פרנסואה-נואל באבף

פרנסואה-נואל באבף
Gracchus Babeauf

לידה	23 בנובמבר 1760 סן-קנטן, צרפת
פטירה	27 במאי 1797 (בגיל 36) ואנדום, צרפת
מדינה	צרפת
מפלגה	קשר השווים
בן או בת זוג	מארי-אן באבף
חתימה

פרנסואה-נואל (גרקיס) באבף (בצרפתית: François Noël (Gracchus) Babeuf, ‏ 23 בנובמבר 1760 - 27 במאי 1797) היה מהפכן, פוליטיקאי ועיתונאי צרפתי, מייסד ה"באבוביזם", זרם בקצה השמאלי של הזירה הפוליטית בימי המהפכה הצרפתית, שבישר את הקומוניזם ואת האנרכיזם. עיתונו Le tribun du peuple (טריבון העם) שאף להגן על העניים ולעורר התקוממות עממית נגד שלטון הדירקטוריון. באבף דגל בדמוקרטיה, בשוויון ובביטול הרכוש הפרטי. על אף ניסיונות ידידיו היעקובינים להצילו, הוצא להורג בגיליוטינה בואנדום בגין תפקידו ב"קנוניית השווים". את הכינוי "גרקכוס" קיבל באבף בגלל תדמיתו כ"טריבון העם" בדומה לאחים גרקכוס מתולדות רומא העתיקה. אף-על-פי שהמושגים "אנרכיסט" ו"קומוניסט" לא היו עדיין ידועים בימיו, הם שימשו לתיאור רעיונותיו בפי הוגים מאוחרים יותר. המילה "קומוניזם" הייתה בשימוש לראשונה באנגלית אצל ג'ון גודווין בארמבי בשיחה עם בני שיח שהוא כינה אותם "חסידי באבף" .^[1] באבף נקרא "המהפכן הקומוניסט הראשון".^[2] בהגותו הפוליטית כתב באבף:

חברה צריכה לפעול כך שתעקור משורש אחת ולתמיד את מאוויי האדם להיות יותר עשיר, יותר חכם ויותר חזק מאחרים

^[3] ברוח קשר השווים בהנהגת באבף, ב"מנשר השווים" כתב אחד הקושרים, סילוון מרשל:

המהפכה הצרפתית איננה אלא מבשרת של מהפכה אחרת, יותר גדולה, יותר חגיגית ושתהיה האחרונה

^[4]

באבף נולד בשנת 1760 בפרוכיית סנט-מיקז (סן קנטן) במשפחה מרובת הילדים של קלוד באבף, פקיד בחוות החקלאיות של המלך, איש צבא לשעבר, ושל מרי קתרין אנשרל. הוא עבד כפועל בבניית תעלת פיקרדיה. בגיל 17 נכנס כחניך אצל נוטריון "פאודיסט" בפליקסקור. בעבודה זו התמחה באבף במשפט הפאודלי. ב-1781 בגיל 21 התחיל לעבוד בזכות עצמו ברואה, במחוז סום כמודד וכמנהל ספרי נכסים של אחוזות (commissaire à terrier). ב-13 בנובמבר 1782 בגיל 22 התחתן באבף בדאמרי, סום, עם מארי אן ויקטואר לאנגלה (1840-1757), משרתת לשעבר, בת של סוחר כלי בית ועבודה מאמיין. בהשפעת ספריו של ז'אן-ז'אק רוסו, תוך התבוננות בתנאי החיים הקשים של רוב האוכלוסייה, פיתח באבף תאוריות התומכות בשוויון ובשיתוף האדמות. ב-1788 הוא התחיל לערוך את "רישום הקרקעות התמידי" שהוצא לאור ב-1789. כמו כן תמך באבף בביטול העבדות.

