|
פאנק רוק
פּאנק רוק (באנגלית: Punk rock) או פשוט פאנק (Punk) היא סוגה מוזיקלית שהתפתחה בין השנים 1974–1976 בארצות הברית, בריטניה ואוסטרליה. מוזיקת הפאנק רוק הושפעה רבות מלהקות הגראז' רוק של אמצע שנות ה-60, ולהקות הפרוטו פאנק של סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70. להקות הפאנק רוק החלוצות הפיקו שירים מהירים, רועשים, מלוכלכים, אשר עסקו בעיקר בנושאים פוליטיים ואנטי-ממסדיים. אותן להקות נהגו להפיק, להקליט ולהפיץ את המוזיקה שלהם בעצמם דרך ערוצים לא-פורמליים. בסוף 1976, להקות כגון הראמונס בניו יורק, סקס פיסטולס וקלאש בלונדון, זכו להכרה כלהקות החלוצות של סגנון הפאנק רוק. שנה לאחר מכן מוזיקת הפאנק רוק החלה להתפשט ברחבי העולם והפכה לתופעה תרבותית רבת השפעה. היא צברה פופולריות בסצנות המקומיות אשר לא היו מזוהות עם תרבות המיינסטרים. בעקבות כך, התפתחה תרבות הפאנק אשר התאפיינה בין היתר בסגנונות ביגוד ייחודיים ובמגוון אידאולוגיות אנטי סמכותיות. במהלך השנים התפתח הפאנק רוק למספר תתי סגנונות. תתי הסגנונות הארדקור פאנק ו-Oi!, אשר היו מהירים ואגרסיביים יותר, הפכו בהמשך לסגנונות הדומיננטיים של מוזיקת הפאנק רוק. כמו כן, מוזיקת הפאנק רוק הייתה בעלת השפעה רבה על מוזיקאים רבים והובילה להתפתחות של תת-סוגות הפוסט פאנק ומוזיקת רוק אלטרנטיבי. לקראת סוף המאה ה-20 סגנון הפופ פאנק, אשר הוא קליל ומלודי יותר, התקרב מאוד למיינסטרים ובזכות להקות כגון גרין דיי ואופספרינג הסגנון פנה לקהל רחב יותר וצבר פופולריות רבה. מאפייניםפילוסופיההגל הראשון של מוזיקת הפאנק רוק כיוון להיות מוזיקה מודרנית ואגרסיבית, תוך כדי התבדלות מהרוק הסנטימנטלי של תחילת שנות השבעים. לפי דברי המתופף של הראמונס, טומי ראמון, "בצורתה הראשונית, הרבה חומר מהמוזיקה (של שנות השישים) היה חדשני ומקורי. לרוע המזל, מה שקרה זה שאנשים שלא יכלו להחזיק נר בשירים כמו של ג'ימי הנדריקס ודומיו התחילו לנדוד למקומות אחרים. מהר מאוד היו לך סולואים ארוכים שלא הלכו לשום מקום. בשנת 1973, ידעתי שמה שצריך זה רוקנרול נקי, חד ובלי בולשיט". ג'ון הולמסטרום, מייסד המגזין "PUNK" נזכר שהרגיש שהפאנק רוק חייב היה להגיע מפני שסצנת הרוק נעשתה כל כך מאולפת, שאמנים כמו בילי ג'ואל וסיימון וגרפונקל נחשבו רוקנרול – "לי ולמעריצים אחרים, רוקנרול היה המוזיקה המהפכנית והפרועה." לפי תיאורו של המבקר רוברט קריסטגאו "זה היה גם תת-תרבות שדחתה את הטיפשות של 'אידיליית הפרחים' הקליפורנית של המיתוס ההיפי." פאטי סמית, בניגוד לכך, אומרת בסרט הדוקומנטרי "25 שנה של PUNK" שההיפים והפאנק-רוקרים היו קשורים על ידי מנטליות אנטי-ממסדית משותפת. במהלך ההיסטוריה של הפאנק רוק הועלתה על נס גישת ה"עשה זאת בעצמך". בימים הראשונים של הפאנק רוק, אתיקה זו עמדה בניגוד לאפקטים מוזיקליים ראוותניים והדרישות הטכנולוגיות של רבות מלהקות הרוק. וירטואוזיה מוזיקלית נראתה כחשודה רוב הזמן. לפי הולמסטון, הפאנק רוק היה "רוקנרול שנעשה על ידי אנשים שלא היו כישרוניים במיוחד כמוזיקאים