|
פרשת תמאם שוד פרשת תמאם שוּד (באנגלית: Tamam Shud case), הידועה גם בכינוי תעלומת איש סומרטון או האיש מסומרטון (Mystery of the Somerton Man), הייתה מקרה לא מפוענח של גופת גבר לא מזוהה שנמצאה ב-1948, בחוף סומרטון פארק דרומית לעיר אדלייד שבאוסטרליה. משמעות המילים שנתנו את הכינוי לפרשה, "תמאם שוד" (تمام شد), היא "תם ונשלם" בפרסית. צמד המילים נמצא על חתיכת נייר שנתלשה מהספר "רבאעיאת" מאת המשורר והמתמטיקאי הפרסי בן המאה ה-11 עומר ח'יאם, ונמצאה בכיס המכנסיים שלבשה הגופה. כבר מהשלבים המוקדמים של חקירת המשטרה נחשב המקרה ל"אחת התעלומות העמוקות ביותר באוסטרליה".[1] השערות רבות עלו במרוצת השנים בדבר זהות הקורבן, סיבת מותו והאירועים שהובילו לכך. העניין הציבורי בתיק נותר משמעותי מסיבות אחדות: המוות אירע בזמן של מתח בין-לאומי מוגבר בעקבות ראשית המלחמה הקרה; קוד סודי שנכתב לכאורה בידי האיש לפני מותו ולא פוענח מעולם; שימוש אפשרי ברעל בלתי ניתן לגילוי; וחוסר היכולת של הרשויות לזהות את המת. נוסף על התעניינות ציבורית עזה באוסטרליה בשלהי שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50, המקרה משך תשומת לב בין-לאומית. משטרת דרום אוסטרליה התייעצה עם עמיתיה מעבר לים והפיצה מידע על המת ברחבי העולם, במאמץ לזהותו. תפוצה בין-לאומית של תצלום האיש ופרטי טביעות אצבעותיו לא הניבה זיהוי חיובי.[2] בעשור השני של המאה ה-21 נאספו ראיות חדשות בפרשה והחלה בדיקת סקר גנטית מתמשכת של שערות מהגופה.[3] ב-19 במאי 2021, לאחר סדרה של בקשות, הוצאה הגופה מקברה בידי המשטרה. אנשי המשטרה הצהירו כי השרידים במצב "סביר" והיו אופטימיים לגבי הסיכוי לשחזור DNA.[4] ב-26 ביולי 2022 קבע החוקר דרק אבוט, על סמך בדיקת ה-DNA, שהאיש הוא ככל הנראה קארל 'צ'ארלס' וב (Webb), חשמלאי אוסטרלי שנעלם בשנת 1947 ועקבותיו לא נודעו. עם זאת, המסקנה אינה חד-משמעית. השתלשלות הפרשהגילוי הגופה ב-1 בדצמבר 1948 בשעה 6:30 בבוקר, קיבלה משטרת אוסטרליה דיווח על גופת אדם שהתגלתה בחוף סומרטון פארק, כ-11 ק"מ דרומית-מערבית לאדלייד, בירת מדינת אוסטרליה הדרומית. האיש נמצא שוכב בחול ליד חומת בית הילדים הנכים. הוא שכב לאחור כשראשו מונח על החומה ורגליו מושטות קדימה. הרושם הראשוני שהתקבל היה שהאיש מת מתוך שינה.[5] סיגריה לא דולקת נמצאה בצווארון הימני של מעילו. חיפוש בכיסיו גילה כרטיס רכבת מחלקה שנייה לא בשימוש מגלנלג להנלי ביץ'[א]; כרטיס אוטובוס מהעיר שאולי לא נעשה בו שימוש; מסרק אלומיניום צר מתוצרת ארצות הברית; חבילה חצי ריקה של מסטיק Juicy Fruit; חפיסת סיגריות של Army Club, שהכילה שבע סיגריות של מותג אחר, Kensitas, ורבע קופסה מלאה של גפרורים מחברת Bryant & May.[6] עדי ראייה סיפרו כי בערב 30 בנובמבר הם ראו אדם הדומה במראהו לאיש המת שוכב על גבו באותו מקום ובאותה עמדה ליד בית הילדים הנכים שבו נמצאה הגופה מאוחר יותר. זוג שראה אותו בסביבות השעה 19:00 ציין כי ראה אותו מושיט את זרועו הימנית במלואה ואז מפיל אותה ברפיון. זוג אחר שראה אותו בין השעות 19:30–20:00, שבמהלכן נדלקו אורות הרחוב, סיפרו כי לא ראו אותו זז במהלך חצי השעה שבה הוא נצפה, אף על פי שהתרשמו שעמדתו השתנתה. הזוג תמה על כך שהאיש אינו מגיב ליתושים שהחלו להתקבץ סביבו, ולפיכך הם חשבו שסביר יותר שהוא שיכור או ישן, ולכן לא התעניינו עוד והמשיכו בדרכם. אחת העדות סיפרה לשוטרים שהיא צפתה באדם מסתכל מטה על הגבר הישן מראש המדרגות שהובילו לחוף הים.