רוברט ברטון

רוברט ברטון
Robert Burton
	ציור דיוקן מאת הצייר גילברט ג'קסון
לידה	8 בפברואר 1577; לסטרשייר, הממלכה המאוחדת
פטירה	25 בינואר 1640 (בגיל 62); אוקספורד, ממלכת אנגליה
מדינה	הממלכה המאוחדת
מקום קבורה	קתדרלת כרייסט צ'רץ' (אוקספורד)
שם עט	Democritus junior
מקום לימודים	קולג' ברייזנוז, Bishop Vesey's Grammar School
שפות היצירה	אנגלית, לטינית
יצירות בולטות	האנטומיה של המלנכוליה

רוברט ברטון (באנגלית: Robert Burton;‏ 8 בפברואר 1577 – 25 בינואר 1640) היה כומר אנגליקני, מלומד וסופר אנגלי שחי ופעל באוקספורד. נודע במיוחד בגלל ספרו הקלאסי "האנטומיה של המלנכוליה (אנ')", ספר שעורר התפעלות אצל רבים ("ספר שיש בו ספריה שלמה" (ז'אן סטרובינסקי), "אנציקלופדיה אינטימית" (אקטור ביאנסיוטי), ושהפך את מחברו למבשר של הפסיכולוגיה המודרנית ושל הפסיכואנליזה.

חייו

רוברט ברטון נולד ב-1577 בלינדלי הול, אחוזה של משפחת אצילים זוטרים, במחוז לסטרשייר באנגליה. הוריו נקראו ראלף ודורותי ברטון. אחיו ויליאם היה היסטוריון ואספן עתיקות. כילד למד בבתי ספר יסודיים בסאטון קולדפילד ובנאניטון (Nuneaton).

החל משנת 1593, הוא בילה רוב חייו באוקספורד, תחילה כתלמיד במכללת ברייזנוז (Brasenose College), אחר כך כסטודנט במכללת קרייסט צ'רץ' (Christ Church). למד תאולוגיה, ספרות, מתמטיקה, אלכימיה, אסטרולוגיה, בוטניקה ומדעי טבע אחרים, שסייעו לו בכתיבת מסתו על המלנכוליה. חי ועבד לאורך השנים במכללת קרייסט צ'רץ' - קודם כמורה והחל מ-1626, אחרי שפרסם את "האנטומיה", כספרן לכל החיים של המכללה. בשנת 1616 התמנה לאחראי (ויקאריוס) על כנסיית תומאס הקדוש בפרבר של אוקספורד ובשנת 1630 על כנסיית סיגרייב בלסטר. מכריו הכירו אותו גם בצדדיו המדוכדכים וגם מתקופות שבהם היה שמח, משעשע וכעדות ידידו, הבישוף קנת, אהב לצחוק ממריבותיהם הקולניות של משיטי הדוברות.

ברטון לא היה נשוי וחי חיי למדן בודד בקרייסט צ'רץ'. ספרייתו כללה כאלפיים ספרים. היו שמועות כי ברטון ניבא לעצמו באמצעות חישובים אסטרולוגיים כי יחיה 63 שנים ושהוא תלה את עצמו, אולי כדי לממש את נבואתו.^[1]

הובא לקבורה באגף הצפוני של קתדרלת קרייסט צ'רץ' באוקספורד. אחיו הקים לו פסל דיוקן מעל המצבה, הנושא את האפיטף שברטון חיבר לעצמו:

Paucis notus, paucioribus ignotus, hic jacet Democritus Junior, cui vitam dedit et mortem Melancholia

תרגום: מעט ידוע, נשכח - עוד יותר, כאן שוכב דמוקריטוס הצעיר, שהעניק את חייו ואת מותו למלנכוליה

יצירתו

בהתחלת דרכו כסופר כתב ברטון מספר דרמות לא מצליחות ומספר שירים לא חשובים. יצירתו "האנטומיה של המלנכוליה" התמקדה בנפש האדם; להבדיל מבייקון, הנחתו של ברטון הייתה שידע בפסיכולוגיה הוא הנחוץ ביותר לאנושות, ולא מדעי הטבע. ספרו הענק, בן 2,000 עמודים (מתוכם מבוא בן 300 עמודים), פורסם לראשונה בשנת 1621 והיו לו בהמשך חמש מהדורות (1624, 1628, 1632, 1638, 1651) שכללו תיקונים ועדכונים מאת המחבר. ברטון בדק בו בפירוט רב את "המחלה היעקבית", המלנכוליה או "הכולרה השחורה" או "המרה השחורה", שנחשבה תוצר של עלייה מופרזת בכמות המרה השחורה בגוף, בהתאם לתורת המרות (התורה ההומורלית) שהייתה אז עדיין באופנה. דיונו במלנכוליה על כל היבטיה ועל הקשר שלה הפך למעשה לדיון על גורל האדם בגלל.

לדידם של ברטון ואחרים, המלנכוליה הייתה אחראית לתאוות הפראיות והיאוש של המאהבים, להסתגפות ולחוויות האקסטזה של הדתיים האדוקים, להשתוללות היצרים של המשוגעים, וגם להפשטה המלומדת של אנשי רוח כמו שייקספיר ומילטון.

