שחייה בגיל הרך

שחייה בגיל הרך נחשבת לאחת הפעילויות הגופניות המחזקות את גוף התינוק ואשר ניתן לתרגל כבר בתקופת הינקות ואפילו מיד לאחר הלידה תחת פיקוח מקצועי. שחייה לאחר הלידה נחשבת לשיטה טבעית, ללא שימוש בתרופות וטיפולים נוספים, לעידוד גדילה וקידום התפתחותן של מערכת העיכול, מערכת הנשימה, מערכת הדם, מערכת התנועה, ובמיוחד מערכת העצבים המרכזית אצל הילודים^[1].

רפלקס השחייה היא רפלקס חיוני למניעת שאיפת חומרים מזיקים לדרכי הנשימה; המתעורר כאשר משכיבים את התינוק על הבטן במים. רפלקס השחייה מוריד את צריכת החמצן, מונע התקדמות של אספיקציה ומווסת תפקודי מערכת הדם באופן אוטומטי. אצל בני אנוש ניתן לראות את רפלקס השחייה רק בשנת החיים הראשונה, כאשר מגיל 6 חודשים ניתן לזהות את הירידה הפרוגרסיבית שלו עד להעלמות מוחלטת^[2]. 

במחקר קלאסי של מק-גרו משנת 1939 מתואר רצף התפתחות השחייה בתקופת הינקות המורכב משלושת השלבים: שלב רפלקסיבי, שלב לא מאורגן ושלב רצוני. כל שלב מתאפיין בהתנהגויות השחייה השונות בהתאם להתפתחותה של מערכת העצבים המרכזית^[3].

ילודים יכולים לבצע במים תנועות מאורגנות היטב – תנועות שחייה רפלקסיביות^[4]. תנועות של כיפוף ויישור גפיים קצביות של התינוק בן כמה שבועות בציפה על הבטן בדרך כלל מספיק חזקות על מנת להניע את התינוק למרחק קצר במים. בדומה לרפלקס הזחילה ורפלקס ההליכה, תנועות השחייה של ילוד יותר סינכרוניות וקצביות. מאפיין בולט של התנהגותו של התינוק במהלך הינקות הוא שליטה בנשימה. הרפלקס עוצר את נשמתו של הילוד בזמן הצלילה כך שהוא לא משתעל ולא מראה סימני אי נוחות השכיחים בקרב תינוקות גדולים יותר אחרי הצלילה. תנועות שחייה קצביות של התינוק האנושי בשלב הזה מזכירות תנועותיהן של חיות בעלי ארבע רגליים צעירות^[5]. השלב הרפלקסיבי נמשך בין 8–16 שבועות עד השלב הלא מאורגן^[6].

כאשר התינוק מגיע לגיל ארבעה חודשים דפוס השחייה הקצבית שלו משתנה והופך ללא מאורגן בו התנהגות רפלקסיבית פוחתת בעקבות אינהיביציה קורטיקלית^[6]. בדרך כלל תינוקות נראים פאסיביים בציפה על הבטן עם תמיכת המבוגר, ובזמן הצלילה הם מתהפכים על הגב ונאבקים בגפיים, נאחזים בידיו של המבוגר, מנסים לנגב מים מהפנים, או לחלופין הם יכולים לשקוע יותר עמוק ללא הפגנה של פעילות מוטורית כלל. פעילויות מאבק או רפיון יחסי מציגות שלב לא מאורגן בהתפתחותה של השחייה. השלב הלא מאורגן נמשך עד שהתינוק מסוגל לבצע תנועות הזדקפות רצוניות ^[5].

בתחילת השנה השנייה לחייו התינוק שוב מראה נטייה להישאר בציפה על הבטן, לכופף וליישר את הגפיים ולהניע את עצמו במים. איכות תנועותיו של התינוק בגיל הזה שונה מתנועותיו הקצביות של הילוד: הן יותר מכוונות ורצוניות. התינוק כבר לא נאבק; הוא עושה תנועות מאורגנות היטב, פחות אוטומטיות מתנועות רפלקסיביות, וכל זאת במטרה להגיע לשפת הבריכה. רק בשלב הזה התינוק מראה שהוא מסוגל להרים את ראשו מעל המים לצורך נשימה^[5]. השלב המאורגן נמשך מגיל כ-12 חודשים עד השלב המכוון^[6].