[2] למעלה מעשור מאוחר יותר, ב-1959, הגיע עד נוסף ודיווח למשטרה שהוא ושלושה אנשים אחרים ראו אדם לבוש היטב נושא אדם אחר על כתפיו לאורך חוף סומרטון פארק בלילה שלפני מציאת הגופה. עם זאת, אף אחד מהעדים לא הצליח לקבוע בוודאות כי האיש שראו בעודו בחיים הוא אכן האיש שנמצא מת. המשטרה ריכזה את כל העדויות בדו"ח שנכתב בידי הבלש דון או'דוהרטי (Don O'Doherty). לפי הפתולוג ג'ון ברטון קלילנד, האיש היה בעל מראה "בריטי" ונראה כבן 40–45; הוא היה ב-"מצב גופני מעולה".[7] קלילנד תיאר את מראהו:
הוא היה לבוש בחולצה לבנה; עניבה בצבעי אדום, לבן וכחול; מכנסיים חומים; גרביים ונעליים; סוודר סרוג בצבע חום וז'קט בצבעי אפור וחום.[8] כל התוויות על בגדיו הוסרו,[9] ולא היה לו כובע (חריג לשנת 1948) או ארנק.[5] הוא היה מגולח למשעי וללא כל מסמך מזהה. רישומי השיניים שלו נבדקו ולא התאימו לתבנית מוכרת במשטרה. מסקנת הדו"ח המשטרתי הייתה שהאיש התאבד.[10] עם זאת, בנתיחה שלאחר המוות לא הצליחו הפתולוגים לגלות את סיבת המוות. בהיעדר הסבר אחר, הפתולוג קבע שהאיש ככל הנראה הורעל (או הרעיל את עצמו) והיה סבור שהדבר נעשה באמצעות חומר הרדמה. עם זאת, לא נמצאו בגוף כל שרידים של רעל. כמו כן לא נמצאו ראיות לכך שהאיש סבל מעוויתות או מהקאות – שתי תופעות לוואי נפוצות מאוד במקרה של הרעלה. ב-10 בדצמבר נחנטה הגופה לאחר שהמשטרה לא הצליחה לעלות על זהותו של האיש. מציאת המזוודה ב-14 בינואר 1949, צוות תחנת הרכבת של אדלייד גילה מזוודה חומה שהתווית שלה הוסרה, אשר הוכנסה למחלקת ההפקדות של התחנה לאחר השעה 11:00 בבוקר ב-30 בנובמבר 1948.[11] ההערכה הייתה שהמזוודה הייתה בבעלותו של האיש שנמצא על החוף. בתיק היו חלוק אדום משובץ; זוג נעלי לבד בצבע אדום; ארבעה זוגות תחתונים; פיג'מה, פריטי גילוח; זוג מכנסיים בצבע חום בהיר; מברג חשמלאי; סכין שולחן קצרה וחדה; זוג מספריים; ריבוע קטן של אבץ אשר ככל הנראה שימש כנדן מגן לסכין ולמספריים; ומברשת שבלונה, אשר שימשה קצינים שלישיים על ספינות סוחר.[12] במזוודה היה גם כרטיס של המותג הבריטי Barbour שאינו זמין באוסטרליה. כל סימני הזיהוי על הבגדים הוסרו, אך המשטרה מצאה את השם "T. Keane" על עניבה, "Keane" על שקית כביסה ו-"Kean" על גופייה. בלשי המשטרה סברו כי האדם שתלש את התווים השאיר בכוונה את שלושת התווים עם השם "קין", או שתל אותם בכוונה, מכיוון ש"קין" לא היה שמו האמיתי של האיש. הנחה זו אושרה לאחר שהתברר שאף אדם בשם "קין" לא נעדר באף מדינה דוברת אנגלית.[13] היעדרם של התגים לא נחשב לחריג. בימים של אחרי מלחמת העולם השנייה עדיין שררה באוסטרליה מדיניות של צנע. מחירי הבגדים היו גבוהים מאוד, ואנשים רבים נהגו לקנות בגדים יד שנייה ולהסיר מהם את התווים שנשאו את שמות הבעלים הקודמים. עם זאת, להפתעת החוקרים לא נמצאו במזוודה שום גרביים חלופיות. כמו כן נמצאו במזוודה כלי כתיבה, אך לא התכתבויות. המזוודה והמעיל היו מתוצרת ארצות הברית, אולם מסוג שלא יובא לאוסטרליה בצורה רשמית. עובדה זו הצביעה על כך שהאיש שהה בארצות הברית, או שקנה אותם מאדם ששהה שם.