביםבטהרוואדה סיפורי הג'טאקה של הטהרוואדה כוללים 547 פואמות, מסודרות בערך לפי מספר הולך וגדל של חרוזים. לפי פרופסור פון היניבר,[25] רק 50 האחרונות נועדו להיות מובנות בפני עצמן, ללא פרשנות. הפרשנות מספקת סיפורים בפרוזה שלטענתה יוצרים את ההקשר לחרוזים, וסיפורים אלה הם שמעניינים את חוקרי הפולקלור (אנ'). ניתן למצוא גרסאות אלטרנטיביות של חלק מהסיפורים בספר אחר של הקאנון הפאלי, הקאריאפיטאקה (אנ'), וניתן למצוא כמה סיפורים בודדים הפזורים בספרים אחרים של הקאנון. רבים מהסיפורים והמוטיבים שנמצאו בסיפורי הג'טאקה, כגון ארנב הירח (אנ') של סאסאג'טאקה (סיפורי ג'טאקה: מספר 316),[26] נמצאים בשפות ובאמצעי תקשורת רבים אחרים. לדוגמה, "הקוף והתנין", "הצב שלא יכול היה להפסיק לדבר" ו"הסרטן והעגור" המפורטים להלן, הופיעו גם הם בפנצ'טנטרה ההינדית, הסנסקריט ניטי-שאסטרה שהשפיעה בכל מקום על ספרות העולם.[27] רבים מהסיפורים והמוטיבים הם תרגומים מהפאלי, אך אחרים נגזרים במקום זאת ממסורות בעל פה עממיות לפני חיבורי הפאלי. בסטופה מהאתופה (אנ') בסרי לנקה היו מיוצגים כל 550 סיפורי הג'טאקה בתוך תא שרידי הקדושים.[28] חפצים המכילים שרידי קדושים מתארים לעיתים קרובות את סיפורי הג'טאקה. בדרום-מזרח אסיה, הסיפורים החשובים והידועים ביותר הם 10 הסיפורים של "מאהאניפטה ג'טאקה (אנ')" ("עשרה סיפורי לידה גדולים"). סיפורים אלו נחשבים כעשרת חייו האחרונים של הבודהיסטווה גאוטמה ונאמר שהם היו השלמה של 10 הפרמיטה או השלמויות.[29] מבין אלה, הווסנטארה הוא הפופולרי ביותר. לפי פיטר סקילינג, חלק מהסיבה לפופולריות שלו "הייתה האמונה הרווחת, שהתפשטה דרך המאלייה-סוטה והספרות הקשורה לכך, שבהאזנה לג'טאקה הזו יוכל המאזין להבטיח לפגוש את הבודהה העתידי, מאיטריה".[2] הרשימה הבאה כוללת כמה סיפורי ג'טאקה חשובים ממסורת הפאלי:
הג'טאקמלה של אריאסורההג'טאקמלה (זר של סיפורי ג'טאקה) של אריאסורה, יצירה משפיעה מאוד בסנסקריט שתורגמה לשפות השונות ברחבי העולם הבודהיסטי, מכילה את סיפורי הג'טאקה הבאים (המלמדים סגולות שונות):[31]
סיפורי ג'טאקה באמנות ובתרבות   סיפורי ג'טאקה היו חשובים כדרך להפצת תורות בודהיסטיות, והם היו בשימוש נרחב כחלק מהטפות, טקסים, פסטיבלים וצורות שונות של אמנות. קייט קרוסבי כותבת שהם תוארו בצורות מגוונות כמו "ספרות אפוקריפית, שחזורים עממיים, מיצגים, אמנות מקדש, אמנות רחוב זמנית ופסטיבלים, סרטים, קומיקס וסרטים מצוירים".[32] הענקת החסות על דקלומים, העתקות ואמנות של ג'טאקה בסופו של דבר גרמה לאמנות להיראות כאקט שיצר ערך לבודהיסטים הדיוטים. פעולות אלה נפוצות יותר סביב פסטיבלים חשובים כמו וסאק (אנ').[י"ז] הממצאים הארכאולוגיים המוקדמים ביותר המתארים את סיפורי הג'טאקה הם האיורים שנמצאו במעקות הסטופה של בהרהוט וכן בסנצ'י (בערך שלהי המאה השנייה – המאה הראשונה לפנה"ס), הכוללים גם כתובות. לאחר מכן, סיפורי ג'טאקה מופיעים באתרים בודהיסטים רבים, כמו במערות אג'אנטה. סיפורי ג'טאקה דומים נמצאים בציורי קיר של אתרי דרך המשי בתקופת טרום שושלת טאנג (בערך 421–640 לספירה), כמו בקוצ'ה (אנ'). הם נמצאים גם באתרים המוקדמים של דרום-מזרח אסיה, במיוחד באתרי בגאן. לבודהיזם הבורמזי יש מסורת נרחבת של איורי ג'טאקה, אחת הדוגמאות הטובות ביותר היא האיורים שנמצאו במקדש אננדה (אנ') (המתאר 554 סיפורים). סיפורי ג'טאקה מקושרים לרוב למקומות ספציפיים. במקור, זה חל על מקומות ספציפיים בהודו, ששימשו כאתרי עלייה לרגל בודהיסטיים. מסורות מאוחרות יותר הרחיבו את זה כדי לכלול מקומות אחרים ברחבי העולם הבודהיסטי. לדברי נעמי אפלטון, העובדה שלסיפורי ג'טאקה חסרים התייחסויות ספציפיות למקומות ספציפיים אפשרה להעביר אותם בקלות ולמקם אותם מחדש. גמישות זו תרמה לפופולריות המתמשכת של סיפורי הג'טאקה. מסורת זו של קישור בין סיפורי הג'טאקה לאזורים מחוץ להודו מילאה חלק חשוב בקידום ובלגיטימציה של הבודהיזם באזורים אלה.