השחייה מושפעת מאוד מהתנסויות ופרקטיקות חינוכיות. ללא תרגול, התנהגות השחייה נשארת לא מאורגנת. בעקבות תרגול השחייה הופכת למאורגנת ומכוונת^[6]. יכולת השחייה של ילדים בגילאי טרום בית ספר מאוד מושפעת מתרגול. תרגול בגילאים האלו משפר את רמת הביצוע באופן איכותי וכמותי^[3].

המחקר מראה ששחייה בתקופה לאחר הלידה יכולה לקדם החלמת הילודים לאחר ירידה במשקל לאחר הלידה. השחייה בתקופה זו גורמת לצמיחת השרירים והשלד, מקדמת התפתחותן של מערכת הנשימה ומערכת הדם. השחייה מפחיתה את השפעתו של כוח הכבידה למערכת הדם בעקבות תכונת הציפה של המים ומחזקת סיבולת לב ריאה. בנוסף, השחייה מקדמת את התפתחותה של מערכת העיכול על ידי חיזוק תנועה פריסטלטית והגברת יציאת מקוניום, ועידוד ילודים לספוג יותר תזונה^[1].

התפתחות של מערכות הגוף השונות מגבירה עלייה במשקל אצל הילודים. שחייה בתקופה לאחר הלידה נחשבת לשיטה טבעית, ללא שימוש בתרופות וטיפולים נוספים, לעידוד גדילה וקידום התפתחותן של מערכת העיכול, מערכת הנשימה, מערכת הדם, מערכת התנועה, ובמיוחד מערכת העצבים המרכזית אצל הילודים^[1].

חוקרים טוענים שלשחייה יש השפעה חיובית להתפתחות המוטורית. ילדים בגילאי 4 שנים שהשתתפו בחוג השחייה בגיל הרך במהלך יותר מארבעה חודשים נמצאים בסיכון נמוך יותר לפתח בעיות התפתחותיות מאשר ילדים שלא השתתפו בשחייה^[4].

לאחר בדיקת השפעת השחייה אצל ילדים בגילאים בין 4–6 שנים, נמצא שתרגול השחייה בתקופת הינקות וגיל הרך תורם לתחום החברתי וההתפתחות המוטורית בגילאי 4–6 שנים. הילדים שתרגלו שחייה בגיל הזה הציגו רמות יותר גבוהות של מוטיבציה וביטחון עצמי. כמו כן, הם הציגו רמות יותר גבוהות של איכות תנועה, דיוק, שיווי משקל ויכולת תגובה^[3]. בנוסף, לפי האקדמיה האמריקאית לרפואת משפחה, ילדים מוכנים לשיעורי שחייה מכוונים מבחינה התפתחותית רק מגיל 4 שנים^[7].

לתוצאות דומות הגיעו חוקרים בעבודת מעקב שנעשתה באנגליה ונורווגיה ב-2010. הם מצאו שילדים בני 4 שנים ששחו כפעוטות שעתיים בשבוע, במהלך ארבעה חודשים לפחות, הציגו התפתחות מוטורית גבוהה משל חבריהם. היציבה, שיווי המשקל, האחיזה והקוארדינציה היו טובים יותר ^[8].