[14] המשטרה בדקה את רישומי הרכבות הנכנסות והאמינה שהאיש הגיע לתחנת הרכבת אדלייד ברכבת לילה ממלבורן, סידני או פורט אוגוסטה. הם שיערו שהוא התקלח והתגלח ב-"מרחצאות העיר"[ב] לפני שחזר לתחנת הרכבת כדי לרכוש כרטיס לרכבת להנלי ביץ' בשעה 10:50 בבוקר. מסיבה כלשהי הוא מעולם לא עלה על הרכבת. הוא הניח את המזוודה שלו במחלקת ההפקדות של התחנה לפני שעזב את התחנה ועלה על אוטובוס עירוני לפרבר גלנלג. החוקרים העריכו כי מתחנת הרכבת בגלנלג המשיך האיש ברגל עד לחוף סומרטון פארק. ניסיונות זיהוי במהלך השנים הוצעו מספר זיהויים אפשריים לאיש סומרטון. העיתון האוסטרלי הפופולרי "The Advertiser", הציע מייד לאחר גילוי הגופה, שהאיש הוא "א. ס. ג'ונסון, כבן 45 מרחוב ארתור, פיינהאם".[ג][15] יום למחרת הופיע ג'ונסון בתחנת המשטרה והזדהה.[16] בתחילת ינואר 1949 שני אנשים זיהו את הגופה בתור חוטב עצים בן 63 בשם רוברט וולש.[17] וולש עזב את אדלייד מספר חודשים לפני כן כדי לקנות כבשים בקווינסלנד, ומאז אבדו עקבותיו.[18] אדם בשם ג'יימס מאק, שהכיר את וולש, טען בתחילה שהוא אינו מזהה את הגופה, אולם לאחר מכן חזר בו וטען שהאיש הוא כן וולש. הוא הסביר שבתחילה לא זיהה את וולש מכיוון שצבע השיער היה שונה מעט ממה שזכר. בלשי המשטרה ציינו כי אכן גופו של האיש מסומרטון מתאים לגוף של חוטב עצים, אם כי מהמצב שבו נמצאו ידיו ניכר שהוא לא חטב עצים לפחות בשמונה עשר החודשים האחרונים.[19] עם זאת בלשי המשטרה קבעו שהאיש נראה צעיר בהרבה מוולש בן ה-63. הרעיון שהאיש הוא רוברט וולש נגנז סופית לאחר שאחת מהעדות, אליזבת תומפסון, נזכרה שלוולש הייתה צלקת מסוימת. מכיוון שבגופה לא הייתה הצלקת המדוברת, חזרה בה תומפסון מהזיהוי.[20] עד תחילת פברואר 1949 היו למשטרה עוד שמונה זיהויים שונים של הגופה, אולם כולם הופרכו במהירות.[21] בשל העובדה שסימני הכביסה על הבגדים היו דומים לכמה מכבסות במלבורן, החליטה המשטרה למקד את המאמצים במדינת ויקטוריה. לאחר שתמונת האיש פורסמה בוויקטוריה, עשרים ושמונה אנשים טענו שהם מזהים אותו. בלשי משטרת ויקטוריה הפריכו את כל העדויות, ועד מהרה החליטו להפסיק כליל את החקירה בוויקטוריה ולחזור ולמקד אותה בדרום אוסטרליה. בנובמבר 1953 הודיעה המשטרה שקיבלה עד עתה 251 זיהויים אפשריים לגופה.[22] החקירה ב-17 ביוני 1949 פתח חוקר מקרי המוות תומאס ארסקין קללנד (Thomas Erskine Cleland) בחקירה מחודשת באשר לזהותו של האיש ונסיבות מותו.[23] קללנד גילה כי נעליו של האיש היו נקיות, ונראו כאילו צוחצחו רק לאחרונה. עובדה זו סתרה את ההנחה שהאיש הסתובב בגלנלג במהלך כל היום. קללנד היה סבור שהגופה הובאה לחוף רק לאחר המוות. עובדה זו הייתה אמורה להסביר גם את היעדרם של סימני הקאה ועוויתות באזור בו נמצאה הגופה.[24] סברתו של קללנד חוזקה לנוכח העובדה שאף אחד מעדי הראייה לא ראה את פניו של האיש, אולם הוא עצמו סייג את דבריו בכך שמרבית העדים היו סבורים כי בכל זאת מדובר באותו אדם.[25] בניסיון לאתר את הרעל שבו אולי השתמש האיש, קללנד פנה לסדריק סטנטון היקס, פרופסור לפיזיולוגיה ופרמקולוגיה באוניברסיטת אדלייד. היקס הצביע על שתי תרופות נפוצות למחלות לב, אשר היו עשויות לגרום להרעלה ולא להותיר סימנים. היקס רשם את שמות שתי התרופות על פיסת נייר שצורפה לתיק החקירה בתור "פריט C.18". מכיוון שבאותה תקופה היה ניתן להשיג את שתי התרופות בבתי מרקחת פשוטים ללא צורך באישור רפואי או מתן סיבה, שמות שתי התרופות לא פורסמו לציבור, מחשש לגרור גל התאבדויות. שתי התרופות זכו לכינוי "מספר 1" ו-"מספר 2". רק בשנות ה-80 של המאה ה-20 פורסמו לציבור שמות התרופות: אואבאין (Ouabain), ודיגיטליס (Digitalis). היקס ציין כי העובדה שלא נמצאו סימני הקאה בסביבת הגופה מקשה על זיהוי מוחלט. כמו כן, היקס קבע שאם המוות התרחש שבע שעות לאחר שהאיש נראה זז לאחרונה, הדבר עשוי להסביר את העובדה שלא נמצאו סימני רעל בדמו.