ברטון כתב את "האנטומיה של המנכוליה" במידה רבה בגלל היותו בעצמו כל חייו נתון לסבל הדיכאון - כפי שהסביר בדברי המבוא "דמוקריטוס הצעיר" אל הקורא, וכתיבת הספר עצמה נועדה להיות טיפולית. עצם החשיפה העצמית הייתה מקרה נדיר באותן התקופות. וידוי עצמי מן הסוג הזה ניתן היה לפגוש אצל מעטים, כמו אוגוסטינוס הקדוש 1,200 שנה לפניו.^[2] הוא פירט זה אחר זה את הסימפטומים המגוונים של הדיכאון - וביניהם הקדיש מקום מיוחד לתחושה העזה של אשמה והאשמה עצמית, ולמאבק, לא פעם כושל, במחשבות, בדחפים ובתוכניות האבדניות.

ברטון ניתח את הסיבות האפשריות של המחלה - כולל חוויות של חסכים רגשיים, של חוסר חיבה, בילדות, השפעות החברה העלולות להחמיר ההפרעה האישיותית. הוא הדגיש את חשיבות המודעות העצמית, דרכי טיפול כמו משטר חיים בריא (לרבות אוכל, שינה מספקת, תרגילים גופניים), תרופות, הימצאות בחברת אנשים, עיסוק בדברים מועילים, הימנעות מריגושים שליליים המגבירים את המתח, הקשבה למוזיקה מרגיעה, ומעל הכל - התוודות בפני אדם אוהב, דיסקרטי ומהימן. ברטון ראה כגורם טיפולי חשוב ביותר הגישה של חיבה אוהדת כלפי החולה, מה שבישר את השקפתו ומעשיו של פיליפ פינל^[3] ברגע מסוים ברטון ביקש להזהיר את המלנכוליים שלא יקראו בספרו מחשש פן יחמיר את תסמיניהם. הספר שפורסם תחת כינוי העט "דמוקריטוס הצעיר" בשנת 1621 הפך לרב-מכר.

סגנון הספר היה שיחתי, קולח, מזכיר את זה של פרנסואה רבלה ושל סופר אחר בן זמנו, סר תומאס בראון. סופרים רבים בדורות הבאים הושפעו עמוקות מהתערובת היוצאת דופן שיש בספר, של בקיאות, הומור, כישורים לשוניים ותובנות יצירתיות, אם כי לא תמיד מדויקות. הספר הוא פרי של בקיאות חובקת כל. יש בו 13,333 ציטוטים מ-1,598 מחברים שונים, מהספרות הקלאסית היוונית והרומית ועד לבני רבלה, מונטן ואחרים, מדוברי הרפואה הקדומה ושל ימי הביניים והוגי המוסר. השקפתו הייתה נוצרית פרוטסטנטית מתונה, עם בקורת נוקבת על הפולחן הקתולי, בעיקר על עבודת הקדושים ושרידיהם.

ההשפעה על סופרים מסוימים הייתה כל כך גדולה, עד שהם שאבו לפעמים קטעים מתוך הספר של ברטון, בלי להצהיר זאת. האשמות כאלה הועלו למשל נגד לורנס סטרן וספרו "טריסטרם שנדי". ד"ר סמואל ג'ונסון החשיב ספר זה כאחד החביבים עליו. לורד ביירון מצא בו אמצעי קל להפגין בו את היותך קורא של ספרים, הספר מצא חן גם בעיניהם של צ'ארלס לם שעורר את תשומת לבם של הרומנטיים אליו, וג'ון קיטס שביסס את הפואמה שלו, "לאמיה" על אחד הקטעים של ברטון. גם הרופא המפורסם ויליאם אוסלר ראה ב"אנטומיה של המלנכוליה" ספר רפואי מופתי שנכתב על ידי איש שמחוץ למקצוע. גם במאות ה-20 וה-21 הספר היה אהוב על מחברים כמו אנתוני ברג'ס, בורחס, ויליאם ה. גאס (שכתב מבוא למהדורת כיס משנת 2001), ולוולין פוויס (שכינה אותו "יצירת הפרוזה הגדולה ביותר מן התקופה הגדולה ביותר של הפרוזה באנגלית").

ספריו

1621 - האנטומיה של המלנכוליה
1605 - פילוסופאסטר Philosophaster - קומדיה בשפה הלטינית, סאטירה על השרלטנות - הועלתה על במה בקרייסט צ'רץ' בשנת 1618

לקריאה נוספת

2000 Jacques Barzun From Dawn to Decadence, 500 years of Western Cultural Life, HarperCollins,
Michael H.Stone Healing the Mind, A History of Psychiatry from Antiquity to the Present, Pimlico, 1998
Bergen Evans The Psychiatry of Robert Burton, Columbia University Press, 1944
רוברט ברטון – מתוך האנטומיה של המלנכוליה (מאנגלית: שולי ספיר), דחק, כרך יד', 2022.