תוצאות המחקר החדש בתחום השחייה בגיל הרך מאוששות את ההנחה כי השחייה בגיל הרך מקדמת תחומים שונים שיכולים לתרום למעבר קל של ילדים ממסגרות הגן לבתי ספר ללא קשר למעמד סוציו-אקונומי של משפחותיהם. הילדים שהשתתפו בתוכניות שחייה בגיל הרך באופן עקבי הגיעו להישגים גבוהים יותר בתחום המוטורי ובשלב יותר מוקדם מאשר ילדים שלא השתתפו בשחייה כלל (למעט יכולת תפיסת כדור). בנוסף לכך, הילדים שהשתתפו בשחייה בגיל הרך באופן עקבי הגיעו להישגים גבוהים יותר בתחום ביטוי בעל פה, קריאת פסקה קצרה, חשיבה מתמטית. התחומים בהם הילדים עד גיל 5 שהשתתפו בשחייה הציגו הישגים גבוהים במיוחד היו התאמה בין אות למילה, הבנת כיוונים, השלמת פסקה, פתרון בעיות, אוצר מילים, הבנת מושגים כמותיים^[9].

מים משחררים את הגוף באמצעות תכונות של חום, ציפה, התנגדות ולחץ הידרוסטטי. כמו כן, מים תורמים להרחבת טווחי תנועה, שמירה על יכולת שיווי משקל, הרפיית שרירים, שיפור זרימת דם, חיזוק ואימון פונקציונלי^[10].

הידרותרפיה מספקת סביבה טיפולית חלופית שמעודדת שימוש בשיטות מסורתיות וגם טיפולי התערבות חדשניות. מחקרים הקיימים בתחום טוענים כי טיפול במים יעיל לשיפור מסוגלות עצמית אצל ילדים בעלי שיתוק מוחין וגם להגברת יכולות תפקודיות אצל ילדים עם ניוון שרירים. החוקרים טוענים כי גירויים סנסוריים במים משלימים חוסר גירויים, חום המים תורם להרפיית שרירים ספסטיים והתנגדות המים מחזקת את מערכת התנועה אצל ילדים בעלי שיתוק מוחין או ניוון שרירים. המחקר מעודד שימוש בהידרותרפיה במטרה לחזק תנועה אקטיבית ולשפר איכות חיים לילדים בעלי ניוון שרירים. בנוסף לכך, החוקרים הגיעו למסקנה כי תוכנית המשלבת בין טיפול בבריכה לפעילות פיזית משפרת תפקוד מערכת הנשימה ויכולת התמצאות במרחב אצל ילדים בעלי שיתוק מוחין^[10].

טיפולי הידרותרפיה נחקרו ונמצאו יעילים לילדים בעלי אסתמה, רצף אוטיסטי ובמיוחד לילדים בעלי שיתוק מוחין. הילדים בעלי שיתוק מוחין מפיקים תועלת מהטיפול בשתי דרכים. תכונת הציפה של המים לא רק מרחיבה טווחי תנועה אלא גם תורמת ליכולת היציבות. בנוסף לכך, באמצעות צפיפות המים (כ-800 פעמים גדולה מצפיפות האוויר) ניתן לשפר תפקוד השריר ללא הגברת עומס על מפרקים^[11].

הידרותרפיה מציעה מטרות מגוונות לטיפולי התערבות המיועדים לילדים עם פגיעות בחוט השדרה: הרחבת טווחי תנועה, חיזוק שרירי גפיים, צוואר וגו, שיפור יכולת שיווי משקל, שיפור יכולת ניידות תפקודית. תוכניות שחייה לא רק מחזקות גוף, משפרות יכולות מוטוריות ויכולת התמדה, בנוסף הן משפרות ביטחון עצמי ודימוי גוף. בריכה מספקת סביבה בה ילדים יכולים לחוות התנסויות הצלחה שמגבירות מוטיבציה. באמצעות הידרותרפיה ילדים מרגישים יותר חופשיים במים, חווים יותר הצלחות בתחום מוטורי, מתנסים במונחי גוף שונים, נושמים ביותר חופשיות ומרגישים פחות כאב^[10].

