שמורות הפנדה הענק בסצ'ואן
שמורות הפנדה הענק בסצ'ואן (בסינית מפושטת: 四川大熊猫栖息地, בפין-יין: Sìchuān Dàxióngmāo Qīxīdì) או יותר נכון שמורת הפנדה הענק בסצ'ואן[1] שוכנת בדרום-מערב מחוז סצ'ואן שבסין, והיא מהווה משכן ליותר מ-30% מאוכלוסיית הפנדה הענקית בעולם. השמורה היא גם אחד ממרכזי הגידול והרבייה החשובים בעולם של פנדות, מין יונק יחיד בסוגו המצוי בסכנת הכחדה. השמורה משתרעת על שטח בגודל 9,245 קמ"ר ונכללים בה שבע שמורות טבע ותשעה פארקים נופיים. לצד הפנדה הענק, חיים בשמורה מינים אחרים של בעלי חיים נדירים הנמצאים בסכנת הכחדה כמו הפנדה האדומה, נמר השלג והנמר הערפילי המצוי. מבחינה בוטנית נחשב אזור השמורה לאחד האזורים העשירים בעולם שמחוץ ליערות הגשם הטרופיים, וגדלים בו בין 5,000 ל-6,000 מינים שונים של צמחים. תיאור האזורשמורת הפנדה הענק משתרעת על אזור בשטח של 9,245 קמ"ר בדרום מערב סצ'ואן, כ-100 קילומטרים מערבית לצ'נגדו בירת סצ'ואן, ועל חלקים מהנציבות האוטונומית אבה (阿壩藏族羌族自治州), הנציבות האוטונומית גָאנְדְזְה (甘孜藏族自治州), הנציבות העירונית יָא'אָן (雅安) ו-12 נפות של תת המחוז העירוני צ'נגדו. השמורה נמצאת באזור מעבר הררי בין רמת טיבט לאגן סצ'ואן, וכוללת את חלקם הדרומי של הרי צְ'יוֹנְגְלָאי (邛崃), את החלק המזרחי של רכס הרי חֶנְגְדְווָאן (横断山脉, בפין-יין Héngduàn) ואת רכס הרי גְ'יָאגִ'ין. המקום הגבוה ביותר בשמורה הוא פסגת הר סְאגוּנְיָאנְג (四姑娘山) ברכס הרי צְ'יוֹנְגְלָאי שבצפונה של השמורה, שגובהה 6,250 מטרים מעל פני הים, והמקום הנמוך ביותר בשמורה הוא דוּגְ'יָאנְגיֵן, 600 מטרים מעל פני הים, הפרש גובה של 5,650 מטרים. הפסגות ברכס הרי גְ'יָאגִ'ין שבחלקה המרכזי והדרומי של השמורה נמוכות יותר. גובהו של הר דָאשׂוֵּפֶנְג הוא 5,364 מטרים וגובהו של הר שְׁאלָאמָה הוא 5,300 מטרים. הרכסים הגבוהים של הרי צְ'יוֹנְגְלָאי בנויים בעיקר מאבן גיר, אבן טין ולווחה מתור הטריאס, בעוד שהרי גְ'יָאגִ'ין בנויים בעיקר מסלעים מהתורים הגאולוגיים פרם וקרבון. היסטוריה גאולוגיתהממצאים הסטרטיגרפיים מעידים על כמה שלבים בהתפתחות הגאולוגית של האזור. מסוף עידן הפרוטרוזואיקון, לפני 500–630 מיליון שנים, ועד תור הקמבריון של תחילת עידן הפלאוזואיקון, התרוממו הרי גְ'יָאגִ'ין, כחלק מסין הקדומה, בשוליים הדרום-מערביים של רמת סין. במהלך רוב עידן הפלאוזואיקון ותור הטריאס של תחילת עידן המזוזואיקון, לפני 500 מיליון עד 200 מיליון שנים, היה האזור שקוע מתחת לים תטיס הקדמון. בתקופה זו נערמו בים שכבות של משקעים שעומקן הגיע עד ל-10,000 מטרים. בסוף תור הטריאס נסוג ים