[26] מסקנתו הסופית של קללנד הייתה שככל הנראה האיש מת מהרעלה מכוונת, אולם הוא לא היה מסוגל לקבוע אם האיש נטל את הרעל בעצמו או שמא הורעל בידי אדם אחר. עם זאת, הוא לא הצליח לפתור את השאלות הרבות שנותרו סביב המקרה. משטרת אוסטרליה נאלצה להודות כי מדובר ב-"תעלומה שאין שני לה", וציינה כי ייתכן שהיא לא תיפתר לעולם.[13] תמאם שוד  עם סיום החקירה של קללנד, הוחלט לקבור את הגופה. לפני הקבורה נערך חיפוש אחרון בבגדיו של האיש, ואז נתגלה במכנסיו כיס נסתר שנתפר בתוך אחד הכיסים הרגילים.[27] בתוך הכיס מצאו החוקרים פיסת נייר מגולגלת בגודל של 3 ס"מ, אשר עליה נכתבו באותיות לטיניות צמד המילים "תמאם שוד". ניכר בבירור כי חתיכת הנייר נתלשה ביד מספר מודפס. המשטרה ביקשה את עזרת הציבור בניסיון לגלות מאיזה ספר נתלשה חתיכת הנייר. עד מהרה גילתה המשטרה שהנייר נתלש מה"רבאעיאת" ("המרובעים") – ספרו של המתמטיקאי והמשורר הפרסי בן המאה ה-11, עומר ח'יאם.[ד] המילים "תמאם שוד", שמשמעותן בפרסית "תם ונשלם", נמצאות בספר בסופם של חלק מהשירים.[ה][28] המשטרה פנתה לציבור בניסיון לאתר את העותק הספציפי של הספר שממנו נתלשה חתיכת הנייר. בלשי המשטרה גילו כי זמן מה לפני כן, אדם שמעולם לא זוהה בשמו, והוצג לציבור רק בשם הבדוי "רונלד פרנסיס" (Ronald Francis), הגיש למשטרה עותק של הספר בהוצאת Whitcombe and Tombs בעיר כרייסטצ'רץ' שבניו זילנד, שיצא לאור בשנת 1941. רכבו של האיש חנה בגלנלג לא רחוק מסמרטון פארק, וכמקובל באותה תקופה, הוא לא היה נעול. מהספר שמצא "פרנסיס" נקרעה חתיכה שהתאימה בדיוק לחתיכה שנמצאה בכיסו של האיש. לפי הגרסה המקובלת, הספר הונח ברכבו של פרנסיס במהלך הלילה שבו מת האיש המסתורי, והובא למשטרה יום לאחר שנמצאה הגופה בסומרטון פארק. עם זאת, יש הטוענים כי הספר הובא למשטרה זמן רב לפני כן.[29] עובדה זו עשויה להצביע על כך שלמעשה האיש ביקר במקום כבר לפני כן. השיר הספציפי בספר, שממנו תלש האיש את המילים "תמאם שוד", עוסק בכך שצריך לנצל את החיים במלואם, ולא להצטער כאשר הם מסתיימים. עובדה זו חיזקה את סברת המשטרה שהאיש התאבד בבליעת רעל. על הכריכה האחורית של הספר נמצאו חמש שורות של חריצים. במבט מקרוב התגלה כי החריצים הם למעשה סדרת אותיות אשר לא יצרו יחד שום רצף הגיוני. בלשי המשטרה הניחו שמדובר בצופן סודי כלשהו. סברה זו מתחזקת לנוכח העובדה שהשורה השנייה בטקסט חסר המשמעות נמחקה, אולם היא דומה מאוד במבנה שלה לשורה הרביעית בטקסט. עובדה זו עשויה להצביע על כך שהאיש התבלבל במהלך כתיבת הטקסט, ולפיכך מחק אותו וכתב מחדש.[28] כמו כן באמצע הטקסט ישנה אות X מחוקה, אולם לא ברור אם היא משמעותית לקוד. המשטרה זימנה מומחי קוד כדי שינסו לפענח את הצופן, אולם איש לא הצליח להתקדם בנושא.[30] נוסח הטקסט הוא:
ג'סיקה תומסוןלצד הקוד הלא מפוענח, מצאה המשטרה על הכריכה האחורית של הספר שני מספרי טלפון. אחד המספרים היה של בנק מקומי, שם לא ידעו דבר על הגופה או על הספר. מספר הטלפון השני לעומת זאת, הובילה את המשטרה לאחות בת 27 בשם ג'סיקה אלן "ג'ו" תומסון (Jessica Ellen "Jo" Thomson). המשטרה גילתה שתומסון מתגוררת עם בן זוגה ובנה כ־400 מטרים צפונית למקום בו נמצאה הגופה.[32] השוטרים הגיעו לראיין את תומסון בביתה. היא טענה שאיננה מכירה את האיש המת ולא יודעת מדוע מספר הטלפון שלה נמצא על הספר שלו. עם זאת, היא סיפרה שגבר זר כלשהו אכן ניסה לבקר אותה בביתה במהלך אותה תקופה, ובירר עליה אצל השכנים. כשנשאלה האם היא מכירה את הרבעיאת, היא השיבה שזהו הספר האהוב עליה.[28] היא סיפרה שהיה לה בעבר עותק של הספר, אולם היא העניקה אותו ב-1945 ללוטננט בחיל ההנדסה של צבא אוסטרליה בשם אלף בוקסול (Alf Boxall), אותו פגשה כשלמדה בקורס ללימודי אחיות בסידני (כשנקראה עדיין בשם נעוריה ג'סיקה הרקנס). התפתח ביניהם קשר רומנטי, אולם בוקסול נשלח להשתתף במלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה עברה תומסון למלבורן והתחתנה עם פרוספר תומסון. היא סיפרה כי בוקסול כתב לה שהוא מעוניין לחדש את הקשר, אולם היא השיבה לו שהיא נשואה כעת. מאז היא לא שמעה ממנו שוב. מחקר מאוחר יותר גילה שג'סיקה שיקרה. היא לא הייתה נשואה לפרוספר תומסון באותה תקופה. למעשה, היא לא נישאה לפרוספר תומסון עד 1950. עם זאת, היא ניהלה איתו רומן כבר מ-1947, ואף שינתה את שמה לג'סיקה תומסון. שנה לאחר מכן הם החלו להתגורר יחד, ובמקביל החל פרוספר בהליך גירושין מאשתו הראשונה, הליך שנמצא בשיאו בזמן חקירת המשטרה. עם זאת, מדו"חות המשטרה עולה שג'סיקה ופרוספר הציגו את עצמם כזוג נשוי, והשוטרים לא חשדו שהם משקרים. תומסון הסכימה להתלוות אל השוטרים לתחנת המשטרה כדי לבחון את יציקת הגבס של ראשו וחזהו של האיש, שהוכנה לפני שהגופה נקברה. לדברי אחד הבלשים שליוו אותה, כאשר תומסון ראתה את היציקה "היא הייתה מופתעת לחלוטין ונראה שהיא עומדת להתעלף". כעבור שנים רבות, האדם שיצר את יציקת הגבס העיד כי תומסון הביטה ביציקה פעם אחת בלבד, ולאחר מכן הסיטה את מבטה ולא הייתה מסוגלת לחזור ולהסתכל עליה.[33] השיחה עם תומסון הובילה את בלשי המשטרה לפתח תאוריה שהמת הוא למעשה אלף בוקסול. השוטרים סברו שהוא נסע לאדלייד בחשאי במטרה לנסות ליצור קשר עם ג'סיקה, אולם גילה שהיא אינה מעוניינת בו עוד ולפיכך התאבד. תאוריה זו התבדתה ביולי 1949 כאשר המשטרה גילתה שאלף בוקסול עודנו חי ועובד כאיש תחזוקה במחסן אוטובוסים בסידני (עבודה שעסק בה לפני המלחמה). יתרה מכך, התברר כי הוא עדיין מחזיק ברשותו את העותק של הרבעיאת שניתן לו במתנה בידי ג'סיקה, כולל הקדשה בכתב ידה.[34] תומסון ביקשה מהמשטרה לא לפרסם את שמה או שם משפחתה, בטענה שהדבר עשוי להזיק למוניטין שלה. המשטרה הסכימה, ובעיתונות כונתה תומסון בשם הבדוי "ג'סטין" או "תרזה ג'ונסון לבית פאוול". במשך שנים לא נחשף לציבור שמה האמיתי של תומסון. בלש משטרה לשעבר גרי פלטוס (Gerry Feltus), אשר כתב ספר על הפרשה, ניסה לראיין את תומסון ב-2002. הוא גילה שהיא "מתחמקת" ושהיא "פשוט לא רוצה לדבר על זה". כמו כן, פלטוס גילה כי בני משפחתה של תומסון לא יודעים כלום על הקשר שלה למקרה. תומסון נפטרה ב-2007, ושלוש שנים לאחר מכן קיבל פלטוס אישור ממשפחתה לפרסם את שמה האמיתי. עם זאת, הוא בחר שלא לעשות זאת. סיום החקירה בהיעדר כיווני חקירה נוספים, משטרת אוסטרליה הודיעה על סגירת התיק. ב-14 ביוני 1949 הובאה הגופה לקבורה בבית הקברות וסט טראס (West Terrace). איגוד סוכני ההימורים של דרום אוסטרליה שילם כדי להעניק לאיש קבורה מכובדת. הטקס הונחה בידי אם ווב מצבא הישע.