לידתו של פג היא לא פעם אירוע מורכב עבור הורים. מחקר חדש מגלה כי פעילות מים המותאמת לתינוקות צעירים שנולדו פגים יכולה לחזק את תפקודי מערכת העצבים ולקדם את התפתחות המוח. ממצאי המחקר בכלים הנוירו התפתחותיים האלה העלו, כי פעילות המים יכולה לשפר התפתחות עצבית של תינוקות. כך למשל, כ-80%-90% מהפגים שקיבלו טיפול במים שיפרו את הציון הנוירו-התפתחותי שלהם בסיום תקופת ההתערבות במים, לעומת 20%-30% מהפגים שלא קיבלו טיפול במים^[12].

בנוסף לכך, נמצאו יתרונות של השחייה הטיפולית לתינוקות בסיכון גבוה: שיפור בטונוס שרירים שלא בטווח הנורמה, הגברת תגובה ויזואלית ואודיטורית, שיפור ביכולת האכלה והשתתפות הורית^[10].

גירויים כמו מים עמוקים, חושך, גובה, זרים, בעלי חיים מסוימים ופרידה מהורים מהווים איומים אנושיים טבעיים, ייתכן שבשלבי ההתפתחות השונים האיומים האלו נראים מפחידים יותר. רמת חרדה מסוימת מהגירויים האלו קיימת אצל רוב בני האדם ותורמת להישרדות. אירועי חיים שונים יכולים לווסת את החרדות אך לא את הגורמים העיקריים. יש חרדות (זרים, חושך) שעוברות במהלך הילדות. חרדות אחרות מתורגלות במהלך החיים מכיוון שאנשים רוכשים לעצמם דרכי התמודדות איתן. לעומת זאת, חלק מאנשים נשארים עם רמת חרדה קיצונית בהשוואה לנורמה ^[13].

עד כה לא נמצאו הוכחות לכך כי הורים חרדים מעבירים את חרדותיהם לילדים. לעומת זאת, נמצא כי הורים קומפטנטיים יכולים להקנות ביטחון לילדיהם או למנוע מהם לפתח חרדה^[13].

במהלך תוכניות השחייה יש צורך בהשגחה צמודה על התינוק מפני סכנת הכנסת כמויות גדולות של מים לגופו. הכנסת כמויות גדולות של המים עלולה להוביל להיפונטרמיה עם התסמינים של הרעלת מים: תרדמת, הקאות, התקפים ולחץ תוך-גולגולתי מוגבר^[14]. תסמינים של הרעלת מים הם חוסר מנוחה, חולשה, הקאות, התכווצויות שרירים, פרכוסים, תרדמת ולעיתים מוות. לפי המחקר, בו רופא ילדים ראיין הורים של 118 תינוקות בגילאים 6–24 חודשים במהלך 17 חודשים, הרעלת מים מהווה סיבוך נדיר מאוד לאחר שחייה בתקופת הינקות^[15].

ילדים בגילאים פחות מ-5 שנים נמצאו כהכי פגיעים לסכנת הטביעה. בעשור השני של המאה ה-21 הושם דגש על לימוד שחייה לילדים בגיל הרך, אפילו משנת החיים הראשונה ^[16]. חשוב לעשות הבחנה בין יכולת השחייה (יכולת להניע את הגוף בתוך המים) ליכולת בטיחות במים (ציפה לצורך הישרדות, שחייה שמשמרת אנרגיה והתנהגות בטוחה במים)^[7]. למרות האפשרות ללמד תינוקות צעירים להניע את עצמם ולשמור את ראשיהם מעל המים, הם לא מסוגלים ליישם תגובות מתאימות וכללי בטיחות במצבים קריטיים. הורים יכולים לחוות תחושת ביטחון לא מבוססת כאשר הם רואים שילדיהם מסוגלים להניע את עצמם במים למרחק קצר אך אף ילד בגיל טרום בית ספר אינו יכול להיחשב לבטוח במים^[16].