תטיס, והאזור התרומם שוב. במהלך 200 מיליון השנים האחרונות עבר האזור תקופות ארוכות של בליה, עד שלפני 3.4 מיליון שנים התרוממה רמת טיבט, ויחד איתה חלקו המערבי של מחוז סצ'ואן. נוף השמורההנוף ההררי עוצב על ידי קרחונים, וכולל עמקים קרחוניים, גבים חדידים, עמקים תלויים וקרקסים קרחוניים. בשטח השמורה יש כיום ארבעה-עשר קרחונים במקומות הגבוהים, דוגמת הר סְאגוּנְיָאנְג והר שְׁאלָאמָה. מוצאם של מרבית הפלגים והנחלים הרבים שבשטח השמורה הוא בעמקים קרחוניים נרחבים גבוהים המכוסים ביערות חזרן, בית גידול המספק תנאים טבעיים מעולים לפנדה הענק. בנוסף, החלק המרכזי בנחלים כולל עמקים עמוקים ששיפוע מדרונותיהם מתון, שאף בהם צומחים יערות חזרן. נחלים שהתחתרו בנקיקים עמוקים בעמקים התלויים נופלים במפלים גבוהים אל הנהרות בעמקים שמתחתיהם. כל הנחלים נשפכים בסופו של דבר לנהר מִינְגְ'יָאנְג או לנהר דָאדוּ. רוב השטח מכוסה בצמחייה טבעית. 53% מפני השטח מכוסים ביער טבעי, 36% הם טונדרה הררית של עשב ושיחים הצומחים מעל לקו העצים, 8% הם סלעים חשופים או שלג עד, ורק 3% מהשטח משמשים לחקלאות הררית. אקליםהאקלים ברוב שטחה של השמורה הוא סובטרופי גשום, אך בשל הפרשי הגובה יש בה אזורים בעלי אקלים ממוזג, אקלים ממוזג קר, ואקלים ארקטי. המגוון הגדול של אזורי אקלים שונים מספק בתי גידול מתאימים למינים רבים ומגוונים של צמחים ובעלי חיים. האקלים באזור המרכזי של השמורה הוא אקלים הררי בתוספת מונסון טרופי. בבתי הגידול העיקריים (בגבהים שבין 1,600 מטרים ל-3,500 מטרים מעל פני הים) נעה הטמפרטורה השנתית הממוצעת בין 0.8°C ל-13°C, וכמות המשקעים השנתית הממוצעת נעה בין 800 מ"מ ל-1,500 מ"מ. מזג האוויר במחנה ווּיִיפֶּנְג, הנמצא בגובה של 2,520 מטרים מעל פני הים, באמצע גובה תחום המחיה של הפנדה הענק, הוא בדרך כלל קר. שלג יורד מסוף אוקטובר ועד אפריל, אם כי בגבהים גבוהים יותר יכול לרדת שלג גם במאי. כמות השלג משתנה משנה לשנה. מנובמבר ועד מרץ הטמפרטורה היומית המינימלית צונחת עד 12.5°C-. החודשים החמים בשנה הם מיוני עד אוגוסט, כשהטמפרטורה הגבוהה הממוצעת נעה בין 16°C ל-19°C. גשמים יורדים בכל השנה, אך תקופת הגשמים העיקרית היא בין מאי לספטמבר. בקיץ יש בממוצע 15 ימי גשם בחודש, ורובו יורד בלילות. חודשי האביב (מרץ, אפריל) והסתיו (אוקטובר ונובמבר) הם תקופות של שינויים תכופים באקלים. הסיבה לגשמים המרובים היא העננות המגיעה מדרום ומדרום-מזרח, הנחסמת על ידי רכסי ההרים הגבוהים, ונעצרת בצורת גשם או ערפל בעמקים. הלחות בחלקה המזרחי והדרומי של השמורה גבוהה, כ-85%, וטל רב נוצר על העלים. השמש מפציעה