במרץ 1789 השתתף באבף בעריכת מחברת קובלנות של תושבי היישוב רואה. אחרי כישלון ה"קדסטר הנצחי" שלו, בהתחלת המהפכה הצרפתית, הפך באבף לעיתונאי. הוא חילק את זמנו בין רואה לפריז. החל מספטמבר 1789 היה לכתב העיתון "קורייה דה ל'ארופ" (Courier de l' Europe) שהופיע בלונדון. נאבק במיסים העקיפים, ארגן עצומות ואספות. בגין פעילותו והדיה הואשם בהמרדה.^[5] ב-19 במאי 1790 נעצר ונשלח לכלא. שוחרר ביולי אחרי התערבות המהפכן ז'אן-פול מארה . ב-14 ביולי 1790 נכח באבף בחגיגות הפדרציה. באותה תקופה עזב את הדת.

נצרות וחירות אינן מתיישבות ביחד

ביולי 1790 הוציא באבף לאור עיתון חדש שלא צבר יותר משלושה גליונות. "ז'ורנל הקונפדרציה" (Le Journal de la Confédération) שבו מתח בקורת על עוולות המשטר החדש.

נמסר כי תאי הצינוק האפלים, הקברות האלה לאנשים חיים שבזעקותינו הצודקות הצלחנו לשחרר מהם את אחינו לנשק, שוב מתמלאים יום יום בהמוני קרבנות אחרים עדיין מואשמים בפשע המפורסם של חילול שם האומה. אמצעי הזהירות הקפדניים ביותר וסודיות בלתי מנוצחת מאפשרים העברת כל קמצוץ של מידע לגבי האחרונים, ומכאן אין כל קושי לבצע בהם זוועות, להחזיקם בבורות הרצחניים האלה

באוקטובר 1790 הוציא עיתון עצמי בשם "הכתב הפיקרדי" ( Le Correspondant picard), עיתון מהפכני רדיקלי, שבו מחה נגד המס ה"צנזיטרי" שהיווה תנאי לזכות להצבעה כפי שהונהג אחרי הבחירות ב-1791 . כעבור כמה חדשים אולץ העיתון להיסגר, אולם באבף המשיך להתגייס לצידם של האיכרים והפועלים הפיקרדים. ב-23 במרץ 1791 נחבר לנציב לאיתור הנכסים המשותפים של העיר רואה. בחוברת שפרסם ביולי 1791 כתב שהרכוש הפאודלי הוא

פרי של נישול ואלימות.

.^[6] באותה שנה יצא בקריאה פומבית להשכנת הרפובליקה.

באוגוסט 1792 נבחר באבף לאספה הבוחרת של המחוז סום.^[7] בהמשך התמנה לאחראי על מנהל המחוז במונדידייה, סום. אולם אחרי שנפתחה נגדו חקירה פלילית בפברואר 1793 הוא נמלט לפריז.^[8]

בהגיעו לעיר הבירה, חידש באבף את הקשר עם הסופר סילבן מרשאל וצידד ביעקובינים נגד הז'ירונדינים. במאי 1793 התקבל לוועדת הרווחה של פריז. במסגרתה תמך בדרישות הסנקילוטים, והעז לחשוף את "ברית הרעב החדשה" שאורגנה לדבריו על ידי פייר לואי מנואל, הפרקליט הכללי של עיריית פריז (קומונת פריז, 1792), חשיפה שמשכה אליו אש. בעקבות הפרשה שהבריחה אותו ממונדידייה, נאסר באבף מ-14 בנובמבר 1793 (24 ברימר שנת II) עד 18 ביולי 1794 (30 מסידור שנת II). בסופו של דבר זוכה בעיר לאון, שבה כיהן פייר-שארל פוטופה כפרקליט כללי "סינדיק". עשרה ימים אחרי שחרורו מהכלא, ב-27 ביולי (9 תרמידור) התחוללה הפיכה שהדיחה את רובספייר ואת המונטניארדים שבהם תמך. באבף מתח בקורת על מעשי הטרור של המונטיארדים:

אייני מסכים עם חלק זה בשיטתם

. אבל ראה בהם חלק ברצף, וביקש לעבור מ"השיוון המוצהר" לשוויון במעשים" -השוויון המושלם שאליו הוא שאף. הציג את רובספייר כ"מקסימיליין המחסל", אותו ואת האפיגון שלו, ז'אן-בטיסט קארייר, כמתכנני תוכנית לרצח העם. (פופוליציד).