אחת האסטרטגיות למניעת טביעת ילדים כוללת גדרות מסביב לבריכות. גדרות המבודדות את הבריכה מהחצר נמצאו יותר יעילות מאשר גדרות שמבודדות בריכה יחד עם חצר משטחים סמוכים. אסטרטגיה נוספת היא שימוש בהשגחת מגע (מבוגר שנמצא במים במרחק נגיעה מהילד). השגחת מבוגרים הנמצאים ליד הבריכה לא מספיק יעילה על מנת למנוע סכנות טביעה מכיוון שילדים שטובעים עלולים להיות שקטים ולא לבלוע לעין למי שנמצא מחוץ למים. שימוש באביזרי הצלה מורשים נמצא כתורם ויעיל להורדת מספר הטביעות. בנוסף לכך, ביצוע החייאה מידית לאחר אירוע טביעה הוא קריטי להצלת חיים, לכן כל צוות מטפלים צריך לעבור הכשרה על מנת לבצע עזרה ראשונה והחייאה^[7].

יש דעות חלוקות לגבי תפקידם של שיעורי השחייה בגיל הרך בהפחתת סכנת הטביעה. עד כה לא נעשה מחקר המציג כי תוכניות השחייה מעלות או מורידות סיכויי טביעה. נטען כי תוכניות המבטיחות ללמד ילדים להיות בטוחים במים ולהימנע מטביעה, מייצגות את יכולות הילדים מזווית לא נכונה. התוכניות האלו מקנות להורים תחושת ביטחון לא מבוססת לגבי בטיחותם של הילדים במים מכיוון שילדים עד גיל 4 שנים אינם מוכנים מבחינה התפתחותית לשיעורי שחייה מכוונים^[7].

ב-1980 הוציאה ה"וועדה לענייני ילדים, כושר גופני, פנאי וספורט" (Committee on pediatric aspects of physical fitness, recreation and sports), המלצות בטיחות המיועדים להורים של תינוקות המשתתפים בתוכניות שחייה:

1. חשוב לוודא שתוכנית השחייה לתינוקות מבוצעת באופן אחד מול אחד (התינוק עם ההורה או עם מבוגר אחראי אחר). קבוצת שחייה מאורגנת מתאימה לילדים מעל גיל 3 שנים.
2. התוכנית מועברת על יד מדריכים מוסמכים בבריכות מותאמות.
3. הורים לתינוקות עם בעיות או מוגבלויות רפואיות צריכים להתייעץ עם רופא לפני ההגעה לתוכנית.
4. בעלי בריכות פרטיות צריכים לעבור קורס עזרה ראשונה והחייאה^[16].

בנוסף, החוקרים ממליצים שלוש שיטות יעילות על מנת להוריד מספר טביעות ילדים: הגבלת שטחי בריכה וחפירה פתוחים באמצעות גדרות; השגחת מבוגר קבועה במקומות המיועדים לשחייה; שימוש באפודות/אביזרי הצלה לכל מי שאינו יודע לשחות^[16].

ב-2013 הוציאה האקדמיה האמריקאית לרופאי משפחה (American Academy of Family Physicians) הוציאה כללי בטיחות להורדת פגיעות ילדים בגיל הרך בתאונות שונות בכלל ובבריכות בפרט, לפיהם:

1. ילדים עד גיל 4 שנים בדרך כלל אינם מוכנים מבחינה התפתחותית לשיעורי שחייה מכוונים.
2. השתתפות בתוכניות השחייה בגיל הרך לא מורידה סיכויי טביעה. הורים לא צריכים לסמוך שילדיהם בטוחים במים לאחר השתתפות בתוכניות השחייה.
3. כאשר תינוק או פעוט נמצא במים, המבוגר האחראי אמור להיות במרחק נגיעה ממנו.
4. כל תוכנית שחייה אמורה לספק מידע על מוגבלויות קוגניטיביות ומוטוריות של תינוקות ופעוטות בגילאים שונים, סכנות במים, אסטרטגיות למניעת טביעה ותפקידו של המבוגר בהשגחה על ילדים לצורך בטיחות במים.
5. ניתן למנוע היפותרמיה, הרעלת מים ומחלות מידבקות על ידי ביצוע הוראות של אנשי מקצוע; סכנות אלו אינן מהוות סיבה למניעת השתתפות של תינוקת ופעוטות בתוכניות שחייה מותאמות.
6. רופאי ילדים צריכים לתמוך באיסוף מידע וקידם מחקר בתחום על מנת להוריד סכנות טביעה אצל ילדים בגיל הרך^[7].