לזמנים קצרים בלבד, וגם אז הלחות לא יורדת מ-50%. התוצאה היא התפתחות חזזיות על קרקע היער, ותנאי גידול מושלמים לתת-יער שופע של חזרן. מצד שני, המדרונות המערביים של ההרים הגבוהים נמצאים בצל גשם. כך למשל שמורת הטבע הלאומית סְאגוּנְיָאנְג שבצידם המערבי של הרי צְ'יוֹנְגְלָאי מקבלת הרבה פחות גשם ועננים, ואקלימה יבש. פלורה ופאונההיסטוריה של המחקר המדעיבאזור השמורה נתגלו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 מגוון רב של צמחים ובעלי חיים שהיו חדשים למדע. שני אנשים ידועים במיוחד בתרומותיהם לנושא. הראשון היה האב ארמן דוד (père Armand David; 1900-1826) מיסיונר קתולי צרפתי שהיה בוטנאי וזואולוג חובב ופעל בסין בשנות השישים של המאה ה-19. האב דוד הקים מיסיון קתולי בדֶנְגְצְ'ה, כיום בשטח השמורה, המשמש עד היום ככנסייה של העדה הקתולית בנפת בָּאוֹשִׂינְג, ושהה בו בין 1868 ל-1869. האב דוד היה האירופאי הראשון שפגש בפנדה הענק ב-1869 באזור השמורה, והוא שפרסם תגלית זו לראשונה, כאשר הכין פוחלצים מארבעה דובים והציגם באותה שנה במוזיאון להיסטוריה של הטבע בפריז. בשיטוטיו באזור השמורה גילה האב דוד ב-1868 את העץ הקרוי על שמו דווידיה אינוולוקרטה (המכונה "עץ היונה"). בנוסף לשני אלו גילה האב דוד במסעותיו בסין 65 מינים חדשים של עופות, וכן מספר רב של צמחים, חרקים ויונקים, חלקם נושאים את שמו. בכוונת הסינים להקים בכניסה לשמורה מוזיאון שיסכם את הממצאים שגילה האב דוד באזור. מסעות חקר שבוצעו בשמורה אחרי תקופתו של האב דוד הוסיפו לרשימת המינים החדשים שגילה צמחים רבים נוספים ודו-חיים. סך הכול נתגלו בשמורה 32 מינים חדשים של יונקים, 43 עופות, שבעה דגים ודו-חיים ו-110 צמחים. האדם השני ששמו נקשר במחקר המדעי המודרני של השמורה הוא הבוטנאי האנגלי ארנסט הנרי וילסון (Ernest Henry Wilson; 1930-1876). בין 1899 ל-1910 ערך וילסון סדרה של מסעות בסין במטרה מוצהרת לאסוף זנים חדשים עבור חברת משתלות אנגלית, ואת רשמיו סיכם בספר "איש הטבע במערב סין" (Naturalist in western China) שיצא לאור ב-1913. וילסון שלח לאנגליה מסין כ-30 טון של זרעים. הצמחים שהתפתחו מזרעים אלו שינו את פני הגן האנגלי במידה כזו שחלק מהותי ממיני הצמחים הגדלים כיום בגן האנגלי הקלאסי מוצאם מסין. עצי נוי כדוגמת סוגי אדר ודובדבן, שיחי נוי כדוגמת הרודודנדרון, המגנוליה, סוגי חזרן ושרכים ופרחים כדוגמת סוגי שושנים, אדמוניתיים, פרגים, וורדים. את ההשפעה של הצמחייה הסינית על הגננות המודרנית סיכם וילסון ב-1929, שנה לפני מותו מתאונת דרכים, בספר "סין אם הגנים" (China, mother of