אבל הרגישו את הצורך לבטא את עצמם דרך המוזיקה". בדצמבר 1976, המגזין האנגלי SIDEBUMS פרסם תרשים מפורסם של שלושה אקורדים ולצידם הכיתוב "זה אקורד, זה עוד אחד וזה השלישי. עכשיו הקם להקה." השיר משנת 1980 של להקת הפאנק הניו-יורקית The Stimulators שנקרא "Loud Fast Rules!" מתאר את הגישה המוזיקלית של הפאנק רוק. חלק מהדמויות הבריטיות המובילות הציגו דחייה לא רק של הרוק של המיינסטרים והתרבות הרחבה ששויכה אליה, אלא גם של האמנים שהיו לפניהם והשפיעו עליהם: "No Elvis, Beatles or the Rolling Stones in 1977" (לא אלביס, הביטלס, או הרולינג סטונז בשנת 1977), הכריז שירם של להקת The Clash שנקרא "1977". השנה שלפניה, כאשר מהפכת הפאנק רוק התחילה בבריטניה, הייתה אמורה להיות "שנת אפס" למוזיקה ולתרבות יחד. גם כאשר הנוסטלגיה נשכחה, רבים מסצנת הפאנק רוק אימצו גישה ניהיליסטית שסוכמה על ידי סלוגן להקת הסקס פיסטולס "No Future" (אין עתיד)[1]. במילותיו של צופה, בתוך תקופת המתיחות החברתית והאבטלה בשנת 1977 "ההתנהלות הניהיליסטית הייתה הדבר הכי מרגש באנגליה". אף על פי ש"היבדלות עצמית" הייתה שכיחה בקרב "פאנקיסטים שיכורים" ו"פאנקיסטי הביוב", הייתה מתיחות תמידית בין ההשקפה הניהיליסטית ו"האוטופיה הרדיקלית השמאלנית" של להקות כגון להקת Crass, שמצאו בתנועה משמעות חיובית ומשחררת וכפי שמתאר מקורב של להקת הקלאש (Clash) את גישתו של הזמר ג'ו סטרמר, "פאנק רוק מיועד להיות החירות שלנו. אנחנו אמורים לעשות את כל מה שנרצה לעשות". הנושא של האותנטיות חשוב בתת-התרבות של הפאנק – המונח המזלזל "מתחזה" משויך לאלה אשר מקושרים לפאנק ומאמצים את הסטייל והתכונות המתאימות אבל לא מסוגלים להבין את הערכים הבסיסיים והמחשבה שמאחוריהם. המלומד דניאל ס. טראבר טוען ש"השגת אותנטיות בזהות הפאנקיסטית יכולה להיות קשה"; בסופו של דבר, הוא אומר, כשהסצנה הפאנקיטסית התבגרה, "כולם נקראו מתחזים". אלמנטים ליריים ומוזיקלייםלהקות פאנק רוק מאמצות, לרוב, את המבנים והעיבודים הפשוטים של רוק הגראז' משנות ה-60. כלי נגינה טיפוסיים בלהקת פאנק רוק כוללים גיטרה חשמלית אחת או שתיים, גיטרה בס חשמלית ומערכת תופים יחד עם שירה. שירים של להקות פאנק רוק נוטים להיות קצרים ומהירים יותר מאשר בשאר הז'אנרים הפופולריים – באלבום הבכורה של להקת הראמונס, לדוגמה, אורכם של חצי מתוך ארבע עשר הרצועות לא עולה על שתי דקות. שירי הפאנק רוק הראשונים שמרו על המבנה של בית-פזמון ומקצב של שני רבעים, אך להקות פאנק רוק מן הגל השני ואחריו שברו לרוב את המבנה הזה. לפי תיאורו של המבקר סטיב בלוש "הסקס פיסטולס היו עדיין רוקנרול... כמו גרסה מטורפת של צ'אק ברי. מוזיקת ההארדקור פאנק הייתה ענף קיצוני של זה. זה לא היה רוק של בית-פזמון. זה סתר כל מושג לגבי איך כתיבת שירים אמורה להיות. זה היה סוג מוזיקלי משלו." השירה במוזיקה זו לרוב נשמעת קשוחה ומילות השירים לרוב נצעקות ולא מושרות באופן "קונוונציונאלי", במיוחד בזרמים הקיצוניים יותר של הסוגה. הגישה ביחס לשירה מאופיינת בחוסר עקביות: ירידות ועליות בטונאליות, בווליום ובסגנונות - דוגמה טובה לנושא הוא ג'וני רוטן מלהקת הסקס פיסטולס. ההפקה נוטה להיות מינימליסטית, כשלפעמים ההקלטה נעשית על ידי טייפ ביתי או טייפ סלילים בעל 4 ערוצים פשוט. הרעיון בהפקה הוא להשיג צליל אותנטי אשר מזכיר כמה שאפשר הופעה חיה. הקלטות פאנק נוטות להיות ברמת LO-FI עם כל ה"לכלוך" אשר נשאר גם בתהליך המאסטרינג. ההקלטות עשויות לכלול שיחות בין חברי הלהקה, פתיחות מזויפות מכוונות ורעש רקע. מילות השירים בפאנק רוק נוטות להיות ישירות ובלתי מתפשרות בהשוואה למילים בסוגי מוזיקה פופולריים אחרים. נושאי השירים הם לרוב על המצב החברתי והפוליטי, במיוחד בפאנק הבריטי הראשוני שמטרתו הייתה לזעזע את הזרם החברתי המרכזי. למרות זאת, הרבה מהשירים עסקו בנושאים נפוצים במסורת הרוקנרול, כגון אהבות נכזבות, חיזורים ויציאות לבילוי. היסטוריהרקעמוזיקת הפאנק רוק הושפעה רבות מהסגנון המוזיקלי של אמנים כגון המי, הרולינג סטונז, הוולווט אנדרגראונד, אליס קופר, MC5 והניו יורק דולס. השפעות נוספות כוללות את סצנת הפאב רוק האנגלית וסצנת הגלאם רוק והארט רוק בבריטניה בשנות ה-70 המוקדמות. חלק מלהקות הפאנק הבריטיות החלו למעשה כלהקות פאב, בהן החונקים וקוק ספארר. מוזיקת הפאנק רוק המוקדמת הושפעה גם מז'אנרים מוזיקליים אחרים, לרבות סקא, פאנק ורוקבילי. השנים הראשונות יש הטוענים שמוזיקת הפאנק נולדה כאשר להקה של רוקרים חבוטים בשם הראמונס התחילו לנגן בשנת 1974 רוק פרימיטיבי ומהיר יותר מכל הנהוג לפניו במועדונים בניו יורק, כאשר המפורסם בהם הוא מועדון ה-CBGB[2]. לעומת זאת, יש הטוענים כי המוזיקה נולדה לראשונה עם התפרצות הז'אנר בבריטניה, כמה שנים לאחר מכן, כאשר להקות כמו הסקס פיסטולס והדאמנד, שרו עם גיטרות דיסטורשן על אנרכיה והרס והגיעו להצלחה מסחרית במצעדי הלהיטים. באותן שנים הגיעה תנועת הפאנק לשיאה והצליחה להטיל אימה על החברה והממשלה בבריטניה[3]. זכור במיוחד השיר "god save the queen" של להקת הסקס פיסטולס שיצא כנגד מלכת בריטניה והושמע לראשונה בחגיגות היובל למלכה כאשר הסקס פיסטולס היו על מעבורת מחוץ לארמון המלכה. כתגובה לכך נעצרו חברי הלהקה, השיר הוחרם מהרדיו[4], אך לאחר ששוחררו מהמעצר שבו הסקס פיסטולס להשתולל על הבמה עד שלבסוף הוחרמו מרוב המועדונים בבריטניה. יש הטוענים שהפאנק התחיל עם להקת הסטוג'ס (בהנהגתו של איגי פופ) שכבר בשנת 1969 ניגנה רוק אפל ופרימיטיבי הנודע לימים גם כפרוטו פאנק, או "קדם-פאנק״ ואיגי פופ נחשב ל״סנדק הפאנק״[5]. בשנת 1979 הז'אנר איבד את גדולתו בעיני המיינסטרים. פאנק רועש לא הושמע יותר ברדיו, התקליטים לא נמכרו ומה שנתפס כקוריוז מעניין והצהרה אופנתית הפך למיושן בעיני מעצבי דעת הקהל – שבאותה עת הכריזו כי "הפאנק מת"[6]. הגל השניבשנת 1977 הגל השני של תנועת הפאנק רוק החלו לצבור פופולריות בעיקר בשלוש מדינות שונות וכמו גם בהרבה מקומות נוספים בעולם. להקות מאותה הסצנה לעיתים נשמעו שונה זה מזו וייצגו את המצב האקלקטי של מוזיקת הפאנק רוק במהלך תקופה זו. בעוד שמוזיקת