^[9]

החל מ-3 בספטמבר 1794 פרסם באבף עיתון חדש בשם "יומון חופש העיתונות" ("Journal de la Liberté de la presse") שבתאריך 5 באוקטובר (14 ונדמיאר) שינה את שמו ל"טריבון העם" ("Le Tribun du peuple"). עיתון זה נאבק בחירוף נפש בריאקציה התרמידורית וזכה בתגובות אוהדות רבות. הוא הצטרף באותה תקופה למועדון הבוחרים, מועדון דיונים של הסנקילוטים. ב-3 בנובמבר דרש שגם נשים תתקבלנה במועדון. ב-1792 אימץ את השם הפרטי "קאמי" (Camille) והחל מ-1794 קרא לעצמו גרכחוס על שם האחים הגרכחים, יוזמי רפורמה אגררית ברומא העתיקה. באותם הימים הזכיר את נחיצותו של "מרד בדרכי שלום".

עקב האשמתו בחילול שם הקונווט הלאומי ידי ז'אן לאמבר טאלייני, נעצר באבף פעם נוספת וב-7 בפברואר 1795 (19 פלובוויוז של השנה ג) הושלך זמנית לכלא בעיר אראס. באותם הימים מהפכנים רבים ראו עצמם בבתי כלא. בנסיבות אלה התוודע אז לסימון דיפלה, אוגוסטן דארטה ולפיליפ בואונארוטי. בהשפעתם שינה את רעיונותיו.^[10] אין עדויות שלקח חלק במרד ב-1 בפרריאל בשנה ג (20 במאי 1795.

בתום מושב הקונוונט הלאומי ב-18 באוקטובר 1796 (26 בוונדמיאר שנה ד) אושר חוק לחנינה ששחרר גם את באבף מבית הסוהר. הוא הזדרז לפרסם את "טריבון העם". הממשלה הגבירה בהמשך את אמצעי הדיכוי. היא סגרה את מועדון הפנתאון שבה השתתפו רבים מידידיו וחסידיו של באבף וניסתה לעצור את באבף עצמו בינואר 1796. משהצליח להימלט הוא נכנס למחתרת. אי היכולת לפעול בגלוי באופן חוקי הביא להתארגנות "קשר השווים" (Conjuration des Égaux) בראשותו,^[11] יחד עם אוגוסטן דארטה, פיליפ בואונארוטי, סילבן מרשל, פליקס לה פלטייה (אחיו של חבר הפרלמנט לשעבר לואי-מישל לה פלטייה), פייר-אנטואן אנטונל ורובר-=פרנסואה דבון. רשת "השווים" התפזרה בכל רבעי פריז ובערי ספר רבות. הקשר הונהג על ידי "דירקטוריון" חשאי בראשות באבף. מטרתם המוצהרת הייתה להמשיך במהפכה, ליישם את חוקת השנה הראשונה - "חוקת 7 במסידור" ולבצע קולקטיביזציה של כל האדמות ואמצעי הייצור על מנת להשיג את "השוויון השלם" ו"האושר המשותף". עבור באבף ועמיתיו השוויון הוא הציר הנותן משמעות למהפכה. גם הדמוקרטיה הוא יעד ראשי. כפי שציין באבף בגיליון 42 של "טריבון העם":

המושלים עושים מהפכות רק כדי למשול. אנו רוצים סוף-סוף מהפכה שתבטיח לתמיד את אושר העם, באמצעות דמוקרטיה אמיתית

,^[12]

במהרה הופצו פמפלטים שבישרו את ביטול המטבע, את השכנת העניים בבתיהם של העשירים וחלוקות חינם של דברי המזון.^[13] הדלפות הגיעו לאוזני הדירקטוראט של צרפת. פול באראס, שנהג בסבלנות, העדיף להתמקד לפי שעה בסכנה המלוכנית.^[13] לעומת זאת, לזאר קרנו היה נחוש לדכא את הקנוניה.^[13][14] ב-16 באפריל העמיד להצבעה חוק לעונש מוות לכל מי שמשבח את חוקת שנת 1793 וקורא לביטול הדירקטוראט.^[15]