[33] לפיכך, מספרים שסטופות רבות בנפאל ובצפון הודו מסמנות מיקומים מסיפורי ג'טאקה. עולי רגל סינים כמו שׂוֵאנְדְזָאנְג ופאשיין דיווחו על כמה מהם ודנו בסיפורים הקשורים אליהם. אתרים שנדונו על ידי דמויות אלה כוללים את "ארבע הסטופות הגדולות" וכן סטופות בפושקלוואטי (אנ'),[י"ח] מנגלורה, הר האדה וסרבאדאטאן.[28] לפי נעמי אפלטון, "ארבע הסטופות הגדולות" בהן ביקר פאשיין (337–422 לספירה) הן: הראשונה הייתה במקום שבו בודהה פדה את חייה של יונה בבשרו שלו; השנייה (בגנדהארה) היה המקום שבו הוא נתן את עיניו לקבצן עיוור; והשלישית והרביעית (בתכסילא) היו המקום שבו מסר את ראשו לאיש ואת כל גופו לנמרה מורעבת שעמדה לאכול את גוריה, ושם "מלכים, שרים ועמים מכל הממלכות מסביב. מתחרים זה עם זה בהעלאת מנחות". מאה שנה לאחר מכן, סונג יון (אנ') כותב על אותם ארבעה אתרים ומזכיר גם אזור שלם הקשור לווסנטארה ג'טאקה.[33] תיאורים אמנותיים באתרים ראשייםאתרים ארכאולוגיים בודהיסטיים הודיים רבים מכילים איורים של סיפורי ג'טאקה, ולכן הם מקורות אמנותיים חשובים לסיפורי ג'טאקה. חלק מהאתרים העיקריים הם:[7]
אתרים עתיקים אחרים מחוץ להודו המכילים איורי ג'טאקה כוללים את בורובודור, דונחוואנג (אנ') באגן טארים (מערות מוגאו), פולונארווה, אנוראדאפורה, באגאן, ונאקהון פאתום (אנ'). איורי ג'טאקה (במיוחד מ-10 הסיפורים האחרונים של אוסף הקאנון הפאלי) נפוצים בעולם הטהרוואדה הבודהיסטי, ומקשטים מקדשים רבים, ואטים ואתרים מרכזיים.[3] הופעותלדברי הצליין הסיני ייג'ינג (אנ'), שביקר בהודו במאה ה-7, מחזות ג'טאקה הוצגו "ברחבי חמש מדינות הודו". תרבות ביצוע זו התפשטה גם לאזורים אחרים.[34] בטיבט הוסב הווסנטארה ג'טאקה למחזה פופולרי בשם דרי מד קון אידן. מחזות ג'טאקה פופולריים אחרים כוללים את סודהאנה או נור בזאן ואת סיפורו של הנסיך מאניקונדה (לוקהאנדה).[35] בארצות שבהם נהוג זרם הטהרוואדה, כמה מהסיפורים הארוכים יותר כמו "שתים עשרה האחיות (אנ')"[36] והווסנטארה ג'טאקה[37] מוצגים עדיין בריקוד, בתיאטרון, בתיאטרון בובות, ובדקלום רשמי (מעין פולחני).[38] חגיגות כאלה קשורות לחגים מסוימים בלוח השנה הירחי המשמש את תאילנד, מיאנמר, סרי לנקה ולאוס. קריאת הווסנטארה ג'טאקה היא עדיין טקס חשוב במדינות טהרוואדה כיום. גלריה
בדתות אחרותסיפורים הדומים לסיפורי הג'טאקה נמצאים גם בג'ייניזם, שבו יש סיפורים המתמקדים בדרכו של מאהאווירה להארה בחייו הקודמים. סיפורי הג'ייניזם כוללים את צורות הלידה מחדש הרבות של מאהאווירה, כגון חיות וכן מפגשים עם יצורים משוחררים בעבר (טירתנקרא (אנ')) אשר מנבאים את ההארה העתידית של מאהאווירה. עם זאת, הבדל עיקרי כאן הוא שבעוד שמאהאווירה מקבל תחזית של הארה עתידית, הוא לא נודר נדר להפוך לטירתנקרא בעתיד, בניגוד לבודהיסטווה גאוטמה. אין גם רעיון מקביל של נתיב בודהיסטווה בג'ייניזם, למרות קיומם של כמה נרטיבים על חייו הקודמים של מאהאווירה. אוסף דומה של משלים הודיים על חיות הוא הפנצ'טנטרה ההינדית, שתוארך לסביבות 200 לפני הספירה.[39] כמה סיפורי ג'טאקה בודהיסטים אומצו וסופרו מחדש על ידי סופרים אסלאמיים (ומאוחר יותר נוצרים), כמו המלומד השיעי מהמאה ה-10, אבן בבאווייה (אנ'), שעיבד ג'טאקה לסיפור שהפך לנרטיב הנוצרי של ברלעם ויהושפט (אנ').[40] לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
|
.jpg)
.jpg)
%3F_LACMA_AC1999.3.1_(1_of_6).jpg)
.jpg)
.jpg)
_(8597265312).jpg)
.jpg)
