|
קרל קרסטנס
קרל קרסטנס (בגרמנית: Karl Carstens; 14 בדצמבר 1914 – 30 במאי 1992) היה פוליטיקאי גרמני, כיהן כנשיא גרמניה החמישי בין השנים 1979–1984. ביוגרפיהקרסטנס נולד בשנת 1914 בעיר ברמן לאב מורה בבית ספר אשר זמן קצר לפני לידתו נהרג בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה. בשנים 1933–1936 החל בלימודי משפטים ומדע המדינה באוניברסיטאות בפרנקפורט, דיז'ון, מינכן, קניגסברג והמבורג. בשנת 1938 סיים את לימודי הדוקטורט שלו, ובשנת 1939 קיבל הסמכה לעסוק בתחום. בשנת 1949 סיים קרסטנס בנוסף גם תואר מתקדם מבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל. בשנת 1933 הצטרף לאס אה כדי לקבל מלגת לימודים[1].בשנת 1937 הגיש בקשה להצטרף למפלגה הנאצית, לאחר שנאמר לו שאי הצטרפות למפלגה הנאצית תפגע בקידומו, ובקשתו אושרה ב-1940[2]. במהלך מלחמת העולם השנייה שירת במערך הנ"מ של הורמאכט והגיע עד לדרגת לוטננט. לאחר המלחמה ועדה מיוחדת טיהרה את שמו וקבעה שהוא הביע גילויים שונים של התנגדות לנאציזם[2]. קרסטנס טען שעבר ללמוד משפט אזרחי במקום משפט ציבורי כדי להימנע מלשרת את הנאצים. כמו כן טען שעבר בין אוניברסיטאות כדי להתחמק מפעילות עם הנאצים[1]. בשנת 1944 נשא קרסטנס לאשה את ורוניקה פריור, סטודנטית לרפואה. לאחר המלחמה הפך לעורך דין בעיר הולדתו ברמן. בשנת 1949 התמנה לחבר מועצה בסנאט של ברמן, ובשנת 1951 החל להרצות באוניברסיטת קלן. בשנת 1954 הצטרף אל השירות הדיפלומטי במשרד החוץ הגרמני ושימש כנציג גרמניה המערבית במועצת אירופה בשטרסבורג. בשנת 1955 הצטרף אל מפלגת הCDU תחת הקנצלר קונראד אדנאואר. בשנת 1960 מונה למזכיר המדינה לענייני חוץ (מנכ"ל משרד החוץ) של גרמניה[3]. קרסטנס היה ליד ימינו של שר החוץ גרהרד שרדר ואף מילא את מקומו לעיתים[4]. בספטמבר 1965 נשלח קרסטנס למוסקבה לשיחות מדיניות[5] לאחר שבמשך עשור לא היה ביקור של דיפלומט מערב גרמני בכיר במוסקבה[6]. בשנת 1966 בעקבות מעברו של שרדר להיות שר ההגנה, עבר קרסטנס להיות מזכיר המדינה במשרד הביטחון[7]. בתפקיד זה החליט שלא לספק מסכות גז לישראל במאי 1967, ומסיכות הגז סופקו לבסוף בהתערבות הקנצלר שקבע שמדובר בציוד להגנה אזרחית ולא ציוד צבאי[8]. לימים התפרסם שבאותה תקופה אישר קרסטנס מכירת נשק לסעודיה[9] ולירדן ומכר נשק לאזורי עימות באפריקה[10]. בשנת 1968 עבר לכהן כראש לשכת הקאנצלר קורט גאורג קיזינגר. בשנת 1969 הוא הוצא לפנסיה בניגוד לרצונו[8]. בבחירות הכלליות בגרמניה המערבית בנובמבר 1972 נבחר קרסטנס לראשונה לבונדסטאג[8]. במאי 1973, בעקבות פרישתו של מנהיג המפלגה ברצל, נבחר ליו"ר סיעת המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית[8]. לאחר הבחירות הכלליות בגרמניה בשנת 1976 בה מפלגת הCDU זכתה במספר המושבים הגדול ביותר בבונדסטאג, נבחר קרסטנס לנשיא הבונדסטאג ללא התנגדות בדצמבר 1976, לאור הנוהג שנשיא הבונדסטאג נבחר מהמפלגה הגדולה ביותר[11]. בסוף 1978 הודיע קרסטנס שיתמודד על תפקיד נשיא גרמניה ובמרץ 1979 נבחר למועמד מטעם מפלגתו[12]. מולו התייצבה אנמארי רנגר שנשלפה להתמודד מספר ימים לפני הבחירות[13], לאחר שהנשיא המכהן, שנוכח שלקרסטנס רוב באספה הבוחרת, הודיע שלא יתמודד לכהונה שנייה, כדי לא להתבזות בהפסד[14]. ב-23 במאי 1979 נבחר קרסטנס לכהן כנשיאה החמישי של גרמניה[15], למרות תחזיות מוקדמות של פרשנים שהבחירה לא תתאפשר בגלל עברו הנאצי[2]. קרסטנס כיהן בתפקיד הנשיא עד 1984, אז הוחלף על ידי ריכרד פון וייצזקר. קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