[35] יציקת הגבס נמסרה לידי האגודה ההיסטורית של משטרת דרום אוסטרליה, אשר מחזיקה בה עד היום. תיק הראיות נשמר בצורה רשלנית ועדויות רבות נעלמו ממנו במהלך השנים. הספר המקורי שממנו נתלשה חתיכת הנייר, אבד במהלך שנות ה-50, ב-1986 אף נהרסה המזוודה שנמצאה בתחנת הרכבת. תאוריית הריגוללנוכח העובדה שהאיש לא נשא עליו שום סממן מזהה, ושאף מדינה דוברת אנגלית לא דיווחה על היעלמותו של אדם בעל מראה דומה, פיתחו בלשי המשטרה תאוריה שהאיש היה למעשה סוכן של מדינה זרה. תאוריה זו התחזקה לנוכח העובדה שאף על פי שככל הנראה האיש מת מהרעלה, בגופו לא נמצאו סימנים של רעל, ולא נמצאו גם סימנים להקאות או עוויתות, דבר שייתכן שמצביע על סוג רעל מקצועי ונדיר במיוחד. באזור אדלייד נמצאו שני אתרים שהיו עשויים לעניין מרגלים: מכרה האורניום רדיום היל, ומתחם בריטי-אוסטרלי משותף שבו נערכו ניסויים חדשניים בטילים.[ו] מותו של האיש קרה במקביל לארגון מחדש של סוכנויות הביטחון האוסטרליות, שהגיע לשיא כעבור שנה עם הקמת ארגון הביון והביטחון האוסטרלי (ASIO). במסמכי וינונה שנחשפו ב-1995 התגלה כי באותה תקופה ברית המועצות הייתה מאוד מעוניינת לפגוע בשירות הביון האוסטרלי. הסברה שהאיש מסומרטון היה מרגל, הלהיבה את דמיון הציבור האוסטרלי, וגרמה להתעניינות עזה בפרשה בקרב כל שכבות החברה. התפתחויות מאוחרותשנים לאחר סיום החקירה החלו לצוץ פרטים נוספים הקשורים אליה. אינה הארווי (Ina Harvey), פקידת קבלה ממלון סטראתמור (Strathmore) הנמצא ממול לתחנת הרכבת של אדלייד, טענה כי גבר לא מזוהה הדומה במראהו לגופה שנמצאה, שהה במלון למעלה מ-20 יום ועזב אותו בליל הרצח. היא העידה כי הגבר הסתובב עם מזוודה מוזרה. כאשר אחד מעמיתיה של הארווי הצליח להציץ במזוודה הוא הבחין בתוכה בחפץ משונה שנראה כמו מחט.[8] ב-22 בנובמבר 1959 דווח כי א. ב. קולינס, אסיר בכלא בניו זילנד, טען כי הוא יודע מי הוא האיש המת.[36] במהלך השנים עלתה התאוריה כי הטקסט שנמצא על הכריכה האחורית של הספר אינה צופן סודי אלא ראשי תיבות. כך למשל, גרי פלטוס טען כי השורה האחרונה בטקסט ITTMTSAMSTGAB, היא למעשה ראשי תיבות של "It's Time To Move To South Australia Moseley Street" (זה הזמן ללכת לרחוב מוזלי[ז] בדרום אוסטרליה).[2] הבלשן ג'ון רהלינג (John Rehling) פיתח תאוריה שראשי התיבות אמורים להפנות לטקסט ספרותי כלשהו, אולם לא הצליח לקבוע באיזה טקסט מדובר.[37] ב-1978, תאגיד השידור האוסטרלי הפיק תוכנית תיעודית על הפרשה בשם (The Somerton Beach Mystery), בהנחיית סטיוארט ליטלמור. לבקשתו של ליטלמור, נמסר הצופן מחדש לבחינת מומחים ממשרד ההגנה האוסטרלי. המומחים של משרד ההגנה הודיעו כי בשל מיעוט הדוגמאות לא ניתן לפענח את הצופן, והוסיפו כי ייתכן שכלל לא מדובר בצופן אלא ב-"תוצר חסר משמעות של מוח מופרע". כמו כן, ליטלמור הצליח לאתר את אלף בוקסול, שהסכים להתראיין ולספר על הקשר שלו עם ג'סיקה תומסון (ששמה עדיין היה אסור לפרסום באותה תקופה). בריאיון זה נחשף כי לפני שעבר לחיל ההנדסה, בוקסול שרת במודיעין האוסטרלי והשתתף בכמה משימות במהלך מלחמת העולם השנייה. כאשר ליטלמור שאל את בוקסול אם תומסון ידעה על כך, הוא השיב שמעולם לא שוחח איתה על זה. ב-1994, ג'ון הארבר פיליפס, השופט הראשי של מדינת ויקטוריה, הודיע כי הוא פותח מחדש את התיק, והזמין את יו"ר המכון