הפאנק רוק נשארה ברובה תופעה מחתרתית בצפון אמריקה, אוסטרליה, ובמקומות הנוספים בעולם בהם היא החלה לצבור פופולריות, בבריטניה היא הפכה לסנסציה של ממש במשך תקופה מסוימת. בעוד הלהקות בבריטניה התקשו להסתגל לשינוי בפופולריות ולהקות רבות התפרקו, הפאנק האמריקאי אימץ לעצמו את גישת "עשה זאת בעצמך". שנת 1979 הייתה השנה בה הפאנק הבריטי התפורר. בתחילת השנה התפרקו הסקס פיסטולס לאחר שנתיים של פעילות, ורוב הלהקות שתפסו טרמפ על הז'אנר התפרקו גם הן (לבד ממספר להקות, בהן הקלאש, החונקים ו-The Business). בצד השני של האוקיינוס, הפאנק האמריקאי התחיל לתפוס תאוצה. להקות כמו ה-דיקיז, X והג'רמס ניגנו במועדונים בהוליווד כמו ה-Masque, הסגנון המוזיקלי והלבוש שלהם הזכיר מאוד דווקא את הפאנק הבריטי ולא את הפאנק האמריקאי המוקדם של אמצע שנות ה-70 בסגנון הראמונס. באותו זמן החל לצמוח תת-זרם של להקות מהפרברים של לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו - שטענו שהפאנקיסטים מהוליווד הם "פושרים בכיינים ועשירים", והקימו לעצמם סצנה משלהם. המוזיקה שהם ניגנו הייתה מהירה יותר וכועסת יותר וזכתה כמה שנים מאוחר יותר לשם הארדקור פאנק. שתיים מהלהקות הבולטות של הז'אנר בתקופה המוקדמת היו בלאק פלאג (Black Flag) והדד קנדיז (Dead Kennedys), להקתו של ג'לו ביאפרה שנקראה על שמם של הנשיא האמריקאי ג'ון פיצג'רלד קנדי ואחיו המועמד לנשיאות רוברט קנדי אשר נרצחו. בלאק פלאג נודעו כלהקה שעיצבה את הסגנון המוזיקלי, כמו גם את האסתטיקה וסגנון החיים המכונה DIY, שאפשר לפאנק להתקיים גם ללא תמיכת המיינסטרים. הדד קנדיז אימצו את אותה גישה לעצמם אבל גם הרימו את המסר מאחורי המילים לרמה חדשה - מהצהרות מתריסות וקללות אקראיות שאפיינו את הפאנק בשיאו, הדד קנדיז התייחסו לעצמם כאקטיביסטים לכל דבר והתאפיינו ברהיטות ובליריקה אינטֶליגנטית ומלאת-סרקזם ביחסם לתחלואי החברה הגדולים ביותר - רודנות, קפיטליזם והממשל האמריקאי. תופעה מקבילה התחילה בבריטניה כאשר להקות כמו דיסצ'ארג' (Discharge) וקראס (Crass) אימצו רעיונות מהפכניים וגישת DIY. קראס הייתה הלהקה הראשונה בז'אנר המכונה אנארכו פאנק – אף שהלהקה ניגנה משהו שהיה רחוק מאוד ממה שהתגבש כ'מוזיקת אנרכו-פאנק' (יש רבים שטוענים שקראס אפילו לא מנגנים מוזיקת פאנק, ומספר לא מבוטל של אנשים ובכללם פאנקיסטים הטוענים שקראס בכלל לא מנגנים מוזיקה – אלא רעש בלתי נסבל) היא בנתה את סט הערכים עליו התבסס הסגנון. בשנת 1980 קמה להקה בריטית בשם האקספלויטד (The Exploited) שניגנה פאנק שמאוד הושפע מכמה להקות אמריקאיות. רבים נוטים ליחס לה חשיבות של ממש בהיסטוריה של הפאנק, אולם בקהילת הפאנק עצמה ישנה מחלוקת לגבי הלהקה. המשך הפיתוח של הז'אנרבמהלך שנות השמונים סגנון חדש של מוזיקת הפאנק רוק בשם הארדקור-פאנק החל לצבור פופולריות ולהקות הארדקור-פאנק רבות הוקמו בעקבות כן בארצות הברית. כאשר ההארדקור פאנק הפך לסגנון הפאנק רוק הדומיננטי, חלק גדול מלהקות הגל הראשון והגל השני של מוזיקת הפאנק רוק החלו להתפרק ברחבי