|
שכונת שפאק
 שכונת שפאק בתל אביב שוכנת בין הרחובות יהודה הלוי במזרח, שדרות רוטשילד במערב, רחוב מרמורק בצפון ורחוב כרמיה בדרום. הוקמה במהלך שנות העשרים של המאה ה־20 ונקראה על שמו של היזם שרכש את הקרקע – דב שפק-לובזובסקי.[1][2] בתי השכונה נבנו על קרקע בגבולו הצפוני של פרדס שהיה בבעלותן של משפחות למלה ושומאכר – גרמנים טמפלרים תושבי שרונה. הפרדס השתרע מערבית לדרך שכם – כיום רחוב יהודה הלוי – ועד לתוואי בו יעבור החלק הצפוני של שדרות רוטשילד.[5] מאז חלוקת העיר לרבעים נמצאת שכונת שפאק בחלק הצפוני-מזרחי של רובע 5 שהוא האזור ההיסטורי הכולל בעיקר את אזור לב העיר. הרקע להקמת השכונהבמהלך מלחמת העולם הראשונה, ולאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים (1917–1918) נחשבו הטמפלרים לנתיני מעצמת אויב ורבים מהם גורשו למצרים. רק לאחר מאמצים רבים ומשא ומתן ממושך אפשרו האנגלים את שובם לבתיהם במושבותיהם ברחבי ארץ ישראל. עם שובם גילו רבים מהם כי נחלותיהם נבזזו והמטעים והפרדסים הוזנחו ונהרסו. עם ירידת ערכם ומחירם של חלק מהפרדסים, ומתוך הצורך לממן את המשכיות נחלותיהם, נאלצו אחדים מהטמפלרים, ובהם משפחות למלה ושומאכר, למכור חלק מהפרדסים שבבעלותם.[6] אדמת הפרדס ליד דרך שכם נמכרה ליזמים יהודים ועליה נבנתה שכונת מרכז בעלי מלאכה ב' (מרחוב כרמיה דרומה עד רחוב שינקין) ובצפון החלקה הוקמה שכונת שפאק.  דב שפאק-לובזובסקי עלה לארץ ישראל בשנת 1911 והתגורר בגדרה שם רכש אדמות מערביי הסביבה. לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה השתקע עם משפחתו בתל אביב וניהל בה את עסקי הקבלנות שלו כמומחה לסוסים. הוא הפעיל עבור העירייה מערכת לפינוי אשפה של תל אביב בעגלות רתומות לסוסים וכן עסק בתחזוקת סוסי המשטרה העירונית.[7] יחד עם שותפו, יעקב גוברניק, רכש את הקרקע בגבולו הצפוני של פרדס למלה – שטח של 200 דונם במחיר 10 לירות לדונם.[8] הקרקע חולקה למגרשים שנמכרו למתיישבים חדשים, ביניהם אנשי העלייה השלישית שהגיעו בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 לארץ ישראל ולתל אביב. בשכונה נבנו בתים צנועים, בדרך כלל בני קומה אחת, ובחלק מהחצרות התקיים משק חקלאי זעיר שתוצרתו נמכרה לתושבי תל אביב. הרחוב הראשי בשכונה נקרא על שמו של הרופא והעסקן הציוני אלכסנדר מרמורק שנפטר בשנת 1923, כשנה לפני הקמת הרחוב. השכונה הייתה מנותקת למעשה מתל אביב עד לשנות השלושים, כאשר רק אז נוצר רצף בנוי עם העיר.[9][10] בתי הכנסתהבתים ברחוב מרמורק 20–22 בשכונת שפאק נבנו על ידי ישראל וחוה ישראלסון. באחד החדרים, בקומה הראשונה הפונה לרחוב מרמורק, ייסד ישראל ישראלסון בית כנסת. חוה ישראלסון נפטרה בנובמבר 1935 ובעלה ישראל נפטר במרץ 1941. מספר שנים טרם מותו הוריש ישראלסון את הבתים לעיריית תל אביב כדי שישמשו בית ומקלט לנכים – בית אינוולידים – וזאת בתנאי שבאי בית הכנסת ימשיכו להתפלל לעילוי נשמתו ונשמת רעייתו. בבית האינוולידים שוכנו כ־30 נכים סיעודיים, אשר הועברו אליו מהוסטל שפעל קודם לכן בבניין שכור ברחוב שרעבי ליד שכונת נווה צדק. רופא המוסד היה ד"ר יעקב פרנד.