|
פעמון    פעמון הוא כלי הקשה אידיופוני. צורתו בדרך כלל היא דומה לתוף חלול כשקצהו האחד פתוח, תיבת תהודה זו מכונה זוֹג. כשמקישים עליו הוא רוטט, וכך נוצר הקול. אמצעי ההקשה הוא בדרך כלל מוט או דיסקית מתכת שנמצאת בתוך הפעמון, ונקראת בשם ענבל. יש פעמונים נטולי ענבלים, שמקישים עליהם באמצעות פטיש עץ. פעמונים עשויים בדרך כלל ממתכת אך יש פעמונים קטנים שעשויים מזכוכית או מקרמיקה. פעמונים באים במגוון גדלים, מפעמונים קטנים שניתן להחזיק ביד אחת (פעמוני יד) ועד פעמונים גדולים השוקלים מספר טונות. כיום ישנם פעמונים חשמליים שבהם המנגנון גורם להקשות מהירות על הפעמון, וגורם לצילצול. פעמונים כאלו הותקנו למשל במכשירי טלפון ובדלתות כניסה. שימושים לפעמוןישנם מגוון שימושים לפעמונים - החל מנגינה, דרך קריאה למתפללים, הכרזת השעה, השמעת אזהרות ואזעקות וכלה באותות לחגיגה או לניצחון. טקסים דתייםביהדות, בבגדי הכהן הגדול היו תפורים פעמונים. הפעמונים נועדו בין היתר לסמן את עובדת הישארות הכהן חי בעת כניסתו ויציאתו מקדש הקדשים ביום הכיפורים[1]. בנוסף, נהוג כבר מימי התלמוד לתלות פעמונים על מעיל ספר התורה ועל כתרי ספר התורה[2]. במערב צלצול איטי של פעמוני כנסייה מציין הלוויה. בחלק מהמסורות הפעמון מצלצל שנה אחת עבור כל שנה בחייו של המנוח. הכרזת השעהבכנסיות רבות משמשים פעמונים להודעת השעה בתחילתה על ידי השמעת מספר צלצולים בהתאם לשעה. יש המודיעים גם את מחציות השעה על ידי צלצול בודד. התרעהבעבר השתמשו בפעמונים להתריע על שרפה או פלישה של כוחות עוינים. שימוש בפעמונים נעשה גם במרכבות סוסים ובספינות נהר על מנת להתריע בפני התנגשות, בעיקר בזמן חשיכה או ערפל. פעמונים נתלו גם על צוואריהן של חיות מרעה. פעמון אופניים מותקן על הגה האופניים ומשמש את הרוכב להתריע רוכבים אחרים והולכי רגל. נגינהנגינה בפעמונים הייתה פופולרית בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בעיקר במופעי וודביל בארצות הברית, אירופה ואוסטרליה. סוגי הפעמונים לנגינה הם פעמוני פרות, פעמוני יד אנגלים ופעמוני ארבע-ביד. בישראל נגנית הפעמונים נטלי פרוז מנגנת בכל סוגי הפעמונים הללו. כיום ישנו שימוש נרחב בפעמוני מזחלת, בעיקר בתקופה של חג המולד. פעמוני כנסייה ופעמוני מקדשבמערב השימוש הקלאסי לפעמון הוא בראש מגדל כנסייה שמופעל באמצעות חבלים המנענעים את הפעמון כולו בעוד הענבל נותר קבוע במקומו. פעמון זה נקרא 'פעמון המתנדנד בחופשיות'. במזרח השימוש הקלאסי לפעמון הוא כפעמוני מקדש או ארמון. ישנם פעמונים קטנים שאותם מפעילים באמצעות נקישה באמצעות מקל וישנם פעמונים גדולים במיוחד שמופעלים באמצעות קורת עץ גדולה המוטחת בגוף הפעמון. טכניקה זו, של הקשה בגוף הפעמון, משמשת בעולם את מגדלי הפעמונים הגדולים כיוון שאם מציבים פעמון גדול מדי שמתנדנד בצורה חופשית בראש מגדל, תנודותיו עלולות להזיק למגדל.
פעמונים בתרבותאגדה סינית מספרת על בתו של חרש פעמונים, אשר הצטווה להכין פעמון למגדל הפעמון בעיר פקינג, אך הפעמון שיצק נסדק פעם אחר פעם, והקיסר איים לערוף את ראשו אם לא יצלח במלאכתו. בתו, שחששה לגורל אביה, ביקשה את עזרתו של חוזה עתידות, שניבא כי הפעמון יצלח רק אם בהתכתו ימסך דמה של נערה בתולה. הבת המסורה קפצה אל מכל היציקה, והפעמון שנוצק אכן צלח, אך בצליליו נמהל קול בכיה של הנערה[3]. הפעמון, כמטפורה תרבותית, קיבל משמעות עמוקה בעקבות השימוש שעשה בו ג'ון דאן, משורר אנגלי מהמאה ה-17, במאמרו "Meditation XVII". דאן כתב: "אל תשאל למי צלצלו הפעמונים – הם צלצלו לך". במטפורה זו, הפעמון משמש כאמצעי להדגשת החיבור והאחריות ההדדית בין בני אדם. דאן ראה בכל פעילות אנושית, גם במותו של אדם, אירוע שמשפיע על כולנו, שכן כולנו חלק מ"אדם הגדול". ב-1940, הסופר האמריקאי ארנסט המינגוויי חידש והרחיב את השימוש במטפורה זו בספרו "למי צלצלו הפעמונים" (רומן על רקע המלחמה האזרחית הספרדית), כדי להדגיש את האוניברסליות של חוויות המלחמה והאהבה, ואת האופן שבו גורלו של אדם אחד קשור לגורלם של האחרים. בספרו, המינגוויי משלב את הרעיון שכל אינדיבידואל וכל פעולה חשובים במסגרת ההיסטוריה הרחבה. השימוש בפעמון כמטפורה תרבותית נותר חזק ומשמעותי והוא משקף את הרעיון שלא ניתן להתעלם מהשפעה המשותפת וההדדית של פעולותינו זה על זה. קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