אמריקה הצפונית, בעוד שמוזיקאים צעירים החלו לפתח וריאציות חדשות על מוזיקת הפאנק רוק בהשראת תנועה הפאנק רוק. חלק מלהקות הפאנק הוותיקות הפכו באותה העת להרכבי הארדקור פאנק. בניגוד לסצנת הפאנק רוק באמריקה הצפונית, בבריטניה יותר להקות פאנק רוק ותיקות נשארו פעילות. בינתיים, תנועות ה-Oi! והאנרכו-פאנק החלו להתפתח. בפברואר 1979, הסולן לשעבר של להקת הסקס פיסטולס סיד וישס נפטר בניו יורק ממנת יתר של הרואין. מותו של וישס סימל עבור רבים את סופה של סצנת הפאנק הבריטית. במהלך סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים תנועת הפאנק רוק התפצלה באופן ניכר הותירה מגוון סצנות רבות ומגוונות. מהצד האחד היה את מוזיקת הגל החדש ואמני הפוסט פאנק – חלק אימצו סגנונות מוזיקליים נגישים יותר וצברו בעקבות כך פופולריות רבה, בעוד שאחרים התנסו בסגנונות פחות נגישים וזכו בשל כך לא זכו להצלחה מסחרית רבה. מהצד השני, ההארדקור פאנק, ה-Oi!, ולהקות האנרכו-פאנק הפכו לקשר הדוק יותר עם תתי-התרבויות המחתרתיות ופיתחו לאורך השנים מגוון של תתי-סוגות חדשים. כמו כן, לאורך השנים התפתחו מגוון סגנונות נוספים כאשר רבים מהם היו למעשה היתוכים של ז'אנר הפאנק רוק עם ז'אנרים אחרים. דוגמה טובה להיתוכים של הז'אנר הוא האלבום של להקת הקלאש "לונדון קולינג" אשר יצא לשווקים בדצמבר 1979 והכיל שילובים של מוזיקת פאנק רוק עם מוזיקת רגאיי, סקא, רית'ם אנד בלוז ורוקבילי. האלבום זכה להצלחה רבה ונחשב בעיני רבים כאחד מאלבומי הרוק הטובים ביותר בכל הזמנים. בשנות ה-80 הפאנק כמעט שלא נשמע יותר בתקשורת המיינסטרים, אך זאת הייתה שעתו הגדולה ביותר. גישת ה-DIY אותה אימצו הלהקות שניגנו את הז'אנר שמשמעה – לעשות הכול בעצמך, אם מדובר בהקלטות, חזרות, סיבובי הופעות או הדפסה של פוסטרים וסחורה ללהקה – אפשרה לז'אנר להתקיים במחתרת, וכך קרה בכל העולם. מרכז הפאנק בשנים האלו עבר בצורה מוחלטת לארצות הברית, עם שני מוקדים גדולים:
אפשר לציין את שנת 1986 כשנה בה הפאנק התמוטט. הדבר לא קרה בבת אחת – היה מדובר בהתדרדרות שבה ניתן היה להבחין גם שנתיים לפני כן, אבל באותה שנה הלהקות החשובות ביותר בז'אנר, בהן בלק פלג, דד קנדיז וקראס התפרקו בזו אחר זו. נראה שהז'אנר הגיע לידי מיצוי והסצינות בכל העולם הגיעו לשפל של כל הזמנים. בשנת 1987 אפשר היה להכריז שהז'אנר באמת התפרק. הלהקות התפרקו או התחילו לנגן סוגים אחרים של מוזיקה. בערך בשנת 1985 התחילו לנגן באזור ניו יורק כמה להקות שהיו קוריוז בעיני הפאנקיסטים - הם לא היו פאנקיסטים, אלא קבוצות של טיפוסים קשוחים שהלכו בקבוצות וגילחו את הראש, אבל הם היו סטרייט-אדג'ים – חלק מזרם שנולד בפאנק והגדיר את עצמו כנמנע ממשקאות חריפים, סמים ולעיתים יחסי מין. הם גם ניגנו הארדקור, שהיה שונה מאוד ממה שנשמע עד אז (לכן זה גם לא נקרא הארדקור פאנק) – אבל זה היה אגרסיבי ומהיר לפחות כמו המקור. התנועה הזאת הגיעה לשיא בשנת 1988, כשלהקות כמו בולד (Bold), יות' אוף טודיי (Youth of Today) וגורילה ביסקויטס (Gorilla Biscuits) הובילו