בתאריך 10 במאי 1796 21 בפלוריאל (השנה ד) מלשין מקרב הקושרים, איש הצבא ז'ורז' גריזל, סייע למשטרה לעצור את באבף וגם את בואונארוטי, את דארטה ואת שאר מנהיגי קשר השווים. ניסיון עממי לשחררם נכשל ב-29 ביוני (11 במסידור). אחרי עוד ניסון דומה כושל, הועברו ה"שווים" לוואנדום במחוז לואר-א-שר הוקם בית דין ומשפט הקושרים נפתח בוואנדום ב-20 בפברואר 1797 בנוכחות שני שרים. המשפט הסתיים רק ב-26 במאי ,.^[16] באבף שהואשם ביזימת הקשר ואוגוסטן דארטה ששתק לכל אורך הדיונים והואשם בעריכת פקודה להוציא להורג את הדירקטורים, נידונו למוות.^[15] לשמיעת פסק הדין, באולם בית המשפט דקר באבף את עצמו פעמים חוזרות בעזרת פגיון. בהיותו גוסס, הועלה למחרת על הגרדום. דארטה שניסה גם הוא להתאבד, הוצא להורג בגיליוטינה ב-27 במאי 1797 (8 בפרריאל בשנה ה). חמישה נאשמים אחרים נידונו להגליה. 56 נאשמים נוספים, וביניהם ז'אן-פייר-אנדרה אמאר ופייר-שארל פוטופה זוכו, ייתכן הודות לאהדת כמה פרלמנטרים מונטניארדים לשעבר. ^[17] גופתו של באבף נקברה בקבר המונים בבית הקברות הישן של ה"גראן פובור" בוואנדום. .^[18] ילדיו אומצו על ידי פליקס לפלטייה ולואי טירו.

באבף נשא לאשה ב-1782 את מארי אן ויטואר לסית לאנגלה (1840-1757). לזוג נולדו 5 ילדים:

• קתרין-אדלאיד-סופי שמתה בגיל 4
• אמיל או רובר באבף (יליד 1785)
• קתרין אדלאיד-סופי II שמתה בגיל 7 ב-1795
• ז'אן-בטיסט-קלוד, מכונה קאמי באבף (1815-1790) שאושפז כ"משוגע" בגיל 18 והתאבד בגיל 25 על ידי קפיצה מדירתו ומקום עבודתו בקומה ד של בניין, בו עבד אצל תכשיטן
• קאיוס גרקכוס (1814-1797) שנהרג על ידי כדור תועה בעת המלחמה בפולשים לצרפת ב-1814

• באבף יצר דוקטרינה פוליטית - ה"באבוביזם" שנתנה השראה למהפכני שנות ה-1830 ושל שנות ה-1840 שנקראו "נאו-באבוביסטים" שנאבקו בצרפת ובבלגיה למען השוויון והתוו אידאולוגיה טרום-סוציאליסטית אוטופית
• פרידריך אנגלס וקרל מרקס ראו בבאבף מבשר של הקומוניזם וב"קנוניית השווים" את ההתארגנות הקומוניסטית הפעילה הראשונה.
• רוזה לוקסמבורג ראתה בו חלוץ ההתקוממויות המהפכניות של הפרולטריון.
• ההיסטוריון אלבר מטייה גינה את התנהגותו של באבף בזמן נפילתו של רובספייר אך ראה בו ממשיך דרכו של רובספייר. ז'ורז' לפוור, ויקטור דאליו ואחרים העריכו את מקוריותה של ההגות הקומוניסטית של באבף.

אם העם הוא ריבון, עליו להפעיל כמה שיכול מתוך ריבונותו

(ב"יומן הקונפדרציה" בכלא קונסיירז'רי, פריז, 1790)

חסל הבעלות הפרטית על האדמות, האדמה אינה שייכת לאיש. אנו דורשים, אנו רוצים לההנות במשותף מפרות האדמה:הפירות הם של כולם

^[19][20][21]

ההתעללויות מכל הסוגים, תלישת האיברים, העינויים, גלגל השבירה, ההעלאות על מוקד, צליפות השוט, עמוד התלייה, התליינים, שהתרבו בכל מקום, קלקלו כל כך את מנהגינו. במקום לאלפנו, האדונים הפכו אותנו לברברים, מכיוון שהיו כך בעצמם. הם קוטפים ויקטפו את מה שזרעו

