|
שה"י פה"ידחה אותו בשה"י פה"י הוא ביטוי יהודי שמקורו בתלמוד, ומשמעו דחייה של דבר ללא סיבה אמיתית. מקור הביטויבמסכת מגילה נדרשת תלונתו של המן על היהודים:
רש"י, בפירושו לתלמוד, פירש את "שה"י פה"י" כראשי תיבות של "שבת היום, פסח היום" – כלומר, על פי המדרש, לדברי המן היהודים כל הזמן מתבטלים מעבודה, כי יש להם ימים רבים האסורים במלאכה, או שהם כל הזמן עסוקים בהכנות לשבת ולחגים[1] ולכן המלך אינו נהנה מתשלומי המסים שלהם, שיוצאים נמוכים. הבן איש חי מסביר את ההתייחסות לפסח דווקא בכך שהיהודים כל השנה עסוקים בהכנות לפסח בדאגה למצות שמורות.[2] לטענת זאב בן-חיים, פירושו של רש"י הוא אטימולוגיה עממית, שכן בכתבי היד העתיקים אין מופיעים הגרשיים (כך לדוגמה, בכתב יד אוקספורד: ”דמפקי לה לשתא בשיהי פיהי”), וכמו כן, קשה להניח ראשי תיבות עבריים במשפט ארמי, מה גם שראשי תיבות אלו אינם מופיעים בשום מקום אחר בספרות חז"ל. מהשוואה עם ניבים ארמיים קרובים, הסורית והמנדאית, טוען בן-חיים כי שהי ופהי הם שמות עצם ארמיים, שעניינם שיהוי ודחייה. כך מצוי הביטוי "שאייא ופאייא" מספר פעמים בספרות המנדאית, למשל בספר הגינזא רבא.[3] שימושים בעברית וביטויים נגזריםבכתבה שהופיעה ב"הצופה" על שביתת הרעב של 20 מובטלים, הם טוענים: "ניסו לדחות אותנו בשה"י פה"י רק כדי לדחות את השביתה"[4] יוסי ביילין כתב על התורמים לישראל שמעכבים מדי פעם את תרומתם, או הבטחתם לתרומה, וכשבאים לבקש מהם מדי פעם, "הם דוחים בשה"י פה"י, וצריך לבוא אליהם שוב ושוב".[5] מן הביטוי נגזר גם הניסוח "בלי שהיות ופהיות" שמשמעו "ללא דיחוי". הצירוף "שהיות ופהיות" עשוי לרמז על שהות ועל קולות נהייה ופעייה. בתצורתו זו מופיע הביטוי ברבים מספריו של מאיר שלו, למשל בפרק הפותח את ספרו פונטנלה:
ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