gardens). צמחייהאזור השמורה הוא אחד האזורים העשירים בעולם במיני צמחים. האומדן המקובל הוא שיש בשמורה בין 5,000 ל-6,000 מינים של צמחים, כולל טחבים (46 משפחות, 102 סוגים), שרכים (30 משפחות, 70 סוגים), חשופי זרע (9 משפחות, 24 סוגים) ומכוסי זרע (147 משפחות, 794 סוגים). מבין כל מיני בעלי הפרחים בסין זוהו באזור השמורה 62% מכלל מיני הדו-פסיגיים ו-15% מכלל החד-פסיגיים. עושר זה בצמחים על פני שטח קטן יחסית שני רק ליערות הגשם הטרופיים. הסיבות לעושר בוטני זה נעוצה בקשרים המורכבים עם אזורי צמחייה עיקריים אחרים, במגוון הגדול של בתי הגידול, הנובע בעיקר מטווח הגבהים הנרחב של שטחי הגידול, ממגוון האקלימים הנובע מהמבנה הטופוגרפי ומהמגוון בסוגי הקרקעות. גורם היסטורי נוסף קשור להיות שטח השמורה מלכודת לחות בין האזורים היבשים יותר של רמת טיבט ממערב ואגן סצ'ואן ממזרח, ולכן מקלט למינים רבים מתקופות האקלים הקיצוני של תקופת הפליסטוקן. אזורי הצמחייה לפי גובהההפרש בין המקום הנמוך ביותר בשמורה, בגובה 600 מטרים מעל לפני הים, למקום הגבוה ביותר, בגובה 6,250 מטרים מעל פני הים, הוא מעל ל-5,500 מטרים. סוגי הצמחייה בשמורה מושפעים מגורמים רבים, אבל גורם הגובה הוא העיקרי, ולהלן חלוקה לאזורי צמחייה לפי גובה במטרים מעל פני הים:
אנדמיות וצמחים נדיריםבין שפע מיני הצמחים בשמורה קיימים מינים רבים שהם אנדמיים לשמורה או לסין. כך למשל מצויים בשטח השמורה מעל ל-50 סוגים של צמחים המצויים אך ורק בשטחה של סין, כ-20% מכלל הסוגים האנדמיים בסין. בשטח השמורה גדלים 67 מיני צמחים, רובם אנדמיים לסין, המוגנים על פי החוק הסיני, כגון טקסוס סיני (Taxus chinensis), אריוליאנה (Cystiathlyrium chinensis) וסורולפידיום (Sorolepidium glacile). חלק גדול מהצמחים הם "מאובנים חיים" שהופיעו לראשונה בתור השלישון, היורה ואפילו מוקדם יותר. דוגמה בולטת לצמח כזה הוא גינקגו דו-אונתי (Ginkgo biloba). שרידים ראשונים של קרובי משפחתו של צמח זה, הגדל על שטח נרחב באזור הר ארלנג (Erlang) שבשמורה, שייכים לתור פרם שבשלהי עידן הפלאוזואיקון (לפני כ־270 מיליון שנה). המשפחה אליה השתייך, הגינקגואיים, פרחה בתור היורה עם מעל עשרה מינים שונים, הידועים כיום לפי השרידים המאובנים שלהם, אבל החלה להצטמצם בתור הקרטיקון. לקראת תחילת תור השלישון נותרו שני מינים. האחד, Ginkgo adiantoides, נעלם בסוף תקופת הפליוקן, והשני, "גינקגו דו-אונתי", קיים בעיקר כצמח תרבותי, שניטע בידי בני-אדם. במערב נודע הצמח כבר ב-1690 בשל הנוהג לגדלו במקדשים ביפן. צמח ידוע אחר הוא הדווידיה אינוולוקרטה, המכונה באנגלית "Dove