|
שיקו בוארקי
פרנסיסקו (שיקו) בוארקי דה אולנדה (בפורטוגזית: Francisco Buarque de Hollanda; נולד ב-19 ביוני 1944) הוא זמר, מלחין, איש תיאטרון, תסריטאי וסופר ברזילאי. הוא נחשב לאחד מגדולי המוזיקה הפופולרית הברזילאית. תחילת דרכובוארקי נולד בריו דה ז'ניירו שבברזיל. אביו, סרז'יו בוארקי דה אולנדה, היה סוציולוג והיסטוריון נודע. בשנות נעוריו גילה בוארקי עניין רב במוזיקה: הוא הושפע עמוקות מן הבוסה נובה, במיוחד משיריו של הזמר ז'ואאו ז'ילברטו, שלימים נשא לאישה את אחותו של בוארקי, מיושה. עם תום לימודיו התיכוניים פנה בוארקי דווקא ללימודי אדריכלות באוניברסיטת סאו פאולו, אך לאחר ארבע שנים נטש את האוניברסיטה עם ראשית פרסומו בתחום המוזיקה. יצירתו בתחום המוזיקהיצירתו המוזיקלית של בוארקי רבת משקל בכל קנה מידה אמנותי, אולם הפן הייחודי והבולט שבה, הוא האופן בו שביטא באמצעותה את עמדתו הפוליטית ומלחמתו בהגבלות החמורות שהטילה הדיקטטורה הצבאית בברזיל על חופש הביטוי. הוא החל להופיע בשנת 1964 והתפרסם תחילה כמוזיקאי של פסטיבלים ותוכניות טלוויזיה. תקליטו הראשון, שיצא בשנת 1966 ושנושא את שמו, בישר את אופי יצירתו גם בעתיד: היו בו שירי סמבה כובשי לב, משחקי מילים יצירתיים ונוסטלגיה סמויה, בעלת נימה טראגית. בוארקי גילה מעורבות פוליטית כבר מתחילת דרכו האמנותית, אך פעילותו כנגד השלטונות הפכה אינטנסיבית יותר ויותר, עד שבשנת 1968 - כמו חבריו היוצרים קייטנו ולוזו וז'ילברטו ז'יל - נעצר, וחודשים ספורים לאחר מכן הוגלה לאיטליה. בשנת 1970 חזר לברזיל וניצל את תהילתו וכישרונו כדי למחות נגד הדיקטטורה. באותה תקופה הצליח אחד משיריו, Apesar de Você, לחמוק מעיני הצנזורה והפך להמנון התנועה הדמוקרטית.[1] רק לאחר שנמכרו יותר מ-100,000 עותקים של התקליטון נאסרה הפצתו והוא הוסר מן המדפים. במהלך שנות ה-70 וה-80 המשיך בוארקי את מלחמתו המוזיקלית בדיקטטורה, לעיתים תוך שיתוף פעולה עם במאי קולנוע ועם מוזיקאים אחרים כאנטוניו קרלוס ז'ובים, ויניסיוס דה מוראיס, ולוזו, ז'יל, אדו לובו ואחרים. יצירתו המוזיקלית עדיין בעיצומה: בשנים האחרונות יצאו לאור מספר תקליטורי DVD שלו. ברבים משיריו של בוארקי התייחסויות חברתיות, תרבותיות וכלכליות רחבות אף יותר מסוגיית חופש הביטוי, אך הם אינם נעדרים צד אישי. המייחד אחדים מהם הוא ה"אני" הנשי, שבוארקי מאמץ לעיתים. אם שירתו של ז'ואאו ז'ילברטו הייתה חדשנית בעת שנשמעה לראשונה גם משום שהיו בה עדינות ורכות "בלתי גבריות", הרי שבוארקי, שנים אחר כך, לא היסס לשיר בקולו הרך שירים שכתב הנושאים אופי של נשיות בלתי מתפשרת. כך, למשל הקליט בוארקי ביצוע משלו לשיר "האהוב שלי" ("O meu amor") מ-1978:
יצירתו בתחום התיאטרוןכבר בשנת 1965 היה בוארקי מעורב בהפקת תיאטרון סטודנטיאלית. בשנת 1967 כתב את המחזה "מהומה" (Roda-Viva) שהועלה בריו דה ז'ניירו ובהפקתו הראשונה שיחקה מי שלימים נשא לאשה, השחקנית מרייטה סוורו. ההפקה השנייה, בהשתתפות צוות שחקנים אחר, הפכה לסמל ההתנגדות לדיקטטורה, לאחר שכוח הקרוי "קומנדו ללכידת קומוניסטים", שכלל לא פחות מ-110 לוחמים, פרץ אל הבמה, הכה את השחקנים והחריב את התפאורה. בשנת 1973 תכנן בוארקי להעלות את ההצגה "קלבאר, שיר הלל לבגידה" שבמרכזה דמותו ההיסטורית של פורטוגזי אשר סייע להולנדים במלחמתם בפורטוגל. במונחים של אותם ימים הייתה זו הפקה יקרה ביותר (30,000 דולר) ובחזרות הועסקו לא פחות משמונים איש, אך היא לא אושרה על ידי הצנזורה ואפילו דבר האיסור נאסר לפרסום. רק לאחר שש שנים הגיע האישור המיוחל וההצגה הועלתה בפני קהל. את יצירתו "אופרה דו מלנדרו" ("האופרה של הנוכל") משנת 1978, ביסס בוארקי על "אופרת הקבצנים" של ג'ון גיי משנת 1728 ועל "אופרה בגרוש" הידועה של ברטולט ברכט וקורט וייל מ-1928. בשנת 1985 כתב בוארקי את התסריט לסרט שנעשה על פי ההצגה. יצירתו בתחום הספרותלאורך השנים פרסם בוארקי מספר ספרים, בהם סיפורת ושירים לילדים. הוא היה שותף לכתיבת תסריטים לקולנוע, ביניהם לסרטים שהתבססו על מחזותיו וספריו. ספריו שתורגמו לעברית:
ספריו נמכרו ביותר מחצי מיליון עותקים. בין שיריו
קישורים חיצוניים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
