עמירם שקולניק
עמירם שקולניק (23 באוגוסט 1923 – 6 ביוני 2004) היה פרופסור לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ועם פרישתו התמנה ליושב ראש הוועד המנהל של המכללה האקדמית גליל מערבי, מטעם אוניברסיטת בר-אילן. הוא שימש בתפקיד זה בין השנים 2000–2004. שקולניק היה אקופיזיולוג מבכירי חוקרי הטבע והמדעים בישראל. הוא הרבה להרצות ולכתוב על תעשיית המזון, החקלאות המדברית והרפואה. מחקריו היו בתחום פיזיולוגיה סביבתית במדבר, והוא הקים את האסכולה למחקר הפיזיולוגיה המדברית תוך שילוב השדה, המעבדה והתאוריה. הוא היה מראשוני החוקרים שפיתחו בישראל את הגישה האקופיזיולוגית בזואולוגיה. חבר קיבוץ כברי. ביוגרפיהשקולניק נולד במזכרת בתיה, בנם הצעיר של חסידה לבית מלר ושלמה שקולניק.[1][2] בשנת 1942 סיים את לימודיו בגימנסיה הרצליה בתל אביב והחל ללמוד בסמינר הקיבוצים, היה חבר מחנות העולים ויצא להכשרה ביגור. בתום ההכשרה, הצטרף עם חבריו לקיבוץ בית הערבה, וב-1948 גויס לצה"ל ולחם בהגנה על סדום.[3] בשנת 1949 עבר בית הערבה לקיבוץ כברי, והקים את בית הספר היסודי הראשון. בשנת 1951, בצוות יחד עם עמיתיו אביתר נבו ומיכאל קוסטא, הניח את היסוד להוראת הביולוגיה בסמינר אורנים, שם לימד כל שנות עבודתו. השתתף במיפוי הגאולוגי של סיני ב-1956, לצד עמירם עסקו במלאכה הזואולוגים אמוץ זהבי, יעקב ורמן, הביולוג האבולוציוני אביתר נבו, והבוטנאים יואל דה-מלאך, נפתלי תדמור, דני זהרי, והארכאולוג יוחנן אהרוני. בשנת 1967 קבל תואר דוקטור באוניברסיטה העברית בירושלים[4] בהצטיינות יתרה, את לימודי הפוסט-דוקטורט עשה באוניברסיטת דיוק שבצפון קרוליינה. בשנת 1969 חזר לישראל עם פרופ' קנוט שמידט נילסון (Knut Schmidt-Nielsen), החל לעבוד באוניברסיטת תל אביב כמרצה בכיר ושם הקים מעבדה לפיזיולוגיה, והיה מהפיזיולוגים מהראשונים במחלקה לזואולוגיה אוניברסיטת תל אביב, שם בנה תשתית הוראה ומחקר שקצרה יוקרה והישגים רבים. מדענים רבים מרחבי העולם שיתפו איתו פעולה במחקריו, הרבה להרצות ולכתוב על תעשיית המזון, החקלאות המדברית והרפואה.[5] עמירם חקר בתחום פיזיולוגיה סביבתית במדבר, הקים את האסכולה למחקר הפיזיולוגיה המדברית תוך שילוב השדה, המעבדה והתאוריה.[6] בנוסף, הרצה בישראל ומחוץ לה. בשנים 1976 עד 1978 שימש בתפקיד ראש המחלקה לזואולוגיה ובהמשך קבל את הקתדרה לזואולוגיה סביבתית. בהמשך ובמקביל גם שימש בשורה ארוכה של תפקידים בוועדות אוניברסיטאות שלהן מונה מטעם המועצה להשכלה גבוהה והאקדמיה הישראלית למדעים. בשנים 1992 עד 1994 עמד בראש החטיבה האקדמית של מכללת אורנים. בשנת 1995 לאחר שפרש לגמלאות מאוניברסיטת תל אביב כפרופסור אמריטוס,[7] נתמנה מטעם אוניברסיטת בר-אילן בין השנים 2000 ו-2004 כיו"ר הוועד המנהל של המכללה האקדמית גליל מערבי, לזכרו קיימת במכללה מלגה בעבור הישגים יוצאי דופן שנתרמה על ידי משפחתו. בימיו האחרונים, השקיע את מאמציו בכתיבת ספר על עבודתו המדעית, אך נפטר בטרם סיימו. את הספר סיימה והוציאה לאור תמר רעייתו ביחד עם יצחק צ'ושניאק.[8] נפטר בקיץ 2004. הניח אשה, ילדים, נכדים ונינים. מחקריומחקריו עסקו במגוון רחב של נושאים. הוא חקר את התאמות בעלי חיים לבית גידולם במגוון של מינים, ובהם חלזונות, קיפודים, מכרסמים, קופים, ומעלי גרה מדבריים אחרים, כמו עז הבית השחורה.[6] מחקר אחר עסק במכרסמים מדבריים שהיגרו לגליל המערבי, אזור בו יש אקלים ים תיכוני. בסוף שנות ה-50 החל את עבודת המחקר באוניברסיטה העברית בהנחיית פרופ' היינריך מנדלסון, מחקרו עסק בעמידות לתנאי יובש של מכרסמים מדבריים והתפתח בעבודת הדוקטורט שלו במחקר על שני מיני הקוצנים בהנחיית פרופ' רייך ופרופ' אריה בורוט. מחקר ראשוני על התחרות בין שני מיני קוצנים, קוצן היום וקוצן הלילה, פתח מחקר מתמשך. המבנה והתכונות הפיזיוגיות של שני סוגי הקוצנים כמעט זהים שני המינים פעילי לילה בדרך כלל, אולם באזורים בהם חופפים שטחי המחיה שלהם, פעיל הקוצן המצוי בשעות הלילה והקוצן הזהוב בשעות היום. כאשר הרחיקו עמירם ועמיתיו את קוצני הלילה מבית הגידול הטבעי, התחילו קוצני היום להיות פעילים גם בשעות הלילה. מדובר כאן בתחרות בין מינים קרובים. ספריו ומאמריו
ספרים שהוזכר בהם או שנעזרו במחקריו
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|