tree" ("עץ היונה") או גם "Handkerchief Tree" (עץ הממחטה) בשל עלי החפה הלבנים והארוכים של פרחיו, הדומים לכנפי יונה או לממחטה. צמח זה שהופיע בתור השלישון, התפשט בעולם באמצע תור הרביעון, אבל כיום מצוי ממנו מין אחד יחיד בסוגו. עץ זה גדל בחלקים רבים בשמורה. צמחים קדומים נוספים כוללים את ה-Magnolia sinensis, ה-Michelia wilsonii ו-Rhododendron alutaceum. בשמורה יש מגוון מינים יוצא דופן של הסוג רודודנדרון הידוע גם כשושנת האלפים (Rhododendron) השייך למשפחת האברשיים. באזור נמנו מעל ל-100 מינים (יותר מאשר בנפאל ובבהוטן, הנחשבות למקור למספר רב של מיני רודודנדרון, גם יחד). תת-הסוג Fortunea הנחשב לקדום ביותר בסוג זה מיוצג בשמורה על ידי 12 מינים, כ-50% מכלל המינים בתת-סוג זה. צמחי מרפאהשמורה מכילה מגוון גדול של צמחי מרפא שבשימוש הרפואה הסינית. יותר מ-100 מינים של צמחים נאספים למטרה זו, ורבים הפכו בעקבות כך למינים בסיכון. המינים הבולטים כוללים את הסחלב Gastrodia elata, מיני גביעונית, מיני גנציאנה, ואת הפטריה Cordyceps agrestis. אחת ממטרות הקמת השמורה היא הגנה על צמחים אלו לשם מחקר פרמקולוגי. בעלי חייםבשטח השמורה נמנו 542 מינים של בעלי חוליות, ולפחות 1,700 מינים של חרקים (הרשימה אינה שלמה). בעלי חיים השוכנים בשמורה
בתי גידולכמו בתחום הצמחייה, ואף נגזר ממנה, הגורם החשוב ביותר לצורה ולאופי של בתי הגידול של בעלי החיים בשטח השמורה הוא הגובה מעל פני הים, אבל בשונה מהצמחים, כיוון שבעלי החיים מסוגלים לנוע או לעוף, נוהגים מינים רבים של בעלי חיים לנדוד על פי עונות השנה, כאשר בחורף הם יורדים מהאזור האלפיני הקפוא לעמקים, ובקיץ, כאשר כרי הדשא האלפינים פורחים, עולים אוכלי העשב כדוגמת הכבש הכחול והטקין לרעות בגובה, והטורפים באים בעקבותיהם. הפנדה הענק ממעיט בנדידה כשהוא ניזון באזור הנמוך של תחום המחיה שלו בחורף, ועולה בקיץ לאזורים הגבוהים יותר שבהם צומח החזרן מסוג Fargesia (המכונה בסינית חזרן החץ). למזלו של הפנדה סוגי החזרן השונים הם ירוקי עד ועליהם נשארים ירוקים גם בחורף. באביב ובקיץ נוהג הפנדה לאכול נצרים ונבטים של חזרן. להלן פירוט בתי הגידול וסוגי בעלי החיים השוכנים בהם על פי הגובה מעל פני הים:
הפנדה הענק בשמורההפנדה הענק (Ailuropoda melanoleuca) הוא מין יונק יחיד בסוגו, המסווג כיום במשפחת הדוביים. אורכו של הפנדה הענק 1.5 מטר מהחרטום ועד לזנב, גובהו 65–70 ס"מ, משקל הזכר הבוגר נע בין 60 ל-120 ק"ג, הנקבה קטנה ב-10% עד 20% מהזכר. רגליו שחורות, גופו שחור ולבן כשהראש לבן למעט האוזניים השחורות והעיניים המוקפות בכתמים שחורים דמויי משקפיים. אורך חייו הממוצע כ-26 שנים. על פי מחקר מאובנים מתקופת הפליסטוקן מתברר כי בעבר היה בית הגידול של הפנדה הענק נרחב וחפף לבית הגידול של האורנגאוטן. התפשטות האדם גרמה לשני מינים אלו לחפש מקלט במקומות שונים. האורנגאוטן ביערות הגשם הטרופיים, והפנדה הענק באזורים הממוזגים והגבוהים התת-אלפיניים. על פי המחקרים שכן הפנדה הענק בעבר בגבהים נמוכים מאלו בו מוצאים אותו כיום. זאת אחת הסיבות מדוע, בניגוד למיני דובים צפוניים יותר שעברו התאמה ממושכת לתנאי הקור, הפנדה הענק אינו שוקע בתרדמת חורף. כיוון שהפנדה הענק היה פעם נפוץ יותר הכירו אותו הסינים היטב. בספר שירים שחובר בתקופת האביב והסתיו (770 לפנה"ס-476 לפנה"ס) מתאר שיר את "פרוות הכבש שלו עם טבעות עור הנמר". אזכורים של הפנדה מופיעים בספרי היסטוריה, גאוגרפיה ורפואה סיניים לאורך כל השנים. על הקיסר האן וודי (武帝, שלט 141 לפנה"ס-87 לפנה"ס) משושלת האן מסופר כי הקים את המרכז הראשון בהיסטוריה לגידול פנדות בשְׂייֵנְיָאנְג שבמחוז שאאנשי. במערב שמעו לראשונה על הפנדה הענק כאשר האב ארמן דוד, מיסיונר קתולי צרפתי, היה לאירופאי הראשון שפגש בפנדה הענק ב-1869 בדֶנְגְצְ'ה שבנפת בָּאוֹשִׂינְג השוכנת באזור השמורה. האב דוד פרסם תגלית זו, כאשר הכין פוחלצים מארבעת דובים והציגם באותה שנה במוזיאון להיסטוריה של הטבע בפריז. הפנדה הענק מצוי כיום בטבע בשישה אזורים מבודדים בסין, ביערות בגבהים שבין 1300 ל-3600 מטרים, והשמורה היא האזור החשוב ביותר בהם. הסיבות לכך הן שהשמורה היא האזור המוגן בעל השטח הרציף הגדול ביותר, וכמו כן משום שהאזור דליל בתושבים יחסית לאזורים האחרים. תרומה חשובה לאוכלוסייה בריאה של פנדה מהווה המגוון הנרחב של סוגי החזרן, מזונו היחיד של הפנדה הענק, בשמורה. יש בשמורה חזרן ממשפחת Bashania (כדוגמת B. yangiana ו-B. faberi), ממשפחת Chimonobambusa (Ch. Pachystachys ו-Ch. Quadrangularis), משפחת Fargesia (F. robusta, ו-F. spathacea) ומשפחות Phyllostachys ו-Qiongzhuea. למגוון יש חשיבות גדולה בין השאר בשל תופעת פריחת החזרן. החזרן הוא אחד מסוגי הצמחים המונוקרפיים, כלומר יוצרים זרע פעם אחת בלבד בחייהם. אצל סוגים מסוימים של חזרן יכול הצמח לפרוח רק אחת ל-100 שנים, אבל כשתופעה זו מתרחשת הצמח מייצר זרעים וקמל. בתחילת שנות ה-80 פרחו מיני החזרן ממשפחת ה-Fargesia (המכונים בסינים חזרן החץ) ואז נבלו, ועקב כך רעבו למוות מספר פנדות. בשמורה התרחש אירוע הפריחה ב-1983. יותר מ-60% מחזרן ממשפחה זו וכל הצמחים בגבהים שבין 2300 מטרים ל-3500 פרחו ונבלו. סקרים שנערכו בשמורה בשנים 