(במכתב לאשתו)

• Cadastre perpétuel, ou Démonstration des procédés convenables à la formation de cet important ouvrage, pour assurer les principes de l'Assiette & de la Répartition justes & permanentes, & de la perception facile d'une contribution unique, tant sur les possessions territoriales, que sur les revenus personnels ; Avec l'exposé de la Méthode d'arpentage de M. Audiffred, par son nouvel instrument, dit graphomètre-trigonométrique ; Dédié à l'Assemblée nationale
• Paris, Garnery et Volland, tous les marchands de nouveautés ; Versailles, Blaizot, 1789, XLVI-192 p

^[22]

• De la nouvelle distinction des ordres par M. de Mirabeau, Paris, Volland, 1789, שמונה עמודים.
• Lettre à l'Observateur: (supplément au n ° 4 de l'Observateur), Paris, 1789, שני עמודים.
• À Messieurs du Comité des recherches de l'Assemblée nationale, 1790, ארבעה עמודים.
• Nouveau calendrier de la République française, conforme au décret de la Convention nationale, Paris, 1793, עשרים עמודים.
• Les Battus payent l'amende, ou les Jacobins jeannots, Paris, Imprimerie de Franklin, 1794, עשרים וארבעה עמודים.
• Voyage des Jacobins dans les quatre parties du monde: avec la constitution mise à l'ordre du jour par Audouin et Barrère, Paris, Imprimerie de Franklin, 1794, שישה עשר עמודים.
• Du Système de dépopulation, ou la Vie et les crimes de Carrier, son procès et celui du Comité révolutionnaire de Nantes Imprimerie de Franklin, Paris, an III (1794)

^[23]

• On veut sauver Carrier. On veut faire le procès au Tribunal révolutionnaire. Peuple, prends garde à toi

an III (1794) חמישה עשר עמודים ^[24]

• Journal de la liberté de la presse, n ° 1 à 22 du 17 fructidor au 10 vendémiaire an II 3 septembre- 1er octobre 1794
• Tribun du peuple ou Le défenseur des droits de l'homme, en continuation du Journal de la liberté de la presse, n ° 23 à 32 du 14 vendémiaire an II au 13 pluviôse an III 5 octobre 1794 - 1er février 1795 ), n ° 34 à 43 du 15 brumaire an II au 5 floréal an IV - 5 novembre 1795 - 24 avril 1796
• Lettre à l'ami du peuple (de Lebois), an IV
• G. Babeuf, tribun du peuple, à ses concitoyens, Paris, Imprimerie de Franklin, 1796,.שמונה עמודים
• Adresse du tribun du peuple à l'armée de l'intérieur, Paris, Imprimerie du tribun du peuple, 1796, שנים עשר עמודים.
• Péroraison de la défense de Gracchus Babeuf, tribun du peuple, prononcée devant la Haute-Cour de justice, Paris, Imprimerie de R.-F. Lebois, שבעה עמודים.
• Dernière Lettre de Gracchus Babeuf, assassiné par la prétendue Haute-cour de justice, à sa femme et à ses enfans, à l'approche de la mort
• ^[25]

1797 Imprimerie de R.-F. Lebois שבעה עמודים

• Martin Benoist, Babeuf ou l'infortune de l'Égalité, Nouvelle Revue d'Histoire, n°84 de mai-juin 2016, pp. 16-18
• Ronan Y. Chalmin, La République populicide : relire Du Système de dépopulation de G. Babeuf Dix-huitième siècle, Paris, La Découverte, no 43, 2011, p. 447-468 (ISBN 978-2-70716-942-6, DOI 10.3917/dhs.043.0447,
• Jean-Marc Schiappa, Gracchus Babeuf pour le bonheur commun, Paris, Spartacus, coll. « Spartacus. Série B » (no 190), 2015, (ISBN 979-10-94106-13-6,

מדיה וקבצים בנושא פרנסואה-נואל באבף בוויקישיתוף

• Alain Maillard, Claude Mazauric, Eric Walter (dir) Présence de Babeuf, lumières, révolution, communisme Publications de la Sorbonne 1994
• פרנסואה-נואל באבף, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)