הנטייה הטבעית לחשוש ששחיית תינוקות בחורף תעודד דלקות אוזניים, נזלות ומחלות שפעת אינה מאוששת על ידי מקבץ מחקרים שנערכו בעשור השני של המאה ה-21, המעידים כי שחיית תינוקות עדיפה דווקא בחודשי החורף, נוסף על יתרונות בולטים לפעילות המשותפת להורה ולילד. נמצא שכל סוג של פעילות מים בחורף, מפחיתה את תדירות דלקות האוזניים ומועילה להתפתחותם של תינוקות^[8].

המחקר מחזק מחקרים קודמים, המראים שלשחייה בכלל ובחודשי החורף בפרט, השפעה טובה על תפקוד חצוצרת השמע (תעלת אוסטכיוס) מה שמביא להפחתת תופעת דלקת האוזן התיכונה. ההסבר לתופעה, נעוץ בחיזוק המערכת החיסונית של הילד בחורף כתוצאה מהפעילות הספורטיבית. זו תורמת לעמידות רבה יותר בפני מחלות האופייניות לחורף, עונה בה רבים מההורים מוותרים על הפעילות, בשלל החשש לבריאות הילד^[8].

1. התנהלות נכונה בעת שחיית תינוקות בבריכה היא הגעה לפני השיעור וכניסה למתחם הבריכה כדי שהתינוק יתרגל לתנאים החדשים ויחוש את החום, הרעש והריח. מגע ראשון חיובי עם המים והסביבה חיוני לשיתוף הפעולה בהמשך.
2. יש לוודא שבגד הים מותאם לגילו ומידתו של התינוק. בגד לוחץ או שנוטה להישמט בבריכה, יהווה מטרד לפעוט, שעלול להגיב בעצבנות או לסרב לשתף פעולה.
3. יש להאכיל את הפעוט או להניקו, כחצי שעה לפני הכניסה למים כך שלא יגיע רעב. הפעילות עלולה להגביר את תחושת הרעב ובכך לגרום לעצבנות יתר.
4. חשוב להתאים עד כמה שניתן את הפעילות ללוח הזמנים של התינוק לשיתוף פעולה אופטימלי: שעות יקיצה, שינה ואכילה.

יש לוודא שלאחר השחייה יולבש הילד או התינוק בבגדים יבשים וחמים מכף רגל ועד כיסוי הראש והאוזניים^[8].

1. חום המים צריך להיות בין 33.5 ל-34 מעלות, בהתאם לטמפרטורה החיצונית של גופנו. התינוק רגיש מאוד לשינויים בטמפרטורת הסביבה, מאחר שאין לו שכבת שומן תת-עורית שתגן עליו מאיבוד חום ומנגנוני וויסות החום שלו עדיין אינם מפותחים. מסיבה זו, חשוב כי המים יהיו בטמפרטורה נעימה ומאוזנת. לחום המים יש חשיבות גם בכך שהגוף אינו מבזבז אנרגיה בניסיון לשמור על חומו, והתינוק יכול למקד את תשומת לבו בפעילות.
2. חשוב כי הפרשי הטמפרטורה בין מי הבריכה ובין חלל הבריכה יהיו קטנים, על מנת שהתינוק לא יחוש קור ביציאה מן המים. לכן, חשוב כי חלל הבריכה יהיה מחומם היטב.
3. בזמן הפעילות בבריכה חייב לשהות במתחם מפעיל בריכה מורשה, על מנת שיוכל להזהיר במקרה של תקלה בחדר המכונות וכמויות הכימיקלים המוכנסים לבריכה. המקום חייב להיות בעל רישיון עסק תקף^[8].