1974–1977, 1988-1986 ובשנת 2000 מיפו במדויק את האזורים המהווים את משכנו של הפנדה הענק, והם בעיקר היערות של עצים רחבי עלים נשירים וירוקי עד, היערות המעורבים של עצים רחבי עלים ומחטניים ויערות המחטניים בגבהים שבין 1800 מטר מעל לפני הים ל-3200 מטר מעל לפני הים. נמצאו גם סימנים לפעילות של פנדות באזור היערות רחבי העלים וירוקי העד שבגבהים שמתחת ל-1600 מטרים. על פי ספירה אחרונה מצויים בשמורה מעל ל-400 פנדות, כ-30% מכלל הפנדות בטבע בסין. אזור השמורה היה במשך שנים המקור העיקרי לדובי פנדה שהועברו ל-22 מרכזי רבייה וגני חיות בסין, ולמעל 50 גני חיות ב-26 מדינות בעולם. 78% מהפנדות שהועברו לארצות הברית ולמדינות אחרות בין 1957 ל-1980 הגיעו מהשמורה. על פי ה-International studbook for giant panda מהדורת 1997, נלכדו בטבע 236 פנדות בין השנים 1936 ועד 1997, מתוכן 119 בשטח השמורה. מרכז הרבייה חֶאטָאוֹפִּינְג בווֹלוֹנְג הוא אתר בשטח מוקף גדר של 20 דונם, השוכן בלב בית הגידול הטבעי של הפנדה בשמורה. במרכז מצוי המספר הגדול ביותר של פנדות בשבייה, והוא גם מרכז הרבייה המצליח ביותר בעולם. בין 1986 לשנת 2000 נולדו במרכז 48 גורי פנדה. תיירותהשמורה מציעה מגוון של פעילויות לתיירים: צפייה בפנדה הענק ובבית הגידול שלו, סיורים בנופים מרהיבים, טיפוס הרים, סיורי צפרים, צפייה בפרפרים, סיורים בוטניים וצורות אחרות של נופש בחיק הטבע. גם לפני הכרזת השמורה כאתר מורשת עולמית ביקרו בשטחה תיירים רבים, רובם בפארק הר צִ'ינְגְצֶ'נג-דוּגְ'יָאנְגְיֵן שבשטח השמורה, בו יש אתרים טאואיסטיים, שהוכרז בשנת 2000 כאתר מורשת עולמית. עם זאת אחוז התיירים שבאו במיוחד להתרשם מהנוף ולחוות את המפגש עם חיות הבר (תיירות אקולוגית) עלה מדי שנה. כך למשל בשנת 1997 הגיעו לשמורה 400,000 תיירים על מנת לבקר בפארק הר צִ'ינְגְצֶ'נג-דוּגְ'יָאנְגְיֵן ורק 30,000 ביקרו באתרים אחרים, ובשנת 2000 הגיעה לשמורה אותה כמות תיירים (400,000) על-מנת לבקר בפארק הר צִ'ינְגְצֶ'נג-דוּגְ'יָאנְגְיֵן, ו-240,000 לאתרים האחרים. האתרים המרכזיים בשמורהשמורת הפנדה הענק בסצ'ואן כוללת שבע שמורות טבע ותשעה פארקים נופיים, כשכולם חולקים סביבה גאוגרפית, מערכת אקולוגית ופאונה ופלורה דומים. שטחים אלו מקושרים ביניהם לאורך רכס הרי צְ'יוֹנְגְלָאי ויוצרים אזור שימור טבע גדול אחד. שמורות הטבע
הפארקים
