פטדה

פִּטְדָה היא האבן השנייה בטור הראשון בחושן הכהן הגדול, והיא מיוחסת לשבט שמעון^[1].

הפטדה במקורות

אבן ה'פטדה' נזכרת בתנך במספר מקומות, ובכולם היא נזכרת כאבן יקרה:

וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן, אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן: טוּר, אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת--הַטּוּר, הָאֶחָד

— ספר שמות, פרק כ"ח, פסוק י"ז

בְּעֵדֶן גַּן-אֱלֹהִים הָיִיתָ, כָּל-אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה, סַפִּיר נֹפֶךְ, וּבָרְקַת וְזָהָב; מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ, בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ

— ספר יחזקאל, פרק כ"ח, פסוק י"ג

לֹא יַעַרְכֶנָּה פִּטְדַת כּוּשׁ בְּכֶתֶם טָהוֹר לֹא תְסֻלֶּה.

— ספר איוב, פרק כ"ח, פסוק י"ט

שמעון מפותח על פטדה, והיא ירקה ככרתי ותרגום אונקלוס ירקן ונקרא פראשמה. ונתנה לשמעון על שם שהוריקו פניהם פני זמרי וכן כל מי שחטא משבט שמעון בחטא מואב, ואמרו חז"ל סימן לעברה הדרוקן. וסגולתה שמקררת את הגוף. ועל כן מצויה בארץ כוש שהם חמים ושטופי זמה וצריכים אליה לקרר אותם, וזהו שאמר לא יערכנה פטדת כוש, לפי שהיא מצויה בכוש יחס אותה לכוש.

— הרב אליהו הכהן האתמרי, מדרש תלפיות

זיהוי

מאחר שאין במקורות פרטים מזהים לאבני החושן, הרי שאין לדעת לאיזו אבן חן התכוונו ואפילו מה היה צבעה.

פרופ' חיים רבין העיר במאמרו כי המילה "פטדה" לקוחה מסנסקריט ולא מלשון שמית משום שבשפות השמיות אין מלה קרובה קרבה אטימולוגית לפטדה, צימוד ט'+ד' נדיר בשפות השמיות ומכאן שאין "פטדה" מילה עברית במקורה. בסנסקריט "פִּטַה" משמעותה - "צהוב", אך יש הסבורים שגם בסנסקריט המלה "pita" היא שאולה. ייתכן אפוא שהן העברית והן הסנסקריט קיבלו אותה ממקור משותף^[2].