[11] במהלך מלחמת העולם השנייה, ביוני 1941 הותקפה תל אביב, בשנית מהאוויר, (ההפצצה הראשונה התרחשה בחודש ספטמבר 1940), על ידי מטוס גרמני בודד, מדגם יונקרס 88, שהמריא מבסיס צבא וישי בסוריה, והצליח לחדור את ההגנה האווירית הבריטית. בהפצצה זו נפגע בית האינוולידים פגיעה ישירה. 13 מדייריו נהרגו, אחרים נפצעו והבניין עצמו ניזוק קשות.[12] שיפוץ המבנה לאחר ההפצצה נתקל בהתנגדויות השכנים, אך העירייה השלימה את בניית המוסד מחדש, תוך הבטחה לאתר מבנה חילופי שיקלוט את הנכים. רק בשנת 1964 הועברו הנכים למוסד מלב"ן הסמוך לקיבוץ גבעת השלושה.[11][13] בפינת הרחובות מרמורק והוברמן, מרחק קצר מבית האינוולידים, ניצב מתחילת שנות השלושים צריף שבו פעל בית הכנסת מרמורק. עיריית תל אביב ניסתה מאז שנות השישים לפנות את בית הכנסת ולהרוס את הצריף שהפריע להרחבת הכביש בפינת הרחובות. לבאי בית הכנסת מרמורק הוצע להקים בית כנסת חדש על המגרש של בית האינוולידים שפונה באותה תקופה. מתפללי בית הכנסת על שם ישראלסון שפעל בבית האינוולידים התנגדו להריסת הבניין ופנו לערכאות. בית המשפט דחה את תביעתם והתיר לעירייה לממש את התוכנית להרוס את בית האינוולידים.[14] בשנת 1993 נחנך בית הכנסת מרמורק החדש הניצב במקום בו שכן בית האינוולידים. המבנה החדש תוכנן עלי ידי משרד האדריכלים אלחנני-כנען. חלונות בית הכנסת מקושטים בויטראז'ים שעוצבו על ידי בית המלאכה בקיבוץ נחשון.[11]  דמויות משכונת שפאקברחוב ברדיצ'בסקי 14 פעלה מאפיית טגנסקי, מהראשונות בתל אביב, בהנהלת יוסף טגנסקי ואשתו חנה (למשפחת זמלר). בסופי שבוע הובאו אל התנור שבמאפייה סירי החמין של חלק מהשכנים והלקוחות.[15] בני משפחת טגנסקי התגוררו בבניין שברחוב ברדצ'בסקי 16 (פינת בילו) שנבנה בשנות העשרים בידי הסבא יצחק טגנסקי. בני משפחת טגנסקי היו חברים באצ"ל, החביאו נשק בביתם ויוסף טגנסקי ישב מספר פעמים במעצר במחנה לטרון והיה מאסירי ציון הראשונים אחרי מעצרו של זאב ז'בוטינסקי בעכו בשנת 1920 אשר השניים היו חברים קרובים מאוד.[16] בבית המשפחה ברחוב ברדיצ'בסקי התגוררה גם אסתר טגנסקי שהייתה נהגת ה"טקסי" הראשונה בארץ, והסיעה ברכבה לוחמים של האצ"ל ונשק.[17] מאפיית טגנסקי נסגרה בתחילת שנות ה-70. בשנת 2012 נחנך באתרה מלון בוטיק בשם מלון ברדצ'בסקי שעוצב בסגנון אר דקו. בליל 26 במרץ 1946 נהרגה בפינת הרחובות מרמורק ויהודה הלוי לוחמת הפלמ"ח ברכה פולד. היא הייתה מפקדת חוליה שאמורה הייתה לחסום מעבר תגבורת אנגלית לחוף מדרום לנמל תל אביב שם עמדה להתבצע באותו לילה הורדה של מעפילי האונייה "אורד וינגייט".[18] אולם האונייה התגלתה על ידי האנגלים שהפנו אותה לעתלית והמבצע התבטל ללא ידיעת אנשי הפלמ"ח שהתמקמו בבית ברחוב מרמורק. בחילופי אש עם משוריין בריטי שהגיע מכיוון שרונה נפגעה ברכה פולד ונפצעה קשה. היא נלקחה לחקירה ביפו ונפטרה מפצעיה לאחר זמן קצר.[19][20] הרחוב המקביל לרחוב מרמורק מצפון נושא את שמה של ברכה פולד.[21][22] בשכונת שפאק גדל הסופר והמחזאי יגאל מוסינזון ("חסמבה"). ברחוב ברדיצ'בסקי 8 חי ויצר המשורר אבות ישורון שתיאר את סביבתו בכמה משיריו.[9] הערות שוליים
|
||||||||||||||