מחקר ושימורהיסטוריהמחקר מדעי מודרני החל באזור עם מסעות המחקר של האב ארמן דוד בסוף המאה ה-19, ומחקריו הבוטניים של הבוטנאי האנגלי ארנסט הנרי וילסון בתחילת המאה ה-20. החל משנות ה-30 ערכו מספר זואולוגים סיניים, כדוגמת חוּ גִ'ינְצ'וּ ובוטנאים, דוגמת ווּ גֶ'נְגְיִי (吴征镒; נולד ב-1916) ופָאנְג וֶן-פֵּי (方文培, 1982-1899), מחקרים באזור, בהם גילו מינים חדשים וחקרו את התנהגותם. הממשל הסיני החל בפעילות לשימור הפנדה הענק ב-1963, כשהוקמו בשטח השמורה, ביוזמת המחוז, שתי שמורות טבע, שמורת הטבע ווֹלונְג (卧龙自然保护区, בפין יין Wòlóng Zìránbǎohùqū) בשטח של 2,000 קמ"ר ושמורת הטבע פֶנְגְטונְגְגָ'אי, שהיו בין שמורות הטבע הראשונות שהוקמו בשטחה של סין העממית, ונאסרה בשטחן כריתת עצים. בשנת 1971 נוספה אליהן שמורת הטבע לָאָּבָּאחֶה. היער הטבעי התאושש ועמו התאוששו גם יערות החזרן, ובשנת 1974 נמנו בשטחה של שמורת ווֹלונְג 147 פנדות. אלא שתופעות פריחת החזרן המסתיימת בקמילת הצמח שהתרחשו באמצע שנות ה-70 וה-80 הביאו את השלטונות להכרה שלא די בשמורות הטבע המחוזיות. ב-1975 שודרגו שמורות הטבע לשמורות טבע לאומיות. ב-1978 הוקמה בשטח בשמורת ווֹלונְג תחנת המחקר במחנה ווּיִיפֶּנְג, הנמצאת בגובה של 2,520 מטרים מעל פני הים, ובה חקרו מדענים סיניים וחוקרים ממדינות אחרות את האקולוגיה של הפנדה הענק ושל יערות החזרן, והיא פועלת עד היום. ביוני 1979 הגיעה ממשלת סין להסכם עם הקרן העולמית לשימור חיות הבר (WWF) על מיזם משותף להקמת מרכז למחקר ושימור הפנדה. חוקי שימור נחקקו ונאכפו בקפידה, בין השאר הוצאו להורג ציידים בלתי חוקיים של הפנדה הענק. כל מנסרות העצים ובתי החרושת שפעלו בתחום השמורה נסגרו, ופעילות המכרות צומצמה. ב-1983 הוקם בחֶאטָאוֹפִּינְג שבשמורת ווֹלונְג מרכז רבייה מצליח לפנדה ענקית. בין 1986 לשנת 2000 נולדו במרכז 48 גורי פנדה. עדות לתיעוד של המחקר של הפאונה והפלורה בשמורה הם האוספים הגדולים של בעלי החיים (225 עופות, 56 יונקים, 700 חרקים) והצמחייה (מעל ל-2170 מינים) המצויים במוזיאון בשמורת ווֹלונְג, והאוספים החיים של הרודודנדרונים בדוּגְ'יָאנְגְיֵן וצמחי החזרן בווֹלונְג. השמורה הוכרזה כאתר מורשת עולמית בשנת 2006. ב-2008 פקדה רעידת אדמה בעוצמה של 7.9 בסולם ריכטר את סצ'ואן וגם השמורה נפגעה. בשמורת הטבע הלאומית ווֹלונְג נהרגו 5 פקחים ושתי פנדות. כמה פנדות ניצלו את העובדה שהגדר המקיפה את השמורה התמוטטה בכמה מקומות ונמלטו לטבע. סכנות ואיומיםהתפקיד המרכזי של הקמת שמורת הפנדה הענק הוא להגן על המערכת האקולוגית בפני איומים מעשי ידי אדם ואסונות טבע, אם כי באופן פרדוקסלי, כפי שמוכיח מחקרו של ד"ר גְ'ייֵנְגְווֹ לְיוֹ, דווקא הקמת שמורת הטבע ווֹלונְג פגעה במידה מסוימת בטבע שעליו נועדה להגן.[2] מנהל השמורה מנסה להתמודד עם האיומים הבאים:
קישורים חיצונייםהערות שוליים
|