|
שירת הקודש של ביתא ישראל שירת הקודש של ביתא ישראל היא שירה דתית מסורתית בת מאות שנים, שפותחה בקרב קהילת ביתא ישראל, בחבש, והועברה מדור לדור. הרפרטואר של שירת הקודש כולל בעיקר תפילות, המהוות את היצירות המוזיקליות הייחודיות ביותר לקהילה, בהיותן חפות כמעט לחלוטין מהשפעת מסורות דתיות מטריטוריות סמוכות. ככלל, מסורת קהילת ביתא ישראל מתייחדת מיתר מסורות היהדות, זו מסורתה של "העדה היהודית היחידה ששמרה על יהדותה במנותק מעם ישראל. אלפיים שנה שהעדה הזו לא יודעת מהם יהודים אחרים, אבל שומרת על יהדותה במנותק."[1] כחלק מכך, שירת הקודש של ביתא ישראל מבוצעת עם מלודיה וחלק מן התפילות מלוות בנגינה על כלי הקשה וריקוד, מסורות שבטלו ביתר קהילות ישראל אחר חורבן בית המקדש.[2][3] מסורת שירת הקודש של הקהילה כמעט ונעלמה אחר עליית מרבית בני הקהילה לישראל ועם היטמעותם בתרבות המקומית.[4] סקירהשירת הקודש של ביתא ישראל משלבת ציטוטים ופראפרזות על שורות מן הכתבים הקדושים לקהילה. חלק מן הרפרטואר של שירת הקודש הועלה על הכתב, אך מספר רב של תפילות מועבר מדור לדור בעל פה. כלל התפילות מבוצעות עם מלודיה, רובן בסגנון ביצוע גמיש, במקצב משתנה ופיוטי. ישנם אי אילו הבדלים במסורות של אזורי היישוב המרוחקים באתיופיה, מודוסים אזוריים, אך הבדלים אלו הם משניים בהתייחס לאלפי השנים שבהן הקהילה התרכזה באזור יחיד וחיה מסורת אחת.[5] שירת הקודש מבוצעת כחלק מטקסי פולחן הכוללים תפילות, ברכות ודרשות, כאשר התפילות מהוות את החלק העיקרי. את הברכות והדרשות נושאים בדיבור ואילו את התפילות תמיד שרים. הטקסים מבוצעים כמעט רק על ידי הכהנת, בעוד יתר הקהל מאזין ומגיב רק באמירת 'אמן', 'מאהרה' (רחמים) או קריאת 'הללויה'.[6] שירת התפילות משתנה מביצוע לביצוע אך האלתורים משתייכים כולם לאותה מסורת. אחידות זו עומדת על חזרה מבנית ותוכנית, הן במלל והן בלחן. למעשה במסורת השירה הקדושה של ביתא ישראל אין יצירות סגורות ומקובעות, אך תמיד חלקים ניכרים מטקסט ספציפי, או מוזיקה ספציפית, מופיעים בביצועים השונים של היצירה. גם הקשר בין מוזיקה וטקסט אינו קבוע - כל טקסט עשוי להופיע עם מלודיות שונות, ממש כפי שכל מלודיה עשויה להופיע עם טקסטים שונים. גמישות זו חלה גם לגבי השימוש בכלים מוזיקליים.[6] את הטקסט הליטורגי מכנים הכהנים (הקסים) קַלוץ', ואת המוזיקה הליטורגית זֶמֵה. המילה 'זמה' משמשת רק במסגרת ההתייחסות לשירת קודש. זמה משמשת לציון כל מלודיה ליטורגית, רצ'יטטיבית או קצבית. עם זאת, למרות ההפרדה המושגית בין טקסט ומוזיקה, ולמרות הגמישות בחיבור בין טקסט ומוזיקה, מבחינת הקסים שני האלמנטים הם בלתי-נפרדים, הוויה אחת, שתמיד תופיע בליווי שני האלמנטים.[7] לימוד שירת הקודש נעשה במסגרת ההכשרה של הכהנים לתפקידם. עד שנות ה-70 הכשרה זו נעשתה על ידי נזירים וארכה בין 7 ל-10 שנים. תהליך הלמידה של שירת הקודש כלל בחינה והאזנה, לרוב של הטקסט והמוזיקה יחדיו. הנזיר שמילא את התפקיד החשוב ביותר בפיתוח שירת הקודש של הקהילה הוא אבא צברה שחי במאה החמש-עשרה וקבע את נוסח התפילות של ביתא ישראל. אבא צברה הלחין כמה מתפילות העדה וכתב כמה ספרים ליטורגיים.  קלוץ'הטקסטים של שירת הקודש שאולים משני מקורות: ה'מָזְמוּר דָוְיִטְ', ספר תהילים, וה'מֵצְהַף קֶדְוּסְ', ספר המכיל את התנ"ך וכמה ספרים חיצוניים. הטקסטים עשויים להכיל ציטוטים ו/או פרפרזות. מרבית הטקסטים מבוצעים בשפת געז וחלק בשפת אגאו, שפות המובנות היום בעיקר לקסים.[8] הטקסט מהווה את תמצית התפילה ומוליך את המוזיקה. זמהמרבית המוזיקה המשמשת לשירת הקודש היא הברתית - לכל הברה בטקסט תו מוזיקלי - ונוצרת מן הארטיקולציה של הטקסט. במספר רב של התפילות המוזיקה בנויה גם על מעברים בין מקטעים המבוצעים על ידי כהן אחד או שניים לשירה של מקטעים על ידי קבוצה של כהנים המשמשים כמקהלה.[6] ישנם שלושה סוגים בסיסיים של מעברים:
כליםהשימוש בכלי נגינה לליווי שירת הקודש הוא ייחודי לקהילת ביתא ישראל במסורת הליטורגית היהודית. לטענת הכהנים השימוש בכלי נגינה נעשה בהשראת ספר תהילים.[6] בין כלי הנגינה ניתן למצוא רק כלי הקשה, ומנגנים בהם רק בחגים ומועדים, ימות צום, חתונות ולוויות. השימוש בכלים נאסר בשבתות וביום כיפור. כלי הנגינה המשמשים את ביתא ישראל הם:
בנוסף לכלים אלו משתמשים הכהנים גם במטות התפילה שלהם וברקיעת רגליים. הנגינה בכלים נחשבת לכבוד. את התפילה מלווה בנגינה מספר קטן של כהנים, בדרך כלל לא יותר משניים. גם בחגים, רק תפילות מסוימות מלוות בנגינה על כלים. עם זאת, לכלים אין תפקיד קבוע וניתן לבצע את כל התפילות בלעדיהם. הנגינה על כלי עשויה להשתנות מתפילה לתפילה כמו המוזיקה והטקסט. קהילת ביתא ישראל משתמשת בדרך כלל רק בנגרית. כלי הנגינה מדגישים את המימד הריתמי של התפילות. במרבית התפילות כלי ההקשה יוצרים דפוס קצבי גמיש המבנה את המוזיקה. ביתר התפילות אין להם תפקיד מבני, ואף לא דפוס חזרה, והם משמשים רק לעיטור. כיוםהתרבות של ביתא ישראל במקורה היא תרבות בעל פה, שהקלטות וכתיבת תווים הן זרות לה. עובדה זו העמידה אותה בסכנת הכחדה עם התרחקות הדור הצעיר מן המסורת ואימוץ התרבות הישראלית. משה בר-יודא, חוקר הקהילה ושליח הסוכנות בעבר, בהתייחסו לחשיבות עבודת התיעוד, טוען כי "בקהילה האתיופית יש תהליך של שכחה של השירה והתרבות.... ועם כל קייס זקן שמת, חלק מהתרבות מת".[10] למרות זאת, בשנים האחרונות ישנה תחייה מסוימת של תרבות הקהילה ושל שירת הקודש שלה. "בשנים האחרונות הקייסים חזרו קצת אל התפילות המקוריות, והוציאו אותן מבית התפילה," מציין בר-יודא, "לאט-לאט מתחילות התפילות והיצירה האתיופית לעלות על הבמות במדינת ישראל, עם קצת הבדלים וקצת עיבודי ג'אז - מה שמסייע לשימורן."[10] בר-יודא מתייחס להיפתחות של ישראלים לתרבויות השונות של עדות ישראל כהכרח קיומי. לתפיסתו הפצע של השואה אינו מסתכם רק בסבלן של קורבנות השואה ומשפחותיהן, אלא מהווה גם פצע תרבותי עמוק שהאימוץ של תרבויות עדות ישראל השונות הוא המרפא לו, או בלשונו, 'עירוי דם תרבותי'.[11] ראו גם
לקריאה נוספתשמחה ארום, פרנק אלווארז-פרייר, שושנה בן-דור ואוליביה טורני, הליטורגיה של ביתא ישראל: נעימות התפילה של יהודי אתיופיה - מבחר ופרשנויות (חוברת נלווית לתקליטור), ירושלים 2019 קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