הוויקטוריאני לרפואה משפטית כדי לבחון את נסיבת המוות. פיליפס הגיע למסקנה שהמוות נגרם ככל הנראה מהרעלה מתרופה מסוג דיגיטליס. חקירתו של אבוטבמרץ 2009, צוות של אוניברסיטת אדלייד בראשות פרופסור דרק אבוט החל בניסיון לפתור את המקרה באמצעות פיצוח הקוד והצעה להוציא את הגופה מקברה בניסיון לאתר DNA. הצוות של אבוט בדק את הטקסט שעל כריכת הספר בצורה מתמטית, והגיע למסקנה שבוודאות מדובר בצופן חשאי מכיוון שתדירות האותיות שונה בצורה ניכרת מהתדירות של אותיות שנכתבו בצורה אקראית. אחד מאנשי צוותו של אבוט מאצ'יי הננברג (Maciej Henneberg), פרופסור לאנטומיה באוניברסיטת אדלייד, בדק תמונות של הגופה, וגילה כי תנוך האוזן שלו היה מחובר לעור הפנים. מדובר בתופעה גנטית נדירה שקיימת רק בקרב 1%–2% מהאוכלוסייה.[38] אבוט התייעץ עם רופאי שיניים שאבחנו כי האיש המת סבל מהיפודונטיה (Hypodontia) – עוד תופעה גנטית נדירה הגורמת לשתי השיניים החותכות הצדדיות להיות מחודדות. אבוט הצליח להשיג תצלומים של רובין תומסון – בנה הבכור של ג'סיקה תומסון, שנולד מחוץ לנישואים ככל הנראה עוד לפני שהחלה את הקשר עם פרוספר תומסון. התמונות הראו בבירור שגם רובין סבל משתי התופעות. אבוט העריך כי הסיכוי שלשני אנשים שאין ביניהם קשר ביולוגי יהיו את אותן שתי תופעות הוא אחד ל-10,000,000. מסקנתו של אבוט הייתה שרובין היה כנראה בנו של האיש המת, מה שמאשר את הנחתם של רבים שג'סיקה תומסון כן הכירה את האיש לפני כן. עם זאת, אבוט המליץ על הוצאת הגופה מקברה כדי לערוך בדיקות DNA שיאשרו את הטענה.[39] ב-2011 אישה מאדלייד פנתה אל הננברג והציגה בפניו מסמך אמריקני שמצאה בין המסמכים של אביה. המסמך היה אשרה מיוחדת שהונפקה למלחים שעבדו בארצות הברית. המסמך היה על שמו של אדם בשם H. C. Reynolds, יליד 1918 ובעל אזרחות בריטית.[40] התצלום במסמך דומה מאוד לתמונות הגופה. במיוחד צדה את עינו של הננברג העובדה שגם אצל ריינולדס תנוך האוזן היה מחובר לעור, וכן הייתה לו שומה זהה. ניסיונות לאתר את בעל התעודה בארצות הברית, בבריטניה ובאוסטרליה, עלו בתוהו. כמה חוקרים עצמאיים הצליחו לאתר אדם בשם הוראס צ'ארלס ריינולדס, אשר פרטיו מתאימים לדמותו של האיש בתעודה. עם זאת, אותו ריינולדס נפטר רק ב-1953, ולכן אם הוא אותו אדם מהתעודה הוא אינו יכול להיות האיש מסומרטון. ב-2017 גילה אבוט כמה שערות של האיש המת והגיש אותן למרכז האוסטרלי ל-DNA עתיק באוניברסיטת אדלייד. ניתוח ה-DNA נמשך כשנה, אולם לא הניב תוצאות משמעותיות.[41] עבודתו של אבוט הביאה אותו במגע קרוב עם משפחת תומסון. ב-2010 הוא נישא לרייצ'ל, בתו של רובין תומסון.[42] 60 דקותבנובמבר 2013 נערך בתוכנית האקטואליה "60 דקות" של ערוץ 9 האוסטרלי תחקיר נרחב על הפרשה, שבמסגרתו רואיינו בני משפחתה של ג'סיקה תומסון. זו הייתה הפעם הראשונה בה נחשף לציבור שמה של האשה שהייתה מעורבת בפרשה, שעד אז נודעה בשמות בדויים. בתה של ג'סיקה, קייט, טענה שאמה שיקרה למשטרה והיא כן ידעה את זהותו של האיש. קייט טענה שגם אמה וגם האיש המת היו מרגלים בשירות ברית המועצות. היא טענה שאמה גילתה עניין רב בקומוניזם ודיברה רוסית שוטפת, אולם לא הסכימה לספר היכן למדה רוסית ומדוע. גם אלמנתו ובנו של רובין תומסון הופיעו בתוכנית. שניהם סברו שרובין היה בנו של האיש המת. הם חשפו לראשונה בתוכנית כי יחד עם אבוט הגישו תביעה לתובע הכללי של מדינת דרום אוסטרליה ג'ון ראו להוציא את הגופה מקברה לצורך בדיקות DNA מדוקדקות. קייט לעומת זאת, טענה בתוכנית כי היא מתנגדת לצעד כזה.[43] הוצאת הגופה כבר באוקטובר 2011, לנוכח התעניינות ציבורית נרחבת בפרשה, הוגשו מספר בקשות לתובע הכללי ג'ון ראו להוציא את הגופה מהקבר כדי לבצע בדיקות DNA מקיפות. ראו שלל את הבקשה וקבע כי מעבר לסקרנות הציבורית אין סיבות ענייניות להוציא את הגופה. עם זאת, באוקטובר 2019, החליטה התובעת הכללית החדשה ויקי צ'פמן לאשר את הוצאת הגופה, בתנאי שהיא תמומן בידי המבקשים.[44] ההוצאה בוצעה ב-19 במאי 2021.[45] מבצע החפירה נמשך זמן רב, והתגלה שהגופה קבורה עמוק מאוד.[46] ד"ר אן קוקסון (Anne Coxon), מומחית למדעי המשפט שפיקחה על המבצע, הבטיחה להשתמש ב-"כל שיטה העומדת לרשותנו כדי לנסות לסגור את המסתורין המתמשך הזה".[46] צ'ארלס ובב-26 ביולי 2022 בעקבות חקירת ה-DNA, הוציא אבוט הודעה על פיה האיש הוא ככל הנראה צ'ארלס וב. וב נולד ב-1905 ועבד במאפייה שניהלה משפחתו, ולאחר מכן כחשמלאי. ב-1941 הוא התחתן עם דורותי "דוף" רוברטסון, והזוג התגורר במלבורן. וב תואר כאדם לא יציב נפשית. הוא היה מתבודד, ונהג להישאר במיטה שעות ארוכות. לעיתים הוא נתקף במצבי רוח אלימים, שאותם הפנה בעיקר כלפי אשתו. דורותי העידה שהוא כתב מספר שירים, שכולם עוסקים במוות. לדבריה הוא הגדיר את המוות כ-"תשוקה הגדולה שלו". עובדה זו עשויה להסביר את התעניינותו ברבאעיאת שגם כן עוסק רבות במוות. במרץ 1946 הוא ניסה להתאבד, וניצל רק תודות לדורותי. בעקבות אירוע זה הוא הפך לאלים יותר. בספטמבר של אותה שנה, דורותי עזבה את הבית ועברה להתגורר בביוט שבדרום אוסטרליה. ב-1947 וב נעלם ומאז לא נודעו עקבותיו. ב-1951 הגישה דורותי בקשה לגט, וקיבלה אותו באפריל 1952. לפי השערתו של אבוט, וב הגיע לאדלייד בדרכו לביוט במטרה לצור קשר עם דורותי, ולאור עברו האובדני ככל הנראה החליט ליטול את חייו. אחותו של וב, גרייס, שהתגוררה בסמוך אליו, הייתה נשואה לג'רלד קין. עובדה זו יכולה להסביר את השם "קין" שנמצא על חלק מחפציו של האיש. כמו כן, ידוע שבנם של גרייס וג'רלד, ג'ון (שנהרג במלחמת העולם השנייה), התגורר במשך תקופה בארצות הברית. מה שיכול להסביר את הימצאותם של חפצים אמריקניים בין חפציו של האיש. וב היה ידוע גם כחובב של מרוצי סוסים. לפיכך, לטענת אבוט, הקוד על הספר יכול להיות למעשה שמות של סוסים.[47][48] משטרת דרום אוסטרליה מסרה כי היא מגלה "אופטימיות זהירה" באשר לתוצאות המחקר של אבוט.[49] בתרבות הפופולריתפרק 3 בעונה השנייה של הסדרה "התעלומות של דוקטור בלייק", עוסק במקרה זהה לפרשה.[50] גם הרומן של הולי תורסבי "עמק הארזים" (Cedar Valley) מ-2018 עוסק במקרה בעל מאפיינים זהים.[51] הרומן של סטיבן קינג "הילד מקולורדו" עוסק במקרה זהה לחלוטין, פרט לעובדה שהוא מתרחש במיין.[52] להקת הרוק האוסטרלית "תמאם שוד" לקחה את שמה מהפרשה.[53] להקה אוסטרלית אחרת, "הדרונס", שרה שיר בשם "תמאם שוד" העוסק בפרשה. הדרונס גם שילבו את תמונת הקוד שנכתב בכריכה האחורית של הספר בעטיפת אלבומם "Feelin Kinda Free".[54] גם ללהקה Deströyer 666 ישנו שיר העוסק בפרשה.[55] פרק 9 של סדרת המדע בדיוני "קולוני" נקרא "תמאם שוד" על שם המקרה.[56] פרק 25 של ההסכת "התשובה" עוסק בפרשה. הפרק נקרא "תמאם שוד - סיפור מסתורין".[57] לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
|
