|
עירייה (ישראל) עירייה היא יחידת שלטון מקומי, שתפקידה לדאוג לרווחת התושבים בעיר נתונה. את ראש העירייה וחברי מועצת העירייה, בוחרים תושבי העיר אחת לחמש שנים. בישראל, נהוג שהמפלגות השונות, החברות גם ברשות המחוקקת וברשות המבצעת, מעמידות מועמדים מטעמן לראשי ערים ורשימות למועצת העיר, בשאיפה שאלה יקדמו את ענייניהן בעיר. היסטוריהעם הכיבוש הבריטי במלחמת העולם הראשונה (1917), הושארו בתוקפם כל החוקים העות'מאניים. בשל כך המשיך להתקיים חוק העיריות העות'מאני אשר היה בתוקף משנת 1877.[1] לפי חוק זה, היו קיימות בגבולות ארץ ישראל המנדטורית 22 עיריות: באר שבע, בית ג'אלא, בית לחם, בית שאן, ג'נין, חאן יונס, חברון, חיפה, טבריה, טול כרם, יפו, ירושלים, לוד, מג'דל, נצרת, עזה, עכו, צפת, רמאללה, רמלה, שכם ושפרעם. המנדט הבריטי אשר עודד שלטון עצמי מקומי, פרסם בשנת 1921 את פקודת המועצות המקומיות, אשר על פיה נוסדו המועצות המקומיות הראשונות וביניהן תל אביב. בשנת 1934, משנוצר הצורך לקבוע הוראות מפורשות ומפורטות ביחס לשלטון המקומי בערים, פורסמה פקודת העיריות, אשר תקפה עד היום. צורך זה נוצר עוד הרבה לפני פרסום פקודת העיריות, אולם היה קושי בחקיקת חוק אחיד שיתאים לערים עבריות וערביות וערים מפותחות ונחשלות. פקודת העיריות הכירה עם פרסומה בכל 22 העיריות הוותיקות המוזכרות לעיל. כמו כן, הקנתה סטטוס של עירייה ליישוב נוסף שקודם לכן לא היה לו מעמד עירוני - תל אביב. בתקופת המנדט הוקמה עירייה אחת בלבד, עיריית פתח תקווה. מאז הקמת המדינה ועד היום, הוקמו עוד 53 עיריות חדשות וכיום קיימות במדינת ישראל 82 עיריות.[2] במרץ 2007 אושרה בקריאה ראשונה הצעת חוק העיריות אשר נועדה להחליף את פקודת העיריות, אולם מאז לא התקדם חוק זה וכאמור פקודת העיריות היא זו שבתוקף. הקמת עירייה חדשהאישור עירייה חדשה נתון בידי השלטון המרכזי. כיום שר הפנים ובעבר הנציב העליון.[3] אם נראה לשר כי בשל גידול מספר התושבים ביישוב, רצון של רוב האוכלוסייה ביישוב מסוים או מכל סיבה אחרת רצוי שתושבי אותו יישוב יהוו עירייה, רשאי השר למנות ועדה שתקיים מעין חקירה באזור המדובר, אשר תתחקה על רצון התושבים ותגיש דו"ח לשר. על סמך ממצאי החקירה ולפי שיקול דעתו, מוסמך השר להכריז כי תושבי אותו אזור יהוו עירייה. בסמכות השר להתחשב ברצון התושבים אך אינו חייב לעשות כן וכמו כן אין הוא מחויב להוציא לפועל את ממצאי הוועדה. ביטול עירייה קיימתדומה להקמת עירייה חדשה. אף כאן נתונה הסמכות לשלטון המרכזי באמצעות שר הפנים. לשם כך על השר לנהוג בפרוצדורה דומה והיא מינוי ועדה. אף כאן יכול אך לא חייב להתחשב במסקנותיה או ברצונותיהם של תושבי המקום. אם החליט השר על ביטול העירייה, יהא עליו לתת הוראות בדבר הקניית הנכסים העירוניים לגוף אחר אשר יירש את מקום העירייה המבוטלת. בשנת 1950, בוטלה עיריית יפו ומרבית שטחיה ונכסיה עברו לעיריית תל אביב ומכאן שמה עיריית תל אביב - יפו עד היום.[4] הבחירות לעירייההבחירות לעירייה ולראשות העירייה נערכות באותו יום, בשתי מעטפות הצבעה נפרדות. פתקים לבנים למועצת העירייה ופתקים צהובים לראשות העירייה. בעבר, תושבי הרשות המקומית היו בוחרים ברשימות שהתמודדו על מושבים במועצת העירייה, וחברי המועצה שנבחרו הם שבחרו בראש הרשות. הבחירות נערכות לפי החוק בכל חמש שנים, ביום ג' השלישי של חודש חשוון, למעט בשנים שבהן השנה שלפני שנת הבחירות היא שנה מעוברת, שאז הבחירות נערכות ביום ג' הראשון של חודש חשוון. בעבר היו מתקיימות הבחירות אחת לארבע שנים. מוסדות העירייהמועצת העירייהמועצת העירייה היא המוסד העליון של העירייה, ומרוכזות בה רוב סמכויות העירייה. תפקידיה – חקיקת חוקי עזר, קביעת תקציב, התווית דרכי מדיניות, הטלת מיסים, אישור חוזים, מתן רישיונות ועוד. המועצה נבחרת על ידי התושבים בבחירות חשאיות, באותו יום בחירות כמו לראשות העירייה, ובפתקים ומעטפות נפרדות. חברי מועצת עירייה אינם מקבלים שכר. מספר חברי המועצה נגזר ממספר תושבי העיר לפי הפירוט להלן:
עם זאת קובע החוק, כי במקרה ורשימת המועמדים בראשה עומד ראש העירייה הנבחר אינה זוכה למושב במועצת העירייה, מתווסף באופן אוטומטי מושבו של ראש העירייה במועצת העירייה לסך הקבוע של המושבים אותם קבע שר הפנים. הנהלת העירייהההנהלה היא ועדה המייעצת לראש העיר בכל הנוגע לביצוע תפקידו. כמו כן משמשת ההנהלה ועדה לכל עניין שאינו בסמכות ועדה אחרת. בכל מקרה כל החלטותיה של ההנהלה יובאו לאישורה של מועצת העירייה. החוק אינו מחייב להקים הנהלה. לרוב חברי ההנהלה הם חברי מועצה מסיעות הקואליציה. הרכב חברי ההנהלה:
ועדות העירייהמועצת העירייה חייבת למנות ועדות בתחומים שונים, אשר תהיינה אחראיות על הטיפול בנושא ותמלצנה בפני המועצה בגין נושאים אלו. החוק מחייב למנות 24 ועדות והם:[5]
העיריות יכולות למנות ועדות נוספות בתחומים העולים על דעתם אשר דורשים טיפול. לדוגמה ועדת מקלטים, ועדת ספורט, ועדת צעירים, ועדת תנועה וכדומה. מאחר שמועצת העירייה אינה יכולה להעביר את סמכויותיה לאחרים ואף לא לוועדותיה, מרביתן של הוועדות הן ועדות מייעצות הטעונות אישור המועצה. יוצאים מן הכלל,[6] מקרים בהם החוק קבע במפורש כי לוועדות מסוימות תהיה סמכות החלטה. לדוגמה ועדת מל"ח, שבסמכותה לקבוע הוראות בדבר הכנתו והפעלתו של המשק לשעת חירום. ועדת ההנחות, שבסמכותה לקבוע את הקריטריונים למתן הנחות. חוקי עזר עירוניים
חוק העזר הוא אמצעי עיקרי שבאמצעותו ניתן להסדיר חובות וזכויות בתחום פעולות העירייה, ולגבות תשלומים למימון פעולת הרשות. חוק העזר מתקבל לאחר דיון מוקדם במחלקות העירייה השונות ואז מובא למועצת העירייה אשר מתקינה את חוק העזר. לאחר שהמועצה התקינה את התקנה החוק מובא לאישורו של שר הפנים ולפרסום ברשומות. ניתן להבחין בשלושה סוגים של חוקי עזר:
עם זאת, חוק העזר מהווה חקיקת משנה, וכשכזה צריך לשאוב את סמכויותיו מחוק מסוים, לכן אסור לחוק העזר לחרוג מהסמכות של החוק. העיריות כיוםהפרטה
המצוקה הכספית של הרשויות המקומיות בארץ ובעולם המערבי, הביאה לאימוץ גישה עסקית בניהול העירייה. המנהל בשירות הציבורי נדרש לעמוד בנורמות גבוהות המקובלות במגזר העסקי: יזמות, רמת שירות גבוהה, תפיסה שיווקית, מימון נכון, הגדלת הכנסות ועוד. עם זאת, העירייה איננה יכולה להתנהל כעסק לכל דבר וזאת בשל אופייה הציבורי. לפיכך, העירייה נדרשת למצוא את שביל ביניים אשר יאפשר לה למלא משימותיה על הצד הטוב ביותר. שיטת ההפרטה העיקרית המתקיימת כיום ברוב העיריות היא מיקור חוץ – Outsourcing, חתימה על חוזה עם ארגון פרטי לאספקת שירות או חלק משירות. בשיטה זו מפרידה העירייה בין הדאגה לכך שהשירותים יינתנו לבין יצור השירותים.[7] המעבר מניהול מסורתי המבוסס על מדיניות רווחה, לניהול המבוסס על כלכלת שוק מביא עמו קיצוץ בהוצאות הציבוריות, והחלפת צורות ארגוניות ריכוזיות ובירוקרטיות בגופים גמישים ומבוזרים הקשובים לרצונות האזרח. אידאולוגיה חדשה זו הביאה להסדרים שונים בין העיריות לבין המגזר העסקי. נכון להיום, העיריות מוציאות חלק קטן משירותיה לגופים חיצוניים ועדיין העירייה היא זו שמספקת את מירב השירותים. עובדה זו נובעת מחשש לפגיעה באיכות השירות, הסרת האחריות של העירייה כלפי האזרח ומהתנגדויות של קבוצות שונות המתנגדות לתהליכי ההפרטה. תאגידי מיםביולי 2001 אושר בכנסת חוק תאגידי המים והביוב. החוק נחקק על-רקע גירעון ענק של 2 מיליארד ₪, בהשקעה בתשתיות מים וביוב ברשויות המקומיות, שיעור גבוה של פחת מים ושיעורי גבייה ירודים. משרד הפנים היה היוזם העיקרי לחקיקת החוק, אשר ראה צורך להפריד את משק המים ברשויות המקומיות משאר הפעילויות של הרשויות המקומיות. מטרותיו של חוק זה הן:[8]
לשם השגת מטרות החוק על הרשויות להקים, חברות שתפקידן העיקרי יהיה לתת שירותי מים וביוב בתחומיהן על כל היבטיו (שירות, איכות וגביה). מפברואר 2008 החוק אוסר על הרשויות המקומיות לטפל במים והביוב שברשותן והעביר את האחריות לכך לידי תאגיד נפרד. בד בבד, הנחה ראש הממשלה את שר הפנים לגבש קריטריונים שלפיהם יוענק פטור מטעמים מיוחדים לרשויות מסוימות. לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