את התנועה. להקת בד רליג'ן (Bad Religion) חזרה גם כן לנגן בשנת 1985. באד רליג'ן הוציאה אלבום בשם "Suffer" שהיה פריצת דרך בפאנק. הוא היה חתרני כמו בימי הפאנק הגדולים של תחילת שנות ה-80, אבל הוא גם היה מלודי וניתן לעיכול. האלבום הזה ולהקות כמו נופקס (NOFX) אופריישן אייוי (Operation Ivy), ורנסיד (Rancid) שניגנו באותה תקופה הובילו לפריצת דרך שיצרה את הפאנק המודרני, המשתייך לפאנק רוק ופאנק פופ. הסצנה של אותם ימים התמקדה בחוף המערבי במועדונים כמו ה"924 גילמן סטריט" בברקלי, קליפורניה, התחייה המחודשת של הפאנק רוק בשנת 1991 הוציאה להקת נירוונה לשווקים את אלבומם "Nevermind" שהיה לאלבום פורץ דרך הן אמנותית ובעיקר מסחרית. נירוונה הוכיחו לקהילת הפאנק שגם לרוק על גוניו היותר מחוספסים יש מקום במיינסטרים ושלהקת פאנק זוכה להשמעות בשידורים מסחריים פופולריים בטלוויזיה וברדיו. בעקבות הצלחתה של נירוונה, החברות התקליטים הגדולות החלו שוב לראות את הפוטנציאל הרווחי הטמון בלהקות הפאנק. בשנת 1994 הוציאה להקת גרין דיי את אלבומה Dookie, אשר זכה להצלחה ענקית הן במונחי מכירות ומכר מעל שמונה מיליון עותקים במהלך קרוב לשנתיים. להקת פאנק פופ בולטת נוספת בשנות התשעים הייתה להקת אופספרינג, אשר למרות נאמנותה למוזיקת הפאנק (אם כי לא לאידאולוגיה), הצליחה גם כן לפרוץ את המעגל המצומצם של קהל הפאנק, וזכתה להצלחה גדולה גם בקרב הקהל הרחב, במיוחד לאחר שהוציאה לשווקים בשנת 1994 את אלבומה "Smash", שמכר בלמעלה מ-11 מיליון עותקים והפך לאחר מההוצאות המצליחות ביותר של כל הזמנים של לייבל מוזיקה עצמאי. שתי הלהקות האלו היו בולטות בסצנת הפאנק, הופיעו ואף הוציאו אלבומים שנים רבות טרם פריצתם. פריצה זו הצביעה הן על שינוי בהרגלי צריכת המוזיקה של הקהל ובעיקר על המחשבה המסחרית ועל השינוי האומנותי שחל אצל הלהקות עצמן שביקשו להגיע לקהל רחב יותר. ב-1999 הגיע גל נוסף של להקות פופ פאנק שבהן אפשר למצוא את גוד שארלוט, ניו פאונד גלורי ובלינק-182. גל זה אופיין בתמיכה של חברות התקליטים הגדולות, זאת בניגוד לגל להקות הפופ פאנק של תחילת שנות ה-90 שנוהלו באמצעות לייבלים קטנים ועצמאיים. להקת הפופ פאנק בלינק-182 הוציאה לשווקים בשנת 1999 את אלבומם "Enema of the State" אשר זכה להצלחה עצומה ומכר מעל לארבעה עשרה מיליון עותקים בתוך פחות משנה. בהמשך, לאורך העשור הראשון של המאה ה-21, זכה סגנון הפופ פאנק להצלחה רבה במיינסטרים ובמצעדי הלהיטים של ערוץ MTV. להקות פופ פאנק חדשות כגון סם 41, סימפל פלאן, ילוקארד וגוד שארלוט היו מבין להקות הפאנק הבולטות ביותר בעשור אשר זכו להצלחה מסחרית רבה. אף על פי כן, מעריצים רבים של להקות הפאנק רוק משנות השבעים הביעו תרעומת על כך שהמוזיקה של להקות הפופ פאנק הפכה להיות ממוסחרות יתר המידה וכי בשל חתימת חוזים עם חברות התקליטים הגדולות והופעות בערוץ MTV, להקות פאנק רוק כמו גרין דיי הפכו לחלק מהמערכת אותה סצנת הפאנק רוק נועדה במקור